מֹאזְנַיִם

היא טעתה בשמי פעמיים. קראה לי באחד מהשמות שמסתיימים בטל. הייתי לרגע רויטל או אורטל. אפילו המסגרת – שיחת הכנה לשיחה אחרת – לא שיפרה במאום את מצבי. חדוה הרכבי העדיפה לקרוא שירים על הבמה. לדבריה, בשיחתנו המוקדמת, עצם הרעיון של שיחה מול קהל לא היה ברור לה, וכמעט שהתחמקה אל קריאה בלבד. נדמה היה לי שהיא מבוהלת מעצם הרעיון, והתערערתי. תפקידי היה בין היתר לפתות אותה לשיחה הזו עם כותב נוסף. עסק ביש! ההיכרות המוקדמת שלה עם יצירתו של כותב זה הקלה עליי, מפני שהיא העריכה את יצירתו, ושמחה על ההזדמנות שנקרתה בפניה. נתליתי על העוגן הזה, וישבתי וכתבתי שאלות לקראת השיחה ברצינות תהומית של תלמידה של כיסא ושולחן.

   הכי דחוף היה לי לשאול אותה על סייגים בכתיבה על מי שמת. באותם הימים כתבתי על אבי והתקשיתי. לפני העלייה לבמה, שאלתי אותה בחטף את מה שלא התפתח לשיחה, אלא נשאר בגדר שאלה-תשובה. בעיני רוחי כבר ראיתי את הפתח, ואמרתי לעצמי שהנה הנה בא הרגע שלו, אבל לא. היא הביטה בי במבט ששיתק אותי, שהשאיר לי רק את הציפור המכאנית, זו שעובדת על קפיץ, ואמרה שאת השירה לא שואלים שאלות, שאי אפשר להגביל אותה. לא עניתי, היה עליי להכשיר את שמחת הדיאלוג, את האווירה, אבל שתקתי את: יש לי תנאים. אני נותנת את עצמי לשיר רק בתנאים שלי. הייתי רוצה לכתוב על אבי בלי תנאים. רק כך אנצח את עצמי, אנצח אותו. שכן הוא בעצמו סייג עד איפה אפשר להגיע. האם הימנעות מללכת עד הסוף בכתיבה עליו פירושה קבלת המסגרת שהתווה לי בעל הבית האמיתי של השיר?

   אני לא משוררת, אלא רק באותו רגע ספציפי שבו אני משוררת. כל שאר הזמן אני עושה קניות, מבשלת, מקפלת מצעים, בודקת מבחנים, משגיחה על נבחנים, מקבלת משכורת, הולכת לסופר, הולכת לישון, מתעוררת – מה שצריך. השירה היא רגע נמשך של היזכרות בילדות, כשנזל לי הריר וחלמתי בהקיץ, רגע שיש עליו בעלות, החיץ ביני לבין האדם התפקודי שאני חייבת להיות, ולא, יפטרו אותי. כמעט פיטרו אותי פעם אחת, כשנפלט לי, כמו תינוקת בת יומה. השמועה עפה מהכיתה לחדר המורים ומשם להנהלה. הייתי צריכה להתנצל בפני כיתה יוד, ואז לפדות את עצמי במשרד. כתבתי מכתב וקראתי אותו בקול רם, אבל המנהלת לא הייתה מרוצה. לא היה בו מספיק דם.

   אם לא אשאל על הקשר העבות שבין המגבלות לבין כתיבת שירה, אם לא אמתח אותו, ואתבונן בו יפה יפה, איזה סיכוי יש לי בכלל להעז לכתוב על נושא מסוים? הרי התעוזה עומדת בסתירה לשירה שאין בה מתח בין מותר לאסור, שבה הכול מותר. ואם כתיבה כך, אז כך גם קריאה? קריאה א־פוליטית, קריאה ללא דגל. אין עוסק ב, ואין נושא, ולא חשוב מאין זה בא, או מי קורא למי: אני לשיר או השיר לי. זו קריאה שמציבה בפניי שומרי סף בדיוק במקום שממנו הרכבי ביקשה להסירם.

   ומה אם מי שמפיק את השירה הוא מי שהגישו נגדו תלונה במשטרה? מה אז? אז ככה: בשנת 2017 עמד להתקיים ערב מחווה לשירתה של הרכבי בפסטיבל תל אביב לשירה. בין המשתתפים היה גם המשורר יצחק לאור, שנגדו נטען בעבר כי תקף מינית ואנס נשים. לכאורה הוא קיבל הכשר בחסות השירה, ואילולא פרצה מחאה ציבורית, האירוע לא היה מבוטל. בהקשר הזה, נזכרתי שקראתי לאחרונה על רתיעתה של המשוררת מהיכללות שיריה באנתולוגיות, על הפחד שלה להתמסגר, להיחלט. האם הבחירה לשתף את לאור מאיימת פחות? האם בחירה זו עצמה לא ממסגרת? הרי מייד כתבו על כך. אני עצמי שלפתי את המידע על האירוע מכתבה שנכתבה לאחר ביטולו.

   וסדנאות הכתיבה? כל משורר מצוי פותח אחת כזו בגרסה פרונטלית, בגרסה דו לשונית, על החול ביוון, בעקבות משוררת נשכחת, בעקבות משוררת ידועה, בעקבות סיפורי התנ"ך, באוניברסיטה. תעשייה שלמה, שכוללת גם את סדנאות הקריאה. שירתה של הרכבי ניצבת מחוץ לכל זה, ומחוץ לכל אנתולוגיה שנתחמת בכותרת, ומתעופפת כמה שהוא לכאורה ציפור חופשית, בעת ניתורה מענף לענף. אני אומרת לכאורה כי הרגשתי שהסירוב המוחלט אפילו לדיאלוג קט על האפשרות להגביל את השירה באמצעות כותרת נובע גם מחרדה. זו לא עמדה שנובעת מפריצת גבולות. סגירות כזו מצאתי גם בשיר שכתבה על המציאות: "הו מציאות, רוח רפאים קטנה שלי, פצפונית שלי, יבוא יום שאנשים יבחינו בך,/ ישימו לב אלייך. ידברו עלייך./ ימחאו לך כפיים. יריעו לך. ירצו להתקרב אלייך. לגעת/ בך. לחוש אותך. לשמור עלייך/ לשוחח איתך. להבין/ אחר כך תחליטי". הדוברת בשיר אינה חלק מקבוצת האנשים שאינם מבחינים במציאות, שזה אומר כל האנשים. היא נבחנת מהם מפני שיש לה יכולת לראות אותה גם בהיותה בלתי נראית, רוח רפאים. היא לא חולקת את המציאות עם איש חוץ מעם עצמה, מפני שהשאר אינו מצליח לראות אותה. למעשה הדוברת מצביעה על פערים משמעותיים בינה לבין הזולת, שמזמנים שיחה רק במועד מעורפל, מרוחק, כש"יבוא יום".

   בחזרה אל המפגש הממשי, באותו ערב לא הצלחתי לשאול אף לא שאלה אחת. השאלה ששאלתי מאחורי הקלעים בעניין כתיבה אחרי המוות נדדה אל השיחה שעל הבמה. חיממתי אותה. נוצרה איזו מטריושקה מוזרה, ארספואטית, שעמדתי לכאורה מחוצה לה. לא יכולתי להסדירה עם שאלות על השירה, מפני שהסדרה שלה הייתה מנוגדת לדברים שהיא אמרה באותו הרגע, לטבע שלפיו היא כתבה. הייתה שם תחושה פראית של אובדן שליטה, שסיפקה אותה. הקהל הביט בי בדרכו החוצה בספקנות. הייתי מי שלא ניתבה את הדיבור, שלא החזיקה את המושכות, שהוסרו עוד לפני שעלינו על הבמה. והיו גם אנשים שהחמיאו לי על כך, על הנחיה רגישה, שהצניעה את עצמה, שלא הפריעה.

   בסוף המפגש התחלתי מחדש בצורה אחרת. ניגשתי אל הרכבי עם ספרה, וביקשתי ממנה שתכתוב לי הקדשה. אחר כך ניסיתי לקרוא, אבל כתב היד לא היה קריא. גם כזה דיאלוג לא היה אפשרי. יחד עם זאת, כשאני קוראת את מה שכתבתי מתגלה לי אמת קצת אחרת. אומנם השיחה בינינו לא התרחשה באופן מקובל, אך היא התקיימה בדרכים עקיפות – דרך חצאי אמירות מהוססות בטלפון, לפני שנפגשנו, רגע לפני שעלינו לבמה, כששאלתי אותה על כתיבה בעקבות מוות ואובדן, במבט הבטוח שלה, ובמבט חסר הביטחון שהחזרתי. אני מתנחמת בזה, אבל לא לזה פיללתי.

   בכוונה להעמיד את עצמי על טעותי, ולהראות לי שגם אני עמדתי על הסף של השיחה, שנוצרה דינמיקה מוזרה, שקשורה גם בי, חיפשתי ראיונות נוספים, ומצאתי. גם בהם השאלה מהי שיחה, ומה מבחין אותה מריאיון עלתה, יותר מפעם אחת. למשוררת אודיה רוזנק אמרה זאת בפירוש במילים: "מה זה ריאיון? מה זאת שיחה? אותו דבר." וביקשה ממנה לא להקליט אותה. גם בריאיון לכתב העת "מעלה" הנושא עלה, אם כי באופן אחר, דרך הדימוי של הטיוטות. הרכבי סיפרה למשוררת נועה שקרג'י על חשיבותן של הטיוטות, שהפכו עבורי למעין מפתח לשיחה המקובלת שלא התקיימה.

   הטיוטה שואלת על סופיות הטקסט, על האפשרות שלו להמשיך להתהוות. טיוטה היא צורה ראשונית של דבר שעוד לא נגמר. אין לו גם סיכוי למות. הוא לא מוגבל. הטיוטה מעמידה לפנינו גם את שאר הטיוטות שהיו לפניה, ואת יחסי התלות שלה עימן. היא מציעה לנו להתבונן על הטקסט כעל הצעה, שהתפתחה בתהליך אבולוציוני, המבוסס גם על ברירה, וגם על גם וגם. לדבריה של הרכבי בריאיון הטיוטות הן ההליכה דרך המדבר. זו פעולה המנותקת מהעולם הזה, ומרפררת לדור המדבר, שתכליתו היא ההליכה בחממה רוחנית, שמתרחשת בה דרמה, שהיא דרמת היצירה. מתקיים בה דיאלוג מתמיד, מוטל בה ספק, המוליד הטיוטה הבאה. ומהו הספק אם לא שאילת שאלה? האם הרכבי התכוונה לומר לי שלא שואלים את השירה שאלות על התוכן שלה, והבחינה בין השאלות האלו לבין השאלות על החממה? המדבר התנ"כי לא אפשר להגיע אל הארץ המובטחת. האומנם לתפיסתה של הרכבי המדבר השירי מוליך אל השיר? האם כדאי להגיע אל השיר? האם ההגעה אל השיר פירושה הגעה אל הלווייתו של השיר? אל הלווייתן של כל הטיוטות? אל ההכרזה על מותו של מנוע היצירה? אל ההיפרדות מן הסיזיפיות המהנה, הקיומית? האם הקלטת הדברים שאמרה במסגרת ריאיון משנה את מעמדם, הופכת אותם ללא טיוטה? לפחות חיים? לאני המוגבל לדברים שהוקלטו?