מֹאזְנַיִם

בנימין גרוס, 17/6/1921
המדורה דועכת אל גיציה האחרונים. שלהבת גחלים מהבהבת ושוטפת את השיחים והסלעים בפז רך, ומחברתי נדמית לי כלוח אור. מה יעניק לי האור הזה, ומה אעניק לו בתורי? חידה גדולה. ברקיע הגדול זורח ירח ומכסיף נוגה על כל המחנה: הצריף המרכזי, האוהל הגדול שלצידו, חמשת האוהלים הקטנים יותר וכלי העבודה הנחים לצדם כילדים, הנחל הזורם במתינות ביניהם ומתפתל בירידות הטרשיות עד שלא נראה עוד. הסלעים העומדים כבעלי כוח ורוח מן הנצח מפזרים צלליהם, ומי יודע אילו חיים נסתרים ומלאים מתקיימים ביניהם? אמי, לו היית כאן עימי היה מופלא הדבר בעינייך. עינייך הרכות, כמה אני חפץ לראותן שוב, כמה אני חפץ להשתקף בהן. ברוחי נדמית התרחשות זו, רגע זה שבין העמק וההר, כהד מן העבר. אותו לילה שנצטרכנו להעביר בין העצים במעבר ההרים לאחר שנשברה העגלה. דאגת לי כל כך שאשאר חם, אך אותי משך דבר מה מסדר אחר לגמרי. זוכר אני את הדממה המוחלטת שהפכה עם הדקות החולפות והתחדדות החושים לסימפוניה של ממש שבה השתתף הכול: יצורי הלילה הקטנים, מעופפים ומקפצים בין השיחים, הרוח העובר בין העצים, הארנבת אשר קפצה ברגליה החזקות ונעמדה ממש מול הגלגל השבור והביטה אנה ואנה עד אשר נתקלה בעיניי והמשיכה הלאה. הבטתי מעלה ושביל החלב הנשפך לאורך הרקיע השמיע אוושה הדומה לנגינת כינור – נשבע אני שכך היה. עודי שומע סימפוניה זו באוזני רוחי לילה לילה. נגן, נגן, רקיע! ואני במרכז, קטן, והולך וקטן עם כל צליל ומראה, הכוליות הזו הגדולה והחובקת, נבלעתי והנה אני גרעין זעיר, שארית. זכרתי כי אני קיים הודות למגע עורך החם. אמי, מאמינה את שבנך כאן לבדו, גרעין זעיר, משוחרר, נבלע בתוך החושך? אכן, טוב הדבר. כי לא בודד אני, אלא גרעין אחד מני רבים בפרי הקבוצה. שמועה הגיעה על עימותים במושבה לא הרחק מכאן והוחלט שמוטב לחלוק משמרות לאורך הלילה. ומה טוב הדבר, שיכול אני כעת לחלוק אפילה מהבהבת זו עם רוחי לבדה, רוחי השואפת ונושפת, ואתך כמובן. הערב אני יושב כאן לבדי, שומר, וכולי רגש התעלות – הן את סוד החיים ביקשתי, והסוד רוקם גוף ובשר. אמש זרח לנו אור גדול מתוך החושך – ימים רבים עמלנו בלא חדווה על הכביש הלוהט, ורק קדרות והתמרמרות ופקפוק שחודר את הרצון הגדול, וסוד החיים נבלע בתוך פקעת סבוכה זו. וכל האנשים השואפים להגשמה שכחו הכול. כוח הגוף נהרס ועימו האמונה בכוח הפרט והכלל והקשרים שביניהם. ריבים שאיש אינו יודע את מקורם, ואיש חושד ברעהו. כמיתר העומד לפקוע. ידענו זאת כאשר באנו וכעת ניכר הדבר בבהירות עצומה: הרוח זקוקה לבשר והבשר זקוק לרוח, והמנוע נע, אולם כאשר המשוואה חסרה התנועה חסרה גם היא. זהו טבעה של הדיאלקטיקה. אחד מהנצים, יצחק, עזב אותנו לאחר אותו היום ועקר ליפו. אינני מתגעגע לחיי הכרך אך אמש ברגע של הרהור בעודי מסדר את כלי העבודה מצאתי את עצמי והנה מחשבותי פורחות ועוקרות עם יצחק אל העיר. והנה, בחזרתנו אל המחנה חלפה ליד מקום זה ממש שבו אני כותב לך להקת תנים ויללה אל הירח. יהושע, פוחז שכמותו, יילל עימם. ייללתי גם אני, בליבי. וחשבתי: אוכל לעמוד בכל לו אחוש שוב את שחשתי בהגיעי לכאן: הרוח העז שסוער על האדם, האדמה והקוסמוס והופכת אותם אחד – האדם והטבע. אש גדולה ביקשתי שוב. והנה – המדורה הדעוכה ניצתה פתאום וגיצים רקדו אל הירח כי מן הליל הגיחה דמות שכמוה לא ראיתי מימיי. שמלתה הלבנה זהרה בזהב ורקמתה הכחולה נעה באורות המחוללים בין הכרמים. מאין הגיעה? זאת לא אמרה. רק נעמדה מול האש ושאלה: איה הניצוץ? איה ניצוצכם? אני שומעת את תפילתכם, את סבלכם. לי התשובה. נאספנו סביב למראה החריג. סיפרה כי באה מרחוק והביאה עימה מתנות מזמנים אחרים. היו שפרשו והיו שחשדו והיו שעמדו ופתחו אוזן ולב. יודעת את אמי, כי אוזני וליבי פתוחים תמיד. והלילה ההוא היה ליל סיפורים שכמוהם לא שמע איש ואש בערה בליבנו. ניצוץ התחכך בחברו והשמיים שבו וניגנו. היא דיברה על הטבע ועל האדם, על העבודה ועל האמנויות והעבירה בינינו ספר שכתבה ובו הנחיות מדויקות ליצירת חברת מופת. והוראות אלה באו לה לא מליבה אלא מאיתנו ומילדינו ונכדינו ונינינו, כך אמרה. ובספר שרטוטים ואיורים המציגים מכשירים וטכניקות שבהם לא חזינו מעולם. בעת הזו נתגלע ויכוח מר בין החברים. צבי דרש בעד מהות העבודה ונגד חלומות שכאלה, והרי הייתה השעה מאוחרת, ולסיפורי מעשיות מאת חולמים והוזים אין אנו זקוקים אלא לאמת קשה ולעבודה קשה. כך אמר ופרש בזעף ואחריו הרוב. סוניה, יהושע ואני הוספנו עצים למדורה. ושמענו, ודיברנו, ואהבנו. כוכבי הלילה דלקו וכוכבי רוחנו דלקו אף הם. כבר לא הרגשתי גרעין זעיר ההולך ונבלע בתוך החושך. הייתי גחל בוער. הבוקר הקצנו בלב שלם ופתוח לעבודה. האבנים ניתזו בלהט. את אותה אישה לא ראינו מאז הלילה. נודע כי היא לנה תחת השמיים בקרבת האוהלים, או עזבה את המחנה לפני עלות השחר. את שמה אינני יודע, אך יודע אני כי משהו התרגש והתחדש – אל מהות החוויה באנו שוב. ולוואי שנבוא אליה שוב.