"כשאנו מסתכלים במראה אנחנו חושבים כי התמונה מולנו מדויקת. אבל די שנזוז רק מילימטר אחד, והתמונה תשתנה. אנחנו מתבוננים למעשה בטווח אינסופי של השתקפויות. ואולם, לפעמים חייב הסופר לנפץ את המראה – משום שמן הצד השני של המראה ניבטת אליו האמת. אני מאמין שלמרות הקשיים העצומים הכרוכים בכך, נחישות אינטלקטואלית תקיפה, בלתי מתפשרת ועיקשת שלנו, כאזרחים, להגדיר את האמת הממשית של חיינו, ושל החברות שבתוכן אנו חיים, היא חובה מכרעת המוטלת על כולנו. למעשה היא הכרחית. אם נחישות כזו לא תתגלם בחזון הפוליטי שלנו, אין כל תקווה לחדש את מה שכבר כמעט אבד לנו – את כבוד האדם."

עבדתי עם הרבה במאים על הרבה הצגות במשך שנותיי כמעצבת תפאורה ותלבושות לתיאטרון, אבל העבודה עם חנוך לוין לא הייתה דומה לשום עבודה עם אף במאי אחר.
עבדנו ביחד על אחד עשר ממחזותיו, אותם גם ביים, ותמיד היה משהו חגיגי ומלהיב בכל פעם שהיינו מתחילים לעבוד ביחד על מחזה חדש שלו, והעבודה המשותפת שלנו הייתה חוויית חיים שאיני מפסיקה להתגעגע אליה, עד היום.

במרכז לרפואת הנפש "אורות" מאושפזים חמישה בני נוער. הם ישנים יחד, אוכלים יחד ויוצרים יחד הצגה. על הנפש, כמובן. המחזה מעניק הצצה למחלקה הסגורה, אל חייהם של הצוות הרפואי, בני הנוער וההורים שלהם, אבל זהו גם הסיפור של כולנו, כי הילדים האלה, המגיעים מכל מגזר, מכל מעמד סוציואקונומי, הם הילדים של כולנו. הם אנחנו, רק בווליום אחר. המחזה מבקש לדון בכוחו המרפא של התיאטרון מתוך תקווה להעלות את מפלס החמלה שנמצא תמיד בסכנת ירידה. "מי כמוני" נכתב כתוצאה מביקורים בשיעורי התיאטרון בבית הספר "שחף" ובמחלקה לנוער במוסד לבריאות הנפש "אברבנאל".

בקיץ 2017 המחזאי הקנדי ממוצא לבנוני, ווג‘די מועווד, שחתום על מחזות שעוסקים בשבר ובכאב של מולדתו (״שרופים״), החליט לחצות את הקו האדום שלו ולהתמודד לראשונה גם עם הכאב של האויב, אנחנו. נאמן לתחושת בטן חזקה הוא בחר לוותר על הצרפתית כשפת המחזה, מתוך רצון להיות נאמן לשפות של הדמויות (אנגלית, גרמנית, ערבית ועברית) וקיבץ להקת שחקנים יוצרים ומתרגמים מצרפת, ישראל, סוריה, יוון, שווייץ, גרמניה וקנדה. להפקתו הראשונה כמנהל תיאטרון La Colline – Théâtre National בפריז קראו ״ציפורים כולם״. זוהי סאגה המשפחתית שמתודלקת על ידי המציאות האלימה של אזורנו, במהלכה מצליח מועווד לפרק על הבמה לגורמים את מושג הזהות שמפרק אותנו ביום יום.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / אוריאן זכאי סדרה אַתְּ בְּוַדַּאי זוֹכֶרֶת כַּף יָדִי אֲחוּזָה בַּשֶּׁקַע מֵאֲחוֹרֵי בִּרְכֵּךְ אֲנַחְנוּ כְּמוֹ טִירָה שֶׁל

בזמן האחרון אני נוטה להבחין בין שני סוגי תיאטרון: התיאטרון האפשרי, והתיאטרון הבלתי אפשרי.

קטע מתוך מונודרמה בכתובים מאת יהושע סובול

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / עמנואל יצחק לוי מלפומנה מתארת את דברי הימים שָׁלוֹשׁ מַעֲרָכוֹת לֶאֱלֹהִים: מַעֲרָכָה רִאשׁוֹנָה – חֲרָטָה עַל

ההצגה הזאת היא על אסירים פוליטיים.
היא הייתה אמורה לעלות בפסטיבל עכו,
אבל שרת התרבות וראש עיריית עכו נלחצו, אמרו הצגה על מחבלים
וההצגה נפסלה.
שנתיים אני מנסה למצוא לה תיאטרון.

סיפור בשלוש מערכות

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים מחזור שירים לאיילין וורנוס* / איה דבורה סומך בין לוד ורמלה שבטקסס תַּגִּידִי לִי לוֹרִי, רַק בִּגְלַל

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / אלי הירש מתוך ספר בכתובים   השולחן אֶת הַסִּפּוּר הַפַנְטַסְטִי הַזֶּה כְּבָר גּוֹלַלְתִּי פַּעַם בְּשִׁיר: אֵיךְ

עלית קרפ בשיחה עם יעל פיילר, שזכתה בפרס ראשון על יצירתה "אישה מן האדמה" בפסטיבל עכו 1981, בעקבות צפייה משותפת בהצגה "על הגבעה" מאת קרן שפט (2022)

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / תהילה חכימי היסטוריה, ניסיון להבין משהו אוּלַי רָצִינוּ לֶאֱהֹב, כָּכָה זֶה הִתְחִיל אֶת הָרַעְיוֹן שֶׁבְּכָל זֶה,

התקבלתי לבית ספר למשחק. התקבלתי לסרט. התקבלתי לסדרה. התקבלתי לפרסומת. קיבלתי את התפקיד. קיבלתי קולבק. קיבלתי מאץ'. לא קיבלתי את התפקיד, אבל קיבלתי טלפון מהבמאי, שהוא ממש מעריך אותי.

עוד לפני שאני פוגשת את יואב לנדאו אני כבר יודעת מיהו ואיך הוא נראה, ודעתי לא לגמרי נוחה מהעניין. ואחרי שאני פוגשת את יואב לנדאו בפעם הראשונה, דעתי נוחה עוד פחות. יש לו את האפקט הזה עליי, של מקומות מעקצצים.

זה פרגמנט קטן, פתית קלף, של מגילה מן התקופה ההרודיאנית (37–4 לפנה"ס), שמסומן בקוד 4Q262B ובמהדורת אלישע קימרון של מגילות מדבר יהודה (כרך ג', עמ' 43) ניתנה לה הכותרת "גן עדן". אני מקליד את הטקסט המפוענח ללא הסימנים המבחינים בין טקסט מפוענח וההשלמות, וכמו כן אני מסדרו בשורות, מנקדו ומשלים בו כמה אותיות על פי הבנתי – הבנה שהיא פרשנות שנועדה להקל על הדיון והקריאה.

בגדול, זה סיפור על גבר – נקרא לו צחי – שהחליט לרכוש תנור חדש, במקום הישן שנתקע על חום בינוני ועם אחת מארבע להבות לא מתפקדת. סליחה, קבלו תיקון: תנור משומש. למה לא חדש? למה לא, כמו שהציעה אשתו – נקרא לה ריקי – לגמור עניין במחסני חשמל, או להזמין באונליין ושלום על ישראל? למה לסבך, להתלבט, להתפתל, לבלבל לאנשים ת'מוח, ולבלות כל דקה מזמנך – חוץ מזה המוקדש לצפייה בסדרה המושקעת על מלחמת העולם הראשונה בצבע ולמחשבות על סקס – במרקטפלייס של פייסבוק?

יום אחרי שנגמרה השבעה החלטנו להחליף את השטיח. בהתחלה חשבנו שאולי לא צריך אבל אז נעמדנו כולנו לצד השטיח והסתכלנו על הכתמים מכל השנים. אולי בעצם צריך? אמרנו. אבל בסוף השתכנענו שזה לא דחוף.