ימים לא רגילים דורשים מאיתנו, עורכי הספרות, גיליונות לא רגילים. המילים "השבת השחורה" ו"השבעה באוקטובר" לא עוזבות אותנו, לא נותנות מנוח, משפיעות על כל היבט בחיינו, יחד עם הדאגה לחיילינו והתפילה בעבור חטופינו הנמצאים בליבנו עשרים וארבע שעות ביממה.

הבקרים שבהם הבכי העירך כשעון, שבכית בהם בו ברגע שהמבט שלך נפקח, בבור שבלע ימים, שבועות, ואין לדעת כמה לילות, גם התשובה "בשבילה" לא סיפקה את ליבך ששב ושאל בלי סימן שאלה: "אבל בשביל מה, בשביל מה".

להסתובב באמסטרדם ועל כל גשר לעמוד ולקרוא: הו תעלות נערצות! לדמיין את חזי יוצא ממועדון מפוקפק, כשעוד היו מועדונים מפוקפקים. לא כמו היום כשעל מועדון סקס כתוב "SEX" ועל מועדון גייז מונף דגל, ובשניהם אי אפשר לעשן. אמסטרדם שמרימה קמפיינים נגד תיירים מרוב שנמאס לה, מרוב שאבדה בהמון, מרוב שאין מקום על המדרכה (האופניים) או בתעלות (הסירות), הו תעלות נערצות!

זה גואה, צומח מעלה כנגד כוח המשיכה, עומד ועולה ומסתיר את אור השמש. ובכוח הזה נע במשקלו המפלצתי קדימה, הלאה, לעבר החוף. ואפשר כבר לחוש את הכובד האדיר, הכהה, נוחת במכת נפץ ומתגלגל ומתרחב ומכסה ומחריב. ואני מתמסרת לתנופה של הזרם ומכווצת סביבי את הילדים, מתרכזת בלאסוף מן הגנים, להכין קופסאות אוכל, לקחת לחוגים, להנמיך עוף ככל האפשר, רק בגובה ההתרחשות המקומית ביותר, הקרטיב שנפל, ספירת העלים עד עשר, חולצה לבנה לחנוכה, בטווח הרצפה ממש. ובכל פעם שמשהו בי מתקומם ומתעקש להתרומם, זה הולם בי בעוצמה בעורף, ואני נכנעת.

בשביל שאוכל לראות את הקריה אני נדרש לעלות לגג, לדחוף את השולחן הגדול ולעמוד על קצות האצבעות. אבל זה לא יעיל. הרי אי אפשר להישאר בתנוחה הזו יותר מדי זמן, ויש לקחת בחשבון שאין לי על מה להישען. לכן אני דוחף את שתי הספות ומצמיד אותן גב אל גב, מניח עליהן את שולחן העץ (לא מדובר בשולחן קל במיוחד), מציב עליו את כיסא הפלסטיק, עורם עליו כמה כרכים של האנציקלופדיה העברית, מתיישב עליהם ומקווה שכל המבנה הזה לא יקרוס. אני בקושי זז, ואין לי איפה להניח דברים. אני לוקח איתי מחברת וכותב על הברכיים שורה ועוד שורה, מכתב אחרי מכתב, עד שהשיירה עוברת.

כשאנחנו מגיעים לבריכת גורדון אנחנו מבינים שהגענו באיחור ושיהיה קשה למצוא מקום פנוי להניח בו את הכיסאות המתקפלים בין העשרות המצטופפים על החול ואלה המשקיפים עליהם מקומת המרפסת.

מתוך מחזור השבויות בעקבות האיליאדה

הספר שזיכה את אולגה טוקרצ'וק בפרס בוקר הבינלאומי מורכב מחיפושים, מהתבוננויות, ממבטים, מכאבים. רק סופרת מופלאה מסוגלת להטליא את אוסף הקרעים הללו ליצירה אחדותית בלתי נשכחת.

בדברים הקטנים אנשים דרך כלל יודעים למה נהגו כפי שנוהגים. רק כשמגיעים לדברים הגדולים לא ניתן עוד להבין כלום; סיבות, מניעים, תוצאות, הכול בליל גמור. על פי רוב, תעלה התניה קודמת, אולי אף מדורות קודמים, שתכריע את ההתנהגות, כאילו החיה היא שלוקחת לרגע את המושכות, או כאילו החוק של הקטן והגדול, אינם אותם חוקים.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים תשע סיבות לפחות או למה אסור לתת למחשבים לכתוב שירה / ערן צלגוב לערן הדס א. יֵשׁ

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים מעוכב התפתחות / יוסי וקסמן מוקדש באהבה לבלה החברה לֵנה מנוחין נחתה בארץ ב–1974. בעלייה הגדולה מברית

הוא הגיע לכיתה שלה בערך שבוע אחרי תחילת הלימודים. היה לו שיער חלק ובלונדיני ומבריק שהגיע לו עד האוזניים והקיף את הראש בתספורת מסודרת, ועיניים בצבע תכלת שקוף. היו לו גם קצת נמשים על האף, ופה עבה ואדום מאוד. כשהמורה הציגה אותו, היא אמרה שהוא מליטא ושהעברית שלו לא כל כך טובה ושכולם יצטרכו לעזור לו כמה שיותר. כפות הידיים של המורה נחו על כתפיו כשהסבירה את כל זה, ועדיין, הוא נראה קצת מבוגר לידה, כמו גבר צעיר ורענן בגוף של ילד.