מֹאזְנַיִם

* אני מודה לעודד כרמלי ולעדו ניצן על הערותיהם ששיפרו את הדברים.

א.

חודש לאחר שמתה חדוה הרכבי נערך ערב לזכרה במשכנות שאננים. חברתה הלית ישורון עלתה לבמה ואמרה כך:

כשמשורר מת נפתח כנראה מהלך חדש במסלול חייו. השירים שהשאיר לנו מתקבעים ומקבלים תוקף אחר. הד אחר. הטרמולו הטרגי של חדוה הרכבי מהדהד בהכרחיות שלא תמיד הייתה לו, וגם מה שהפריע – לי לפחות – כמו החזרות העודפות, מתקבל בהתלהבות וזוכה להצדקה כפואטיקה. […] מייד עם מותה אנחנו קוראים דברי הלל שלא קראנו כמוהם ומצטערים שהיא לא כאן לשמוע. ממרחק של חודש חדוה הייתה נזירת שירה גדולה.

הדברים האלה חפפו למחשבה שהתיישבה אצלי כל אותו החודש: כמה מוזר שהשקעתי בתיאור לשונות משוררים, בהתחקות על תחנות בלשון השירה העברית, ובו בזמן גם בשירי חדוה – אבל לא הרגשתי צורך להתעכב על לשונה. ליתר דיוק, לא חשבתי עד כמה ומדוע היא נראית רעננה. איך אני קורא בשיריה משנות השמונים ומרגיש שברובם העברית טבעית לימינו. "טבעית", כלומר נשארת בגבולות הלשוניים של העברית הכתובה שלהערכתי ייראו סבירים לרוב הקוראים כיום. לא מנופחת ולא ירודה. מטֶבע התמורות המהירות בעברית קשה לי לומר זאת על משוררים רבים בסביבות גילה: דליה רביקוביץ, רחל חלפי, מאיר ויזלטיר, במידה לא מעטה אפילו יונה וולך. פתחו ספר שלהם מלפני ארבעים שנה ויותר, ושאלו את עצמכם אם הסגנון ברובו נחשב כיום למה שמכונה "משלב בינוני". לדעתי התשובה שלילית, ובמקרה של חדוה היא חיובית.

   ומכיוון אחר: איך ייתכן שנחשפתי לשיריה המאוחרים עם פרסומם או זמן קצר לאחר מכן, והרגשתי שכתבה אותם אישה צעירה הרבה יותר מחדוה בת השבעים והשמונים? אני מכיר עשרות צעירים שחשו כמוני. משוררים צעירים אמרו לי ששירי חדוה השפיעו עמוקות על שיריהם. האם זה קשור בתחושתי שלפחות כלפי חוץ היא לא הפרידה בבירור בין עבר להווה? שהזמן השולט בשיריה הוא הווה מתמשך, אולי גם חסר התחלה? האם מתוך טשטוש הגבולות הזה היא נטתה ללשון חפה מאופנות, מזמנים?

   כשכתבתי על חדוה ודיברתי עליה העדפתי להתחמק מעיסוק בלשונה, משלוש סיבות שאפשר לתמצת בצירוף "כֶּשל ההתרשמות": ראשית, לא בכדי דיברתי עד כה בלשון תחושות ולא בלשון עובדות. מה שנראה לי טבעי בלשון שיריה של חדוה אולי לא ייראה טבעי לצעירים ממני בעשור, ואף לא לבני גילי. יתר על כן, שיטת השיפוט שתנחה אותי כאן בעייתית מעיקרה. ברוב דבריי לא אנסה להסביר את רעננות הלשון של חדוה על סמך המצאותיה הלשוניות, אלא על סמך הימנעויותיה הלשוניות. כלומר כיצד ויתורה על רכיבים לשוניים "הציל" את סגנונה מחוסר רלוונטיות. איני רוצה לעורר מתוך בחירה זו את המסקנה שככל שמשורר נמנע יותר מרובדי הלשון, גדלים סיכוייו להישאר רלוונטי. אתמקד בכך ששאלת הרלוונטיות של לשון השיר העברי, אם בכלל היא מטרידה משוררים בעת כתיבתם, כרוכה בהימור בכמה סוגיות. למשל ממה להימנע בלקסיקון ובתחביר, ומנגד – מה ירחיב את השפה בלי להרחיק קוראים. בחירותיה של חדוה משקפות בעיניי אינטואיציה שעומדת במבחן הזמן של דוברי עברית רבים.

   שנית, למרות התורות הרבות בחקר הספרות על מות המחברת ועל ניתוק היצירה מיוצרהּ וכל היוצא באלה, איני יכול למחוק מראשי את המבט המזלזל של חדוה כשגלשתי לפירושים ולעיונים בשירים, בפרט בשיריה. פירוש מילולי, חילופי נוסח, מקורות השפעה – אלה "עובדות". אפשר לעבוד איתן. לעומת זאת ספק אם רוב רשמיי שלהלן נכללו בשיקולי עבודתה, ואילו העליתי אותם לפניה הייתה מתנגדת. אין בהם יומרה "מדעית", ומטרתם בסך הכול להציע מפתח – אולי מעוקם – לעניינים שטרם נדונו בכתיבה עליה.

   ושלישית, ייתכן שלא הלשון בשירי חדוה היא ששבתה קוראים צעירים. אולי אלה הרגשות החשופים; תיאורי האבל וההומוארוטיקה שלא ראיתי כדוגמתם בשירה העברית; עיצוב הנמענת ושכלול הפנייה אליה; העיסוק הנרחב בחדר הטיפול ובפסיכולוגיה, ועוד כהנה וכהנה. גם הדברים האלה קשורים לסגנון, שכאמור נראה לי כיום טרי יותר משל רוב בני דורה. לכן לא אאריך כאן בענייני לשון, שהרי חדוה לא נודעה בחידושיה בעברית – לא בדקדוק ולא באוצר המילים, וממילא אין זו האכסניה לעיון בלשני. במקום זאת אעיר על סגנונה, כלומר מהלכיה המיוחדים בגבולות העברית שקדמו לה.

   מהטעם האחרון אציין שכמה מאפיינים סגנוניים המזוהים עם חדוה כבר נדונו בכתיבה ובדיבור עליה. באירוע אחר לזכרה, אינטימי יותר, הכריז לפתע יצחק לאור: "התחביר שלה! לא מספיק דיברו על התחביר הקטוע שלה!" וזה נכון, בייחוד בספר "מיגו" (2017), שבולט בו הדיבור הלא־נשלם של אם לבנה. ובכל זאת לא הרחיבו על כך. גם לא על נטייתה לשכתב את שיריה מפרסום לפרסום (אפילו אחרי שפורסמו בספר). אבל שני התחומים האלה אינם מה שיכול לגרום למשוררת להיות מושפעת מחדוה, ואני מנסה להבין מה יכול. לכן אולי כדאי להתעכב על הקשר שבין סגנון שירי להשפעה.

ב.

בעשורים האחרונים הצטמצם מאוד הדיון בסגנון וב"נוסח" בשירה העברית החדשה. אולי בשל כך נדמה לי שלא זכה לתשומת לב מספקת המעבר של "יוצרי הנוסח", או המתיימרים לתואר זה, מחוכמת ההמצאה אל חוכמת הברירה. הרי מרגע שליבת השירה העברית החלה להתקרב בשנות השישים אל לשון הדיבור, לכאורה אין סיכוי להיווצרות "נוסח" דומיננטי חדש, אם מניחים ש"נוסח" הוא פריצת דרך לשונית שהתקבלה בקרב קבוצה. משעה שהשירה מסתנכרנת עם ההווה הלשוני של הציבור הרחב בזמנה, חריגה ממצב זה תיחשב לרוב כחזרה אחורה או כייחוד שלא יפרוץ את גבולות היחיד. איך יכולה להיות לשון שירית קולקטיבית "חדשה" יותר מלשון נאמנה למצב החדש ביותר של העברית, כפי שהחלו ליצור בדור המדינה?

   טענה דומה הביע עמינדב דיקמן בָּערך על לשון השירה העברית המודרנית באנציקלופדיה לשפה העברית ולבלשנות עברית (EHLL) מ־2013. דיקמן כתב שנתן זך הוא "המשורר שהשפעתו על עיצוב לשון השירה הישראלית הייתה הנרחבת והממושכת ביותר"; ואף שמשוררים כמאיר ויזלטיר הרחיבו את אפשרויות המבע של השירה, למשל ביחס גמיש יותר למקורות (ובייחוד ללשון חז"ל), הרי "בתחום הלשון לא התרחשו מאז שנות השישים [להבנתי, מאז זך] שינויים מהותיים". הוא סבר שאומנם חלו שינויים באסתטיקה של השירה העברית, אך לא בלשון, ואת דבריו סיכם בטענות שרבים מסכימים להן. האחת, שכיום יש בשירה העברית "ריבוי סגנונות אישיים, ואין סגנון אחד שאפשר לזהותו כשולט בכל המערכת (להבדיל מהמצב בתקופות המודרניזם העברי)". והשנייה, "בניגוד למשוררים בדורות קודמים, ששימושם בלשון הושתת על בחירה מודעת – קבלת רכיבים או דחייתם מתוך לקסיקון גדול הרבה יותר מזה ששומש בפועל – נדמה שרוב המשוררים הישראלים בני זמננו משתמשים בלקסיקון הספרותי הידוע להם" (הציטוטים בתרגומי).

   בחוצפתי התווכחתי עם דיקמן על חלק מהטענות האלה כשנה לפני מותו. "מספיק מבט שטחי בשירה שכותבים היום," אמרתי, "כדי לראות חקיינים רבים ל'בעלי נוסח' מאוחרים יותר מזך. אם תשפוט לפי מדד החקיינים, כבר שלושה עשורים לפחות 'בעלת הנוסח' המשפיעה ביותר היא יונה וולך, בייחוד בשיריה המאוחרים. ב'הו!' יש חקיינים לא מעטים לדורי מנור ולאנה הרמן. ועל האבולוציה לאה גולדברג ← יהודה עמיחי ← רוני סומק ← אלי אליהו לא הייתי הראשון שהצביע." הוא ענה: "אתה מבלבל בין השפעה ובין נוסח. המשוררים שהזכרת בררו מתוך נוסחים קיימים, לא סללו דרך שירית חדשה בתוך העברית" (המילים האחרונות כבר לגמרי שלי, אבל זאת הייתה רוח הדברים). הוא התעקש שזך היה בעל הנוסח האחרון בעברית, אף שהסממנים המזוהים עימו באמת – רצפי מקצבים וחריזה פנימית שהובלעו בלשון כמו־פרוזאית, נימתו, תדמית המשורר ועיצוב הנמען או דמויות בשיר – נעלמו ממרכז השירה העברית לפני זמן רב. כאמור, זו טענה מתקבלת על הדעת, בייחוד אם מניחים ש"בעל נוסח" הוא מי שמחדש את לשון העברית הספרותית. קשה לחדש אותה באופן משפיע כשהיא כבר רודפת אחר לשון ההווה.

   אם תחפשו "בעל נוסח" מאוחר מזך, תגלו שקשה להגדיר במה התחדשו "נוסחים" אחריו. האם וולך "בעלת נוסח" בזכות הרטוריקה שלה? האם אהרן שבתאי, כמדומני המשורר החי היחיד שהוגדר "בעל נוסח", זכה בתואר בזכות "ארגון מחודש של המציאות לשירה", דרך "קליטה פסיבית־אובייקטיבית של המציאות" שאינה מבוססת על "מהלכים סגנוניים וססגוניים גרידא או על מחוות ופעולות פואטיות בוטות", כפי שטען יהודה ויזן? (בהקדמה לקובץ מאמרי שבתאי שערך). ושמא "נוסח" שבתאי הוא "הכנסת כל חומרי החיים לשירה, ללא הייררכייה ושיפוט" כטענת שני פוקר? (בכתב העת The Tel Aviv Review of Books, באפריל אשתקד). מכל מקום אצל וולך ואצל שבתאי זהו "נוסח" בלי חידוש לשוני. האם "נוסח" כזה הוא אכן "נוסח"? מה יכול כיום להקנות למשורר, מבחינה סגנונית, תלמידים בשירה?

   התעכבות על ההגדרות שלעיל תחזיר אותנו לטענתי: אי אפשר לגבש כיום "נוסח" בזכות ההמצאה הלשונית אלא בזכות הברירה הלשונית. בזכות יכולתה של משוררת לסמן את הרכיבים החיוניים בלשון זמנה. רכיבים שמתקיימים ומתפתחים גם בלעדיה, שהיא לא תשנה בהם דבר. את התואר "נזירת שירה גדולה" שהלית ייחסה לחדוה אני מפרש גם בכך שחדוה ידעה ממה להתנזר בלשון, איך לזקק את הלשון למטרותיה. אף שקשה להוכיח זאת, אני מאמין שתנאי יסוד ל"נוסח" כזה הוא רצון המשורר בלשון מימטית למציאות שהוא רוצה לייצג. גם אם הלשון של חדוה עלולה להיראות הזייתית, היא הולמת את המציאות ההזויה שהיא מייצגת, ודאי לא מנופחת או אלוסיבית. לא במקרה ביקר ויזן את דרכי האלוזיות בקרב משוררי "משיב הרוח" שנראו לו ריקניות ("הארץ", 23.1.20), כי בכל שיר ריאליסטי שהצורה משרתת בו את התוכן – במקום שההפך יקרה או ששניהם יהיו שווי ערך – אלוזיות עלולות להיות מכשול. הן מסבכות את הנגישות ואת התיאור בשפת יום־יום, ובסיס הידע המשותף שהן דורשות כבר אינו קיים אצל כותבים וקוראים רבים.

   זה מה שאפשר לכנות "ברירת הריאליזם", אבל שוב: המחשבה שלשון פואטית "רלוונטית" והשפעה על משוררים תלויות רק בצמצום לשוני היא עצובה ולדעתי גם שגויה. הרי מעצם המוזרות שבמעשה השיר תמיד יישאר פער בין לשון השיר ללשון היום־יום, ולא כל מי שכותב שיר בלשון יום־יום יוצר סגנון המשפיע על אחרים. "בעלת נוסח" בשירה כיום היא כנראה מי שמצליחה לגבש התבוננות רלוונטית במצאי הלשוני המקובל על רבים, לייחס זאת לעצמה ולהשיג קוראים שינסו לחקות את דרכי ההתבוננות. כדי לתהות אם חדוה נענית להגדרה זו, נותרת לי חוכמה קטנה בדיעבד: להסתכל בשיריה משנות השמונים, מהתקופה שבה גיבשה את הסגנון הייחודי לה, ולנסות לאתר בחירות סגנוניות שמשאירות את השירים האלה רעננים בעיניי.

ג.

מדוע שני ספרי השירה שחדוה פרסמה בשנות השמונים, "עדי" (1981) ו"אני רוצה רק להגיד לך" (1985), שרבים משיריהם מתארים ניתוק והזיה, אשפוז פסיכיאטרי ודיסטופיות כאוטיות, כתובים בסגנון שנראה לי טבעי לימינו? אומנם כבר אז היא פיתחה טכניקות שמיטיבות לשקף את המצבים האלה, ובראשן השימוש בחזרה. אבל כנגד העודפוּת שלעיתים עולה מהם אני מופתע מלשונם החטובה.

   אני מנסה לקטלג את מה שנעדר מהשירים האלה, את מה שעלול להרחיק כיום שירה מקוראים רבים. כבר כתבתי שאין בהם עברית גבוהה מדי. בדרך כלל הכוונה לצורות כמו כינויי מושא (ראיתיו, אהבתיני) או מקור מוחלט ונטוי (שָׁמוֹר, בְּזָכְרִי). בדרך כלל גם אין אלוזיות ואין משקל. בספר הראשון של חדוה, "כי הוא מלך" (1974), רווחו כל התופעות האלה. מייד אחריו היא השילה אותן וגיבשה את רוב המאפיינים שילוו את שאר שיריה – חזרות, עיצוב הנמענת, גבולות הלשון. במכלול שיריה "ציפור שבפנים עומדת בחוץ" (2009) הושמטו מחטיבת "כי הוא מלך" רוב השירים בסגנון המוגבה, השקול, המושפע עד מאוד מקודמיה; בשירי הספרים הבאים נגעה פחות, ולעיתים בכל זאת קירבה אותם עוד קצת אל העברית המקובלת ב־2009.

   הִנה שיר מ"כי הוא מלך" שמקומו לא יכירנו בשירת חדוה משנות השמונים ואילך, ועוד שיר מ"עדי" שמבחינת לשונו נראה כאילו נכתב בקו התפר של השינוי הלשוני אצל חדוה. לדעתי לא במקרה שני השירים נעדרים מ"ציפור שבפנים עומדת בחוץ":

   מעבר לכך שיש כאן דוגמה נרחבת למיתוס "האֵם הבוראת", אפשר לקרוא את השיר כביקורת של הדוברת על אִמהּ; בן דודה של חדוה, באירוע לזכרה, אכן קרא בו כך. אבל מעניין יותר לקרוא בו כשזוכרים שהקריאה "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מלכים ב ב, יב) מיוחסת לאלישע המקראי. בהתחשב בנוכחות הבולטת של אלישע, בנה של חדוה, בספר "עדי", האלוזיה מטשטשת כאן את יחסי הכוחות: האם הדוברת מביאה את דברי בנה עליה? האם היא בכל זאת פונה לאִמה? גם וגם? האם זה דפוס חוזר מאם לבת?

   לכן נראה לי שבאלוזיות המעטות אצל חדוה, בהפניותיה למושגים מהמציאות החוץ־שירית, יש משהו ערמומי, מהפּך סמכויות, ובעיקר – ואני כנראה משליך מדמותה – משהו כמעט אנטי־אינטלקטואלי. אין חובה לעמוד על מקורות הציטוט והאזכור כדי ליהנות מהשיר הנאה שלמה; אולי אפילו אין צורך בהבנתן. אני מוצא לכך דוגמה יפה בשיר "כמו אז, כשליווּני לפעמים", שאעתיק בנוסח המאוחר כי הוא המועדף עליי: