גיליון “מין״ של מאזנים נולד כרעיון לפני ה־7 באוקטובר, מתוך דימוי חזותי: מפגש ברישום של האמן רוני חג׳ג׳, המופיע על כריכת הגיליון, הציג ספק פנטזיה ספק סיוט על מין ומיניות, וגרם לי לשאול את עצמי, איך ייתכן שלאחר כל כך הרבה שנות פעילות של כתב העת, עדיין לא הקדשנו גיליון של מאזנים לאחד הכוחות המניעים – ולפעמים גם המשבשים – של העולם?

הם היו שלושה. עורך הדין היה ממושקף, גופו נוזל מתוך בגדיו. החבר היה נאה ממנו לאין שיעור, בחור יפה וגבוה, גרסה כחולת עיניים של עמר דיאב. בין שניהם עמד תאופיק עצמו, פניו מיוסרים.

מה היה שם, את זה היא לא בדיוק ידעה, כלומר ידעה מה התרחש בפנים, בתוך הראש של האהוב שלה אורן, זה כן, אבל בו ברגע שאימצה את הדמיון לשוות לזה תמונה, תנועה, קולות, הבעות פנים – משהו נדלק ומייד כבה, מתג ששילח חושך מוחלט אל חדרי ראשה. חושך היה גם בחדר השינה שבקומת הקרקע, אבל אורות שכנים, לפעמים גם נדבה מידו העליונה של הירח, הושלכו בו, והיא ואורן היו צלליות אוהבות בין הסדין לשמיכה, ואף שצלליות הן עַם שחור, הצללית של אורן הייתה שחורה יותר והצללית שלה שחורה פחות.

קודם הוא לא היה כאן, אבל עכשיו כן. בחדר הלא גדול החלונות מכופתרים לאדנים שלא יפריעו לנו השכנים, שלא נפריע אנחנו להם. מיטה אחת לא גדולה, והוא גדול עליה, מונח כאן כאילו אין דבר מחוץ למחזה הזה. כל גופו הלווייתני, המשומן בקצותיו, הוא משענת רכה עבורי.

לנטבחי פסטיבל הנובה, אוקטובר 2023

ליליאנה הייתה מבוגרת ממני בעשרים ושתיים שנים. היא הייתה סבוכה כמו פקעת שיער שסותמת את פתח הביוב, אבל אני האמנתי שיש לה כוח, שהיא עשויה לעזור לי לסלול את דרכי בעולם שלא היו בו תלמים חרושים.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / גיתית דהן   אחת ביקשנו בְּחֶשְׁבּוֹן סוֹפִי, גָּדַשְׁנוּ אֶת הַסְּפָלִים בְּעֵת אַחַת, וְאַחַר בָּחַשְׁנוּ בְּמִקְצָבִים

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אלי הירש הטיילת כַּמָּה אָהַבְתִּי לִהְיוֹת תַּלְמִיד שֶׁלָּךְ. לָמַדְתִּי מִמֵּךְ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים. לִמַּדְתְּ

הג'וב הראשון שלי כנערה, הטריק שלי להפוך למקובלת, היה למנות את עצמי ליועצת לענייני מין. את ההשראה קיבלתי מהמדור השבועי במעריב לנוער "על בנות ועל בנים". בכל שבת הקדשתי פרק זמן מיוחד לקריאת המכתבים שנשלחו למערכת על מזמוזים מתחת לחולצה וקרי לילה. בבית הספר הדתי שבו למדתי, זה היה מקור ידע בלתי רגיל, שלא היה נגיש למרבית הבנות מלבדי. לפני שנעשיתי ליועצת, תפקדתי כמתווכת: בכל יום ראשון, בהפסקה הראשונה, בנות הכיתה התגודדו סביבי לשמוע אלו מקרים נחשפו השבוע.

והיו גם רגעים כאלה של מחנק, אין מוצָא. כעס עמד באוויר, אנרגיה לא טובה. מישהו זרק משפט, אחר הגיב ברטינה, מילה שנאמרה שלא במקום, וכבר הבנו שטוב לא יֵצא מזה. "בואו, נמאס כבר," אמר עזרא, ואנחנו הלכנו אחריו.

קרן לא תכננה שככה זה יקרה אבל דווקא שם, מול ערמת הנעליים באושוויץ, זה ברח לה מהפה. היא הניחה יד על בטנה המתעגלת ואמרה, "זה מדדי."

"קלאק" צנחו המתגים וכבו האורות. "קלאק" זעו ונסכרו שערי התאים. "קלאק" נעצמו עיניו הדלוקות של האסיר המוטל מקופל על דרגשו בתא־בודדים מספר שתיים, מן התאים שנועדו לאסיר יחיד, הנתון תחת מעקב סמוי תמידי. השמועות על מעקבי־בודדים שטפו את הכלא מעת לעת בלא שאושרו או הופרכו על ידי ההנהלה והסוהרים, ומכיוון שמעולם לא ננקטה פעולה כלשהיא כנגד מי מהמפוקחים לכאורה, שככו השמועות כלעומת שבאו. האסיר בתא־בודדים מספר שתיים, שהועבר לכלא השמור רק לפני שבועיים ומייד בודד, לא ידע דבר על הפיקוח המשוער. ואילו היה יודע, היה זועק מרה יותר ממה שזעק מאז הגיעו לכאן, בתקווה להישמע ולהיוושע. התקווה לא הייתה בתפריט.

המעבר לחיים כמעט רגילים היה, בשלב ההוא, חלק מששיערה. היא כבר עמדה בקשרי עבודה עם כמה חנויות פרחים שהכירו ביכולות שלה, השיער שלה היה נקי מדבק והציפרניים בריאות התחילו לבצבץ בקצה האצבעות אחרי שנים של בניית ציפרניים באקריל והגברים שהורגלה בהם המשיכו להגיע באדיקות ודבקו בהרגלים שלהם ובה, אמרו את אותן מילות נימוס ושכבו איתה באותו אופן. היא חזרה להתקלח פעם ביום והעור חדל מלהתקלף משימוש יתר בסבון. איש מהם לא דחה אותה במיוחד ואיש מהם לא ניסה להצית בה דבר, באים, עושים את שלהם ויוצאים. כמו היו אנשי מקצוע שנתבקשו לבצע עבודת תיקון קטנה בצנרת. לפעמים נחה על מי מהם הרוח והוא היה מביא עימו מתנה כלשהי שמסמנת הכרת הטוב. פיז'מה או טובלרונים קטנים מנסיעה לחוץ לארץ.

כשאלעד נכנס הביתה מיכלי שאבה בשני הצדדים, חזהּ נתון בצינוריות השקופות של המכונה הצהובה. הוא עוד לא התרגל לסדרי העולם החדשים, וכשהיא חולצת שד באמצע שיחה בסלון לפעמים הוא מתלהט לרגע, מתוקף ההתניות הקודמות. עכשיו נדמה שהיא מחוברת למכונת הנשמה. ליבי שכבה על הבטן למרגלותיהם, נינוחה.

מתוך "ספר שכחה וגאולה: חזיון בארבע מערכות לבמה בלתי-אפשרית", העתיד לראות אור

"אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל" בשמה המקורי, היא עמותה שהוקמה לפני מאה ושתיים שנים, בשנת 1921. מיטב הסופרים עמדו בראשה ונמנו עם חבריה, בהם חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, אחד העם, יעקב פיכמן ונחום סוקולוב. כפי שניתן לראות מפתיח זה, מספר הסופרות באגודה בראשית דרכה וייצוגן היה מועט. למעשה, אף אחת מהן לא כיהנה בוועד האגודה או בכל תפקיד מטעמה.

עיון ב“הספר הלא נכון“ מאת נועה ידלין, “ג‘ונסון 38: נובלת נכלולי נדל“ן“ מאת אביבית משמרי ו“קנאת סופרות“ מאת מאיה ערד

לכל מקום אפשר לנסוע באוטובוס, מי צריך שאבא יביא אותה. ובכל זאת, כעסה שלא רצה שתיסע. היא תשמור על עצמה, הסבירה לו, ואיך תקבל ביטחון אם לא יסמכו עליה? עוד מעט היא בת ארבע עשרה! עכשיו נאלצה לשקר ולספר שהיא שוב נוסעת עם מיקה לקיבוץ של הדודה שלה, מלי, ולבקש ממיקה שתחפה עליה אם ההורים ישאלו. והרי היא כבר הכירה את אבנר לפני יותר מחודש, והוא אפילו בא אליה הביתה פעם אחת, בדיוק כשאבא ואמא חזרו מהחופשה שלהם בשווייץ. שניהם ישבו בסלון שלובי ידיים ואביה הציק וחקר אותו בשאלות, מאיפה הוא ומה הוא עושה ומה עשה ומה יעשה, ועוד ועוד. היא רצתה לקבור את עצמה מבושה. כל אותו זמן אביה הסתכל עליהם במורת רוח כזאת עד שאספה את ידה מידו. כשהלכו לחדר שלה נשלחה אליהם אימה בדחיפות, פעמיים, לבדוק מה הם עושים שם.