אחד הדברים המרתקים ביותר בעבודה על טקסט ספרותי הוא עבודת השכבות הנעשית על ידי הכותב, עד שהטקסט, בדרך כישוף מוזרה, מקבל את צורתו. לא בכדי, חוקרי וחוקרות ספרות מקדישות חיים שלמים לישיבה מרוכזת ומלאת עניין בארכיונים, נשבים בקסם מחברות כתובות ביד של סופר אהוב או משוררת נערצת, ובוחנים דרך שכבות העבודה – הניסיוניות, המעמיקות, המתגלות, הבלתי מפוענחות – את התהליך בו נולד טקסט, הרבה לפני שראה אור. עבורם, החקירה בכתבי היד הראשוניים והגילוי ההדרגתי מושכים לא פחות מן המפגש של הקורא עם היצירה הגמורה.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים מבוא לכלכלה / יבשם עזגד קוֹל קוֹרֵא לְפִתּוּחַ נֻסְחָהלְחִשּׁוּב עֲקֻמַּת הַתְּמוּרָהלְמִקּוּם מְדֻיָּק שֶׁל אוֹתָהּ נְקֻדָּהשֶׁמִּמֶּנָּה וָאֵילָךְ כָּל

"קונרד ומקס" (שם זמני) הוא רומן בכתובים המספר את סיפור מערכת היחסים שבין קונרד ומקס, שני גברים גרמנים, חיילי ורמאכט לשעבר והלומי קרב בהווה (בחורף 1963 במערב ברלין) לבין גבריאלה, בחורה צעירה שהם מצילים מקיפאון בשלג ומכניסים לדירתם הסמוכה לחומת ברלין. זהו סיפור אהבה חסר סיכוי המתנהל בצל הזיכרונות הרודפים את שלושתם המבקש לגעת במלחמת העולם השנייה, ובעיקר בטראומות שהביאה איתה, מתוך סיפורן האישי של שלוש דמויות גרמניות, ובתוך כך עוסק בנושאים רחבים יותר כמו זיכרון, אשמה, פוסט־טראומה, אהבה, תשוקה, שתיקה.

להלן קטע מתוך ספר לא גמור שעדיין אין לו שם, כשהתחלתי לכתוב אותו הוא נקרא "ספר שאולי ייכתב", בהמשך השתנה שמו ל"ספר שאולי ייכתב ואולי לא". היום הוא נקרא "ספר שכבר לא ייכתב" ותחת השם הזה הוא הולך ונכתב. הגיבורה שלו היא אישה דמנטית שמנסה בעזרת הסופרת שכותבת אותה להתנהל בתוך חיים שהיא כבר לא מבינה אותם ואירועים שהיא לא יודעת איך להתמודד איתם. דרך עיניה העולם נראה כאוטי והוא הופך יותר ויותר חסר פשר עם אירועי השבעה באוקטובר ולאחר מכן במלחמת חרבות ברזל ובמבצע עם כלביא, מלחמות שאפילו את שמותיהן היא לא מצליחה להבין. לאורך כל הספר תרחף השאלה הלא פתורה: איפה בעצם הבעיה – בראש של האישה הזאת או במציאות שבה היא חיה?

בכמה מילים: מארוּן בֵּלס היא נובלה שיש בה אימה ומקאבריות הררית, והיא מתרחשת דווקא כאן, בחולון שבישראל שטופת השמש והזיעה. מעורבים בה אמן פרוורטי ואמו אנינת הטעם, מנקה בעלת מום וסוחר איברים חסר לב, מחזרת חובבת חידות ושני אצילים בריטים מצוירים

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים מבוא לשירה / ערן צלגוב לְחַפֵּשׂ הַגְדָּרָה לְ'מָה זֶה שִׁיר' זֶה כְּמוֹ לְגַהֵץ עֲנָנִים – אוּלַי נַרְגִּישׁ

קובי השכן שוכב על ספה ישנה ומרוטה בצבע תכלת שהוצאתי מבית הוריי. לאחר מותם הצבתי אותה כלאחר כבוד בחצר המשותפת של הבלוק שלנו. בלילות החתולים נוהגים בה כבשלהם, אמא ודאי הייתה מתפלצת, היא שנאה חתולים. אני מתיישבת על כיסא כתר לבן, כוס קפה שלישית בידי. מטוסי הקרב קורעים את השמיים, עוד רגע יצלו על גופם של אנשים בצידו השני של הגבול. בחדשות ידווחו על בניינים שקרסו ואויבים שקרסו תחתם. אילנה, השכנה מקומה שנייה, מגיחה מתוך הבניין החשוך עם התינוק שלה ומתיישבת על כיסא משרדי מרופט, עיניה טרוטות מליל אזעקות ותינוק בן כמה חודשים. יימח שמם היא אומרת ומביטה לשמיים.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים לשם / מיכאל קגזנוב לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, בְּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, לְיַחֵד שֵׁם יו"ד הֵא וָו

מיוחד לגיליון ״טיוטות״ – נעמה צאל הקדישה את המחקר הספרותי האחרון שלה לסופרת רונית מטלון. בטקסט מרתק זה, שערכה מיכל בן-נפתלי, השתיים מנהלות שיחה מדויקת, פראית, אסתטית. וכל שנותר לנו הוא לקרוא ולהתגעגע לשתי הנשים שהלכו לעולמן בטרם עת.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים קהות / ליאת ברד זֶה הִתְחִיל עִם הָאַבְחָנָה שֶׁאַזְעָקָה לֹא מַקְפִּיצָה לִי יוֹתֵר אֶת הַגּוּף. אֵין כִּוּוּץ.

חברים, זוהי עת צרה ליעקב. מלחמה בחוץ חברים, כפי שאתם יודעים היטב, אני מתפלל לרפואתם של כל הפצועים שלנו, לעילוי נשמתם של כל ההרוגים שלנו השם ייקום דמם, לחזרתם המהירה של כל החטופים והחטופות, השם ישמור עליהם ויציל אותם במהרה בימינו אמן. באמת, חברים יקרים שלי, הדרום בוער, הצפון בוער, ואנחנו כאן ברכבת הזו, שנוסעת לה מבאר שבע שבדרום ועד נהריה המופגזת שבצפון. בעזרת השם. הרשו לי להציג את עצמי חברים, אני קצת נרגש, אציג את עצמי במילים קצרות. אני בדרכי אל העיר הגדולה תל אביב. קצת נרגש, כמו שאמרתי, לא יודע מה להגיד לכם חברים. המצב קשה, קשה מאוד, ואני מתפלל יום יום שעה שעה שהקדוש ברוך הוא ישלח לנו רפואה וישועה. הצפון ריק חברים שלי, והדרום גם הוא ריק, והחיילים שלנו יורים ונלחמים ונהרגים לא עליכם ואנחנו כאן ברכבת, נוסעים מהדרום לצפון. עת צרה ליעקב.

ערכנו יחד את השירים שלנו, אלישבע ואני. משך שנים היינו שותפות: לימדנו, ערכנו, כתבנו, כאבנו, צחקנו, שאלנו, דיברנו ודיברנו. בקיץ עברה דירה, חשה ברע, בתחילה רק הגב כאב, לכאורה. כשמאוד התייסרה שכנענו אותה להיבדק. היא אובחנה, הצטמקה, טופלה ונחלשה במהירות. אלישבע הכחישה את מותה הקרב גם כשגססה. הייתי אתה. היא נפטרה כמה ימים לפני תום השנה, בטרם מלאו לה ארבעים. אהבתי אותה. מאוד. הערצתי את המשוררת שהייתה.

הוא לא חשב שהוא משורר. חבר גרר לעברי את השירים שלו, וכשקראתי את הקובץ הרגשתי היכרות מיוחדת, מרחק שעבר גישור, שפה שנותקה מהמון כותביה והפכה הכרחית במיוחד, חיונית. הוא כתב שירים מצניעי לכת בסביבה של אימה ושל יופי, כלומר באווירה וברקע של המקום הזה.