מֹאזְנַיִם

דבר העורכת

ימי מלחמה מאלצים אותנו להתבגר. לדאוג לאחרים. לדאוג זה לזה. לדאוג לילדים שזקוקים לנו, שנסביר להם את הכאוס הזה שאיננו מבינים בעצמנו. באין מבוגר – הורה, או הנהגה אחראית – ההתבגרות הופכת יותר אכזרית ויותר כואבת; בחיים הפרטיים והאזרחיים, וגם בספרות. שומרי הסף נעלמו, הצופה לבית ישראל נדם והספרות הישראלית נאלצת לגדל את עצמה בתוך תקופה של בלבול ואימה, תקופה שבה עתידו של המקום עצמו לוט בערפל.

בימי מלחמה גם הסופר – מי שבאופן מסורתי נתפס כילד הנצחי, הנרקיסיסט המושלם, המשוחרר מן הצורך לדאוג לזולתו או לקחת אחריות על מעשיו – נאלץ להתבגר. ההתבגרות הזו אין פירושה בהכרח ללמוד ללכת עם הדור, כמו שכתבה לאה גולדברג בשיר הכאוב שכתבה למבקריה בערוב ימיה ושאותו מצטט המשורר אוהד אוחיון באפיגרף לשירו “התעלוּת״ המופיע בגיליון. לפעמים ההתבגרות פירושה דווקא הנכונות להרפות מן הניסיון לציית לנותני טון מדומיינים, לנורמות הספרותיות של הרגע, לנושאים ה״נכונים״, ולהתעקש על הקול הפרטי, גם אם הוא נדמה מינורי לרגע אל מול גודל השעה.

הסופרים, המשוררים והמסאים המשתתפים בגיליון חושפים את פניה השונים של ההתבגרות – בעיתות שלום ובעיתות מלחמה. הם כותבים על גיל ההתבגרות ועל אהבות נעורים, על כאב, פגיעה, אכזבה התחשלות והשלמה, וגם על הכתיבה עצמה – על תהליכי ההתבגרות הבלתי פוסקים והבלתי נגמרים שהיא מעבירה את כל מי שעוסק בה. ברצוני להודות לכל הכותבים: לטל ניצן, ללורן מילק, לאוהד אוחיון, לעומר ולדמן, לאודי שרבני, לעדנה שמש, לאסתי אדיבי שושן, לסתיו אתלן, למאיר פינקרט, לרתם פרגר וגנר, ליצחק גוילי, לתמר ירון, לצביקה ניר, לג׳ודי עדיני, להדס שדר, לאיבון קוזלובסקי גולן, ליובל פז, למרב קינן, למיתר קורמן, לנדיה אייזנר, לרינת חיימוביץ׳ ולגל אשל. את גיליון התבגרות יחתום – לראשונה במאזניִם זה שנים – סיפור קומיקס. תודה מיוחדת לקומיקסאית אילנה זפרן.

“מאזניִם״ מרכין ראש לזכרו של המשורר ועורך מאזנים לשעבר אשר רייך, שנפטר לפני מספר שבועות. בפתח הגיליון הספד שהקדיש לו ידידו הקרוב, יו״ר אגודת הסופרות והסופרים, צביקה ניר.

מאחלת לכולם קריאה משמעותית!
שלכם,
תמר מרין