דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שתי פגישות עם משוררת / סיון בסקין
חלק ניכר מהספרים והשירים הטובים בחיי כילדה בראשית גיל ההתבגרות הופיעו בזכות חברתי הטובה סשה והוריה. כתבתי עליהם בהרחבה בספרי “שבעה ימים אביב בשנה“. סשה היא בת דודתי מדרגה שנייה, והאמהות שלנו היו מיודדות ומתואמות. על כן, כל ספר או תקליט שהופיע בביתה של סשה לא איחר להיחשף גם אליי.
בתחום התקליטים שלטו אצלנו הבארדים – אותם singers-songwriters כותבי רוסית, שהטובים בהם היו משוררים בגודל מלא וליוו את עצמם בגיטרה (לעתים רחוקות הרבה יותר בפסנתר). גם על התופעה הזאת כבר כתבתי בעבר. כמו בכל תחום תרבותי אחר בעולם הסובייטי הסקסיסטי, גם בקרב הבארדים היה רוב גברי, ורובם היו בימי ילדותנו גברים למודי סבל (אבל מלאי הומור וכישרון) בגיל העמידה, שפריצתם הגדולה התרחשה בימי ״ההפשרה״ של שנות השישים. מה רב היה הפלא, כשמאחד התקליטים האלה בקע קול חם של אישה צעירה. כאילו כדי לקרב אותה אלינו אף יותר, השירים הסגירו במהרה שהיא צעירה בכמה שנים מהאמהות שלנו, ויש לה שלושה ילדים קטנים (מאוחר יותר, בפרק ב׳, ילדה גם ילד רביעי). היינו ילדוֹת, אבל צפינו באמהוּת של האמהוֹת שלנו מקרוב, כי היו לנו אחים קטנים ודירות קטנות, וחוויותיה של אם צעירה שחיה את היומיום המשפחתי והתרבותי של שנות השמונים הסוערות ואינה מתפתה לרומנטיקה הסובייטית הגברית מייד מצאו את דרכן לליבנו. יתר על כן, היא הייתה מין אם צעירה שעדיין לא שכחה איך הייתה נערה בעצמה – קצת כמו האמהות שלנו. בהמשך התברר שהיא גם יהודייה, אבל לא הייתה לזה חשיבות מיוחדת מבחינתנו – לכל היותר הבנה שיש לנו עוד משהו משותף איתה.
שמה של המשוררת היה ורוניקה דוֹלינה. ב־1988, כשהתוודענו לשירתה, היא הייתה בת 32 והוציאה שלושה תקליטים. שיריה האינטימיים המוקדמים – אלה המכונים "מוקדמים" היום, ואילו אז הם היו שיריה "החדשים" – תאמו להפליא את לילותיי, כשהייתי מקיצה פתאום, ניגשת בחושך לחלון המשקיף על כביש ועל גבעה מיוערת שבמרכזה תקוע מגדל השידור של הרדיו המקומי (ואילו מחדר אחר בדירתנו היה אפשר לראות מבעד לבנייני השכונה מגדל אחר, מגדל הטלוויזיה האיקוני של וילנה, שנעשה מפורסם מאוד כעבור שלוש שנים בלבד, כשבקרבות עליו הליטאים פדו את עצמאותם מהאימפריה הסובייטית), ומקשקשת שירים על דף תלוש ממחברת המתמטיקה.
לא אפחַד מצרה ומשקט,
מיום חורף ארוך ורוטט,
אבל מי על דלתי מידפקת?
היא הבהילה אותי באמת.
היא העירה אותי והציקה,
אבל כל משפחתי ישנה.
״ורוניקה,״ קראה, ״ורוניקה!
זו אני, שורת שיר אחרונה.״
״מה תרצי?״ שאלתיה בלחש.
״ישנים פה – ילדי, בעלי.
גם אני עייפה מהלחץ.
מי את, מי את בכלל, תגלי.״
לא פנים ולא אור העניקה,
וסביב – אפלה וצינה.
״ורוניקה,״ אמרה, ״ורוניקה!
זו אני, שורת שיר אחרונה.״
״מה את, כמו ינשופה, מסתובבת,
את שופטת אותי, מבישה?
הן נותרתי אני, הכותבת,
את שומעת, שורת שיר טיפשה?
אני קצת תחת נטל כורעת,
אך חיים אחרים לא אתבע.
בואי, מוזה מוזנחת מופרעת,
את היית ותהיי אהובה!
מהחושך דבר לא הגיח,
וחיפשתי קצת אור בחלון,
והכלב רטן על שטיח,
כי הפרעתי לכלב לישון.
ושלמות סודותיה המתיקה
בלטיפה עדינה על זרועי.
״ורוניקה,״ רמזה, ״ורוניקה!
אישאר איתך עוד, תירגעי…“
בשולי הדברים, מי שיקרא את השיר הזה כפי שאמורים לקרוא שירים, ובוודאי שירים מולחנים, ילמד שבשם ״ורוניקה״ ברוסית ההברה המוטעמת היא השלישית, ולא השנייה כמו באנגלית – מן הסתם בהשפעת הגרסה הצרפתית Veronique.
״השפעת הגרסה הצרפתית״ ניכרת בביוגרפיה של דולינה, שראשיתה בלימודים במכון מוסקבאי מהולל להכשרת מורים, שאותו סיימה עם דיפלומה של מורה לצרפתית. מהמוסד הזה יצאו מספר בארדים מוכרים אחרים, אבל הם למדו בו כשדולינה רק נולדה. בסופו של דבר, היא מעולם לא עסקה בהוראה, אלא עבדה בספריות ובהוצאות לאור וגם תרגמה ספרות צרפתית, ובהמשך הצליחה להתפרנס כזמרת יוצרת. בתקופה המוקדמת שלה כתבה שיר זעקה על משורר (רוסי וגנרי לכאורה) שאסור להניח לו להגר לפריז:
אל תיתנו לו לצאת לפריז!
הוא ייסע ויחלה ויגווע.
מי יאמר לו מילת אהבה?
מי אמר לו אצלנו, תכריז.
…
מה אכפת מהקבר, תכריז –
ציוצי ציפורים, מצבה.
אלמלא הוא יצא לפריז –
הוא היה קבור כאן, במוסקבה.
אנחנו קישרנו את השיר הזה לכל המשוררים שהיגרו מרוסיה אחרי מהפכת אוקטובר ומתו בפריז, וקצת לבארד המפורסם מכולם, ולדימיר ויסוצקי, שיכול היה להגר עם כל הפריבילגיות כבעלה של שחקנית צרפתייה מפורסמת, אבל העדיף להישאר ומת בגיל 42 (דולינה הקדישה כמה משיריה המוקדמים הטובים לזכרו). אבל כיום אני מבינה שהפוקוס שלנו כילדוֹת אוהבות שירה היה מוסט לטרגדיה של בדידות המשורר המהגר, ולא הבנו אז את המשמעות האמיתית של הבית האחרון: פולחן המוות הרוסי אינו חזות הכול, ומיקום הקבר חשוב פחות מהאפשרות הסבירה שמשורר שכן עבר לפריז יישאר בחיים שנים ארוכות וטובות יותר מחברו שנשאר. אותם משוררים שהיגרו, נשארו בחיים ומתו מוות טבעי. אף אחד מהם לא הוצא להורג כמו גומיליוב, לא איבד את חייו הצעירים בבור אלמוני בגולאג כמו מנדלשטם, לא מת מרעב במצור על לנינגרד כמו חארמס. דולינה של שנות השמונים הייתה אישה צעירה, אבל מבוגרת מספיק כדי להבין את זה. כעבור שנים ארוכות, פריז הצילה גם אותה, אבל אני מקדימה את המאוחר.
כשהקריירה של דולינה התפתחה לכדי סיבובי הופעות, היא הגיעה גם אלינו לווילנה. בשנות השמונים היו בעיר די אוהבי שירה רוסית כדי למלא אולם. אמה של סשה לקחה אותנו להופעותיה של דולינה פעמיים – ב־1988 וב־1989. בהופעות גילינו שירים חדשים, פוליטיים יותר, שעדיין לא הוקלטו אז:
אמן וסופרמן ופרולטר, הי!
אני, אמכם, תשוקה ובערה.
ללא עיטור Virtuti Militari
אל תחשבו לחזור למכורה.
השיר הזה, המעלה בזיכרון את ״המנון לנוער הנידון למוות״ של וילפרד אוון, שתרגמתי ב־2014, פונה אל החיילים הסובייטים שנשלחו אל מותם המיותר בפלישה הנפשעת לאפגניסטן. כמו ההתנגדות האמריקאית לפלישה לווייטנאם שני עשורים קודם לכן, גם ההתנגדות הזהירה לפלישה לאפגניסטן התמקדה בחיילים שנהרגים לשווא, ולא באזרחים המקומיים שנפגעים במלחמות. נדמה שדווקא הסרקזם של דולינה הכיל יותר הומניזם אוניברסלי מהממוצע שאדם סובייטי, אפילו דיסידנט, היה מסוגל לו, והצליח להכיל במובלע חמלה כלפי כולם. ב־1989 עדיין לא ידעתי לתת לזה שם.
אחרי ההופעה באביב 1989 אמה של סשה לקחה אותנו מאחורי הקלעים. אין לי מושג איך היא ארגנה את זה, את מי הכירה מאנשי הצוות של אולם ההופעות, אבל עובדה היא שפתאום מצאנו את עצמנו, שתי נערות בנות 13 פחות או יותר, מול המשוררת ששרה לנו רק לפני כמה דקות.
נשימתנו נעתקה, אבל ורוניקה לא הייתה איזו כוכבת מורמת מעם. היא עדיין הייתה אמא צעירה. בנה הבכור (אנטון דולין, היום מבקר קולנוע מהולל, המוגדר כ״סוכן זר״, שעזב את רוסיה לפני שנים), היה נער בגילנו. ורוניקה בירכה אותנו בלבביות ומייד שמה לב לתכשיט החריג שענדנו.
סשה ואני היינו ילדות רומנטיות. גדלנו על שירת תור הכסף, על רומנים היסטוריים למיניהם ועל ג׳.ר.ר. טולקין. המשחקים שלנו היו מבוססים על קוקטייל מטורף מכל אלה, בתוספת המצאות מקוריות משלנו. בעולמנו שיריו של גומיליוב יכלו להיכתב על ידי קטולוס ולהידקלם על ידי ארגורן. ומכיוון שעולמנו היה זקוק לייצוג ממשי כלשהו, יצרנו לנו תליונים מקרטון בצורת כוכב שחור בן שמונה קודקודים, ובמרכזו סמל אדום, שכבר איני זוכרת כיצד הוא נראה, אבל זה בוודאי היה משהו מדמם ודרמטי. קראנו להם astrum, בלטינית – רסיסים שעמדו לרשותנו. בדרך כלל ענדנו אותם מתחת לבגדים, כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת. אבל באותו יום בהופעה של דולינה חשפנו אותם, כי הנחנו שאם אנחנו פוגשות שירה אמיתית, הרי שמגיע גם לשירה לפגוש אותנו אמיתיות.
״אילו כוכבים מעניינים יש לכן!״ אמרה ורוניקה, בלי טיפת התנשאות של מבוגרים.
״קוראים לזה astrum,״ אמרתי. היא הנהנה בהבנה. אם מותר לה לכתוב virtuti militari, גם לנו מותר לעצב לעצמנו astrum.
״את יודעת, גם אני כותבת שירים,״ אמרתי.
״יום אחד נשמח לשמוע אותם!״ אמרה ורוניקה, שוב בלי טיפת התנשאות של מבוגרים.
את ההמשך אינני זוכרת. הייתי מאושרת מכדי לזכור.
חלפו 36 שנים מאז המפגש הזה. בשנים האלה דולינה הסתובבה לא מעט בעולם, וביקרה באופן קבוע גם בישראל. היה לה את מי לבקר כאן: אחותה התגוררה כאן מאז 1985 ועד מותה ב־2021. על חברים אין מה לדבר: מאז שנות התשעים מספר גלי עלייה הביאו הנה רבים מחבריה. גם אנטון קיבל אזרחות ישראלית, אף כי אינו מתגורר כאן באופן קבוע. במהלך ביקוריה, ורוניקה גם הופיעה כאן כמה וכמה פעמים, אבל אף פעם לא נודע לי על הופעה שלה בזמן, מפני שאינני מחוברת כלל לחוגים דוברי רוסית ולרוב איני חשופה לפרסומים שלהם. עם הזמן התחלתי לעקוב אחריה בפייסבוק, אבל לא ראיתי אותה בהופעה חיה. נודע לי ששלושה מארבעת ילדיה עזבו את רוסיה, שהיא עצמה הייתה בין האמנים המעטים בארצה שהרהיבו עוז להשמיע את קולם נגד כיבוש קרים ודונבאס ב־2014 ונגד הפלישה הגדולה לאוקראינה ב־2022, שהיא חיה בשנים האחרונות בין רוסיה לצרפת. לבסוף קראתי שבנובמבר 2024 נעצרה דולינה – אז בת 68 – בשדה תעופה במוסקבה בשובה מתל אביב, ״בחשד להברחת סמים״. בתפקיד הסמים היו תרופות מרשם צרפתיות לשימוש אישי. בהמשך ורוניקה שוחררה, אבל היא הבינה שזה היה רמז עבה. היא החליטה לא לחכות שיהפכו אותה – אישה מבוגרת ויוצרת מוערכת – לאסירה פוליטית ועברה לצרפת לצמיתות.
בספטמבר 2025 הוזמנתי לטאלין לשאת הרצאה בכנס השנתי של הקהילה היהודית של אסטוניה. בתוכנית הכנס הופיעו מגוון הרצאות, פאנלים ואירועים. ליד השעה שבע וחצי נכתב: ״קונצרט: ורוניקה דולינה (צרפת)״. תודה לאל, היא במקום בטוח, לחשתי לעצמי.
הכנס התקיים במלון גדול בטאלין, שבו התאכסנו כל האורחים וגם חלק מהקהל. ורוניקה הגיעה בטיסה מפריז בשעה שכולנו אכלנו ארוחת צהריים. מנהלת תוכניות התרבות של הקהילה, שחלקתי איתה שולחן, נקראה לרדת לקבלה ולקבל את פניה של הזמרת האורחת. היא הכינה לוורוניקה צלחת עם אוכל וירדה לפגוש אותה. כעבור עשר דקות מצאתי את עצמי אוכלת דג וירקות בחברתה של כוכבת נעוריי. אבל עכשיו גם אני הייתי משוררת.
במקום הג׳ינס והסוודר הצבעוני של 1989 לבשה ורוניקה חליפת מכנסיים נאה. הצגתי את עצמי בנימוס. לשמחתי, השיחה קלחה. ורוניקה עדיין דיברה בלי טיפת התנשאות של מבוגרים, מתוך אותה כנות גמורה שכל כך נוגעת ללב בשיריה.
שאלתי אותה: ״את בסדר? את במקום בטוח?״ עכשיו גם אני אמא. הכי חשוב לי שאנשים יהיו במקום בטוח.
היא אישרה. היא הבינה לחלוטין למה אני מתכוונת. היא ידעה שמה שאני שואלת הוא: נכון שאת שומרת על עצמך ולכן רגלך לא דורכת יותר ברוסיה, שבה מתים? היא סיפרה כמה מעליב ומשפיל היה אותו מעצר, בוודאי לאישה בסוף העשור השביעי לחייה, כמה היא מתגעגעת לאותם חברים ובני משפחה שתקועים במוסקבה ואינם יכולים לעזוב מכל מיני סיבות (אחד מבניה עם משפחתו, אחיה שאשתו משותקת), כמה היא שבורת לב מהפלישה הברברית לאוקראינה. היא סיפרה שניסתה לברר דרך אי אילו קשרים אם זה בטוח לבקר את בני משפחתה במוסקבה, ואמרו לה: ״עכשיו הכול בסדר, את יכולה לבוא.״ לא רק היא, אלא אפילו אני הבנתי מזה שאסור לה להתקרב לרוסיה, שהסיכון גדול מדי, ושמשמעות הדבר היא שאולי לא תראה עוד את אחיה. מקום שבו אדם צריך לברר דרך קשרים אם בטוח לבוא אליו, הוא בהכרח מקום מסוכן, כלא ענק שאינו ראוי לביקורים.
היא שאלה אותי על ישראל, שאותה היא מכירה היטב ועוקבת אחריה בחרדה של אוהדת מודאגת. סיפרתי לה על המחאות שאני משתתפת בהן, לפני ואחרי ה־7 באוקטובר, על החטופים, על הקרע בחברה הישראלית, על שיברון הלב שלי מהחברה הישראלית שחלקים גדולים בתוכה לא רק תומכים בטבח ובהרס בעזה, אלא גם באפשרות של טבח המוני גדול ומוחלט יותר מזה שהתרחש במציאות. היא האזינה בתשומת לב, ללא שיפוטיות המאפיינת לעיתים יהודים מבוגרים שאוהבים את ישראל. ״נתניהו הוא פושע?״ היא שאלה. עניתי לה: ״על פי תפיסתי כן, אבל יש רבים שדעתם שונה מדעתי.״ והיא אימצה אל ליבה השבור מרוסיה גם את שיברון הלב מישראל, שליווה ועודנו מלווה אותי לכל מקום. שיברון לב ויאוש היו מושגי מפתח בשיחתנו.
הזכרתי לה גם שפעם, לפני 36 שנה, כבר נפגשנו מאחורי הקלעים של הופעה בווילנה, תוך הנחה שהיא לא אמורה לזכור אותי. היא אכן לא זכרה אותנו, אבל זכרה כמה נהנתה להופיע בווילנה בשנות השמונים. ״האנשים שארגנו לי את ההופעות בווילנה היו כל כך מקסימים,״ אמרה.
ההרצאה הבאה הייתה צריכה להיות שלי. התנצלתי, הודיתי לה על השיחה ופרשתי לחדרי להכנות אחרונות. ״יאללה, לכי לעבוד,״ היא עודדה אותי. בערב התייצבתי לקונצרט.
אולם הכנסים הגדול במלון הזה יכול להפוך למספר אולמות קטנים יותר בגדלים שונים באמצעות מחיצות נעות. כעת הוא נפתח לגודלו המרבי, וכך יצא שוורוניקה עלתה לבמה, פחות או יותר, באותו מקום שבו עמדתי והרציתי אחר הצהריים, כשהאולם היה קטן יותר. כעת עלתה לבמה צרפתייה מבוגרת בחליפת מכנסיים אלגנטית ואודם כהה על שפתיה, מלאת הומור עצמי ועצב אבל בלתי מנוצחת. ״אני אלופה של שירים נוגים ועצובים,״ אמרה לקהל. היא שרה בעיקר שירים מהשנים האחרונות ומעט שירים ישנים שזכרתי מנעוריי.
רוצה הזקנה ז׳אן ד׳ארק
ללכת לגן חיות,
רוצה לצאת לקניות.
אבל הדלק יקר.
לפני מאה שנות־אדם
ז׳אן אמרה ״לא״ מוחלט
לנער־חייל אחד,
והוא לא חזר משם.
ז׳אן, עולמה ארון
ספרים של שייקספיר, ראסין,
ספרים בין כל התריסים,
ולא מסייה מקרון.
יש להבה בתנור,
יש ל״רנו״ מפתחות,
צריך לצאת לקניות,
אך הדלק חווה ייקור.
בבוקר של כל יום חול
דופקים ילדים צלצול
על פעמון ביתה הנעול
ובורחים ברעש גדול…
רוצה הזקנה ז׳אן ד׳ארק
ללכת לגן חיות,
רוצה לצאת לקניות.
אבל הדלק יקר.
זה לא היה השיר היחיד שבו הכניסה דולינה את עצמה לתוך עורה של קשישה צרפתייה, בת טבעית לצרפת ולא בת מאומצת כמוה. היא דיברה ושרה לא מעט על אהבתה והכרת הטובה שלה לצרפת ולאנשיה, על יכולתם של מכריה הצרפתים לנהל שיח מורכב, ועל כך שבשנה האחרונה בצרפת גילתה יותר עומק תרבותי מאשר בכל חייה הקודמים, שהיו מלאים ועמוקים מבחינה תרבותית בכל סטנדרט אפשרי גם לפני כן. היא שרה גם על שורשיה היהודיים, על געגועיה לחברי נעוריה שאינם, על געגועים בכלל – אבל לא מהסוג הנוסטלגי, אלא מהסוג שמפתחת אישה שמאחוריה חיים ארוכים, אובדן ואכזבות, אישה שגידלה ילדים ונכדים, אבל היא לא מפסיקה לבקש בינה, ידע חדש, חמלה וחמימות אנושית. קולה היה נמוך וצעיר, כקולה של מעין לאונרד כהן הבת, כקולה של אמא־משוררת שתמיד אפשר לבוא אליה עם ברך חבולה, עם לב שבור, עם דם של מלחמה נפשעת בעיניים, והיא תמיד תבין ותעטוף אותך בשירה שאת צריכה עכשיו כדי להמשיך לחיות ולהיאבק על נפשך.