מֹאזְנַיִם

"שוב," היא דיברה בייאוש וסובבה את כף היד כמו מסובבת גלגל בלתי נראה. "שוב נפלו מהשמיים, לעזאזל עם המזל שלנו בעולם הזה ובעולם הבא, כל יום נופלים מהשמיים כדי להרגיז אותנו. יכולנו באותה מידה להרוג את עצמנו, זה חורבן. אבדות נוראיות בכל יום. אני לא צריכה להסתכל בחדשות. כל יום נופלים מהשמיים שחורים ואדומים, חוזרים ונופלים במנעולים שבורים." יונה התיישבה על כיסא שלקחה מהמטבח אל המרפסת הקדמית שלה, והניחה את כפות רגליה על מעקה המרפסת. היא השתתקה ושקעה במחשבות. היה חם, ונעים וגם מפחיד היה לחשוב שבקרוב יגיע ערב. מדי פעם פגשתי אותה בדיוק שם, מדברת אליי מלמעלה. היא בזה לציבור על בורותו ועל אדישותו למה שנופל. היא רצתה לתקן את העיר. הקשבתי לה ברצינות שקטה. לפעמים חייכתי. בסופו של כל נאום כזה נגע בי צערה. היא אהבה לדבר בטון עבה, פיה מתעגל כמי שמייצרת שריקת רוח. תמיד הייתה הבעת בשׂורה על פניה. היא עוררה בי חיבה אמיתית. פעם אחת סיפרה על תרנגולות שאינן ישנות בלילה כשהתרנגול אינו בלול. חסרות מנוחה, מהלכות לכודות במרחב הסגור, נוצות מרעישות קרקורים. היא הייתה להוטה להתעלות מעל הצורך הצנוע, אפילו המבייש, שלא להיות לבד, אבל תמיד אהבה מישהו, ולא יכולה הייתה להתקיים בלי לאהוב. פעם אהבה את אביה, שהיה רעב תמיד ואחר כך גיבור תמיד, ופעם את אלוהים, שהיה רופא ירושלמי חסר יכולת, בלא כישורים כירורגיים ועם ניסיון מועט בפרקטיקה קלינית. נדמה היה שהכירה רופאים רבים, ולפחות חשבה הרבה על רופאים, שהבעיתו אותה עם האדיבות שלהם, נעימים כהלכה, מרהיבים וברורים. יותר מכול דיברה על חוסר שינה. אתמול קראה חיבור שכינתה אותו "הירדמות היונה", ובו תיארה את מותה שלא היה מותה, כי לא מתה כדרך כל אדם. תרדמת נצח נפלה עליה, ומשם נאספה לזרועותיו של אלוהים. "אף אחד לא ישן", אמרתי כדי להזכיר איזה קשר בין אנשים. "אף אחד לא מה?" היא שאלה ומייד ענתה כשומעת בדיעבד. "לא ישן, לא חי בכלל. כולם בערפל סמיך, קצף נע ברוח אביב עצלן. אורות בלילות, אדוות של בוהק. עיניים זורמות לפני ולפנים. אף אחד לא ישן. כמו בכלל." היא הבהירה שאנחנו חייבות לנסוע להר ציון כדי לישון. "אנחנו צריכות לזכור לעלות בקרוב אל ההר, למצוא את הכנסייה, כנסיית דורמיציון, להיכנס בשעריה ולשכב לישון בלב הפינה. אנחנו צריכות לחלום חלומות עלומים דחוקים. אנחנו נשים דלות יום בגיל העמידה." עכשיו דיברה רק עליי ועליה, וחידדה "בשמלות כותנה ועקבים משופשפים." שלושה ימים לאחר מכן פתחתי את דלת המכונית שלי והכנסתי אותה, רזה ורגוזה. עד מהרה עלינו על כביש מספר אחת, שהיה ריק ממכוניות בגלל המצב, והבריק מן הגשם שירד בלילה. כל הרחוק נעתר והתקרב, ההרים רחבי המותן הוריקו רעננים, שמש שלחה מעגלֵי טווסים, השתברה בזכוכיות באלף צבעים. התמונות הצבעוניות המתחלפת מן השמשה הקדמית של המכונית הוציאו אותה מגבולות עצמה. הן עוררו בה בהכרח את הצורך לתאר. הן עוררו בה עוד מילים. כשתיארה את מה שהיא רואה במילים היא ציירה משהו אחר לגמרי, את עצמה שוכנת בהן. היא עיבתה את הנוף, שנראה היה לה כרמיזה בלבד. "הדרך לירושלים בדו ממדי," היא פתחה. "אדמה מבורכת, אנחנו עוברות כל פיסת אדמה במהירות גדולה." דאגתי והסתכלתי על מד המהירות. אמרתי "אנחנו בדיוק על פי החוק." "את שולטת במינֵי המרחק עכשיו," היא הזדקפה כששמעה את המילה חוק, והוסיפה: "אנחנו שתינו, הבשר שחומק לדו ממדי." היא פתחה את החלון. אזעקה רחוקה נשמעה. "רוח בינונית מניחה אותנו מפוזרות בדרך להר ציון," הוסיפה, ואז הסיטה את מגן השמש של המכונית מלמעלה, התבוננה בראי הקטן כאילו הביטה בעצמה בפעם הראשונה, כאילו ראתה את הפנים אחרת, והפטירה "פיסות ראי, שקוף לא מגליד אצלי." במהלך הנסיעה סיפרה שלפני שיצא הספר לאור, נתנה כמה דפי מחברת של "שירי אי" שלה לאהרון שבתאי. זה היה בשבת, והוא דיבר בהסתייגות על שעטנז החומרים בשירים האלה. דורמיציון עין טורקיז, פרפרים בשערות, אצות. הוא חיפש רטוריקה ישירה. הוא לא רצה שמץ אקסצנטריות. "הוא היה עיוור," סיפרה. "חשב שהמחשבה שלי על החיים מובילה אותי למבוי סתום." היא דיברה כאילו דיווחה על מהלכי מלחמה רחוקים. ואז ענתה לאהרון אצלי במכונית, כאילו ישב איתנו בכיסא האחורי והקשיב לה. "הדבר החמור ביותר בשירה," אמרה "הוא שהיא אוהבת להיות קצת מסכנה כזאת, ולא להגיד דברים, ולא לפתור בעיות, ולא להיות חכמה." היא המשיכה את השיחה, ולפחות את זיכרון השיחה. "אהרון לא הבין את הקסם שבמסכנוּת. אבל שירה אוהבת לחנך אנשים להיות מסכנים, ואולי גם לחשוב עצוב ולבנות את העתיד שלהם בצורה מסכנה ולהיות חולים אחרי זה." אליי יונה דיברה ברור, לא בצפנים, אליי יונה דיברה כך שתמיד יכולתי להבין. "לקח לאהרון כמה שנים להבין שבן אדם חולה כשהוא צריך ללמוד משהו חשוב על עצמו. שלַעצמי יש ריתמוס של התקדמות תוך נסיגות, של בריאות מתוך מחלה. צריך לא לדעת כדי לדעת. צריך להרוס כדי לבנות." "ברומא העתיקה," נזכרתי "היו כוהנים שניבאו את העתיד באמצעות התבוננות באברים פנימיים של בעלי חיים." "אני לא הָרוּסְפֶּקְס," יונה אמרה. "אני לא יודעת מה תהיה תוצאת המתקפה. כישלון מוחלט לנבא, למרות שהתבוננתי בלבבות הקטנים האדומים, צותתי להמייה דקיקה וצלולה, צליל בלי פשר, וגם היה לי כדור בדולח שהחזיר לי את פניי החקרניות, את עיניי העייפות." ברדיו סימנו שוב על אזעקות, אבל המכונית המשיכה להתקדם ולעלות, להתגלגל ולעלות. "ומלחמה מה, יונה? מקרית, גורלית, מודחקת." היא התנערה כמו חתולה והאזינה ביחד איתי לאוושת הזמזום הרוטט מן הרדיו. "צריך להחזיק בתקווה כמו בגביש יפה," אמרתי. "ולטחון עד דק את הגביש היפה," היא המשיכה. "ואת האבקה לתת בכוס מים," אמרתי. "ואת המים לשתות," היא הוסיפה. ממשכנות שאננים, שם חנינו, ראינו את מגדל הפעמונים ואת כיפת האבן. ככל שהתקרבנו התברר מה עומד במרומי המגדל. "את רואה את התרנגול? הוא מתעלף מרוב כיסופים," היא אמרה וצחקה, קורנת מרוב סיפוק. פסלון נחושת של תרנגול ניצב בראש המגדל ועמד ללא ניע ברוח, שהעיפה את שערותינו, פרמה את החגורה של המעיל הקל שלי, נופפה את שרווליה של יונה. היא המשיכה: "במקום כזה, בזמנים כאלה, המלאכים סחוטים. אני אמורה לקפל להם את הכנפיים בעדנה." הרוח עיוותה את דבריה. "יונה בת אדם, אני לא שומעת על מה את מדברת," אמרתי. היא פנתה אליי ואמרה: "בבוקר, כשנרצה כבר לקום, תשמעי את התרנגול קורא, אבל לפני כן נקרא שירה לפחות שלוש פעמים." נכנסנו אל אולם התפילה הריק, ועברנו את האפסיס. שמענו צעדי אנשים מהדהדים, אבל לא ראינו אף אדם. אור היום כאילו כבה בתוך המבנה, ודלק אור אחר, תערובת של נרות ושל נצנוץ זהבם של הציורים המקושתים. יונה נעצרה מול הפסיפס של האם והילד, נעמדה עם הגב לישוע והסתכלה בי במבט דורשני. בפסיפס ישוע אחז ספר שעליו נכתב "אני הוא האור של העולם". הוצאתי מהתיק את "שירי אִי" מאת יונה וולך וקראתי. “דּוֹרְמִיצִיּוֹן עֵין טוּרְקִיז סְבִיבוֹתַיִךְ, מַעְגְּלֵי אוֹר יָרֹק מְחֹרָזִים כְּעָלִים, שְׁזוּרִים בקצוֹתָם, עוֹלִים וְצוֹנְחִים, מְעַטְּרִים לָךְ." יונה הייתה מרוצה. ירדנו אל הקריפטה, שם הונח פסל עץ גדול של מרים, שוכבת על גבה, עטופה בגלימה. לי היא לא נראתה שלווה, אלא כמי שהביטה בכוכבים עד שהתעייפו לה העיניים. יונה חשבה שזוהי התגלמות השינה הערֵבה, והיא מצאה את לב הפינה שבו רצתה שנישן. היא הביאה איתה כתונת לילה מבד שיפון, נוגעת לא נוגעת בעור, אבל שכחה ללבוש אותה, רק פרסה אותה באוויר והראתה לי את עיטוריה. עד הלילה קראנו שלוש פעמים מ"שירי אי", ולא ידעתי מה זה "אֵטוּן" מן השיר שלה על דורמיציון, ולא שאלתי מרוב מתח. "בָּנִימְלַךְ פּוֹסְעִים בְּרַחַף וָנֹגַהּ, צְהֹב מקלָעות בָּךְ אוֹן וּכְתָמִים, שִׁיפוֹן זִיק לָבָן מַקְלִיל שִׂרְטוּטִים." הייתה מלחמה גם בלב הפינה שבכנסיית דורמיציון. הייתה מלחמה גם בפניה המרוככות של יונה. היה לנו על מה להתלונן, אבל הלוואי שכולם היו במצב טוב כמו של שתינו באותו הלילה. יונה חדלה עם הדברים והתמסרה לשירה. היא, שהיו לה נבואות וזיכרונות ומילים מכל סוג, ראתה את הפסיפס של רות המואבייה אוחזת שיבולים, והבינה מה ראתה, אבל לא הביעה מילה עליה, ולא ידעה על מה לדבר מלבד מה שכבר כתבה ופורסם בספר. חשבתי שמדובר בעייפות, אבל האמת היא שיונה נרגעה. נדמה היה שנפלא לא להיות בעלת מילים חדשות. רואים רצפה משובצת שחור לבן, או נישה עם ציור פטרוס, או עיטור על עמוד בצורת מעוינים, אבל בשביל מה השחור והלבן, או פטרוס, או המעוינים, אי אפשר לומר. אי אפשר לעשות דבר מלבד לקרוא את מה שכבר נכתב. שם במרפסת הבית שלה היא יכולה הייתה להסביר הכול, ולתת ממילותיה על כל דבר שרק רצתה. אבל עכשיו הייתה שירה, יפה ומתוקה כמו דובדבן בפה.