חדוה הרכבי, שלזכרה מוקדש הגיליון הזה, מתה בין המלחמות, בדצמבר 2025. אלעד זרט, שפרסם במוסף תרבות וספרות של “ידיעות אחרונות״ בעריכתו שיחות שניהל איתה לפני מותה, כתב שהמילה “לשוחח״ הייתה אחת המילים הנפוצות בכתיבתה.
כשאני מתבוננת בשירתה של חדוה נדמה לי שהשיחה הייתה עבורה הגילום המזוקק ביותר של המפגש בין אני לאחר, מפגש שהיא מתארת אותו לפעמים כקרוב ואינטימי ולפעמים כמכאיב ופוצע.

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לכתוב על חדוה. שגרת המלחמה המאוסה משבשת את מצב התודעה ואת התפקוד. חדוה מתה בין המלחמות, בדצמבר 2025, ועדיין לא הספקתי להתאבל עליה ולהיפרד ממנה ולא פענחתי מי היא ומה היא בשבילי. אני מוצפת בזיכרונות שנפרשים על פני שלושים שנה. אני חוזרת להתכתבויות במייל, לתמונות מהנייד ולמפגשים מן השבועות האחרונים לחייה, כדי ליצור לעצמי סקיצה התחלתית.

שמה של המשוררת היה ורוניקה דוֹלינה. ב־1988, כשהתוודענו לשירתה, היא הייתה בת 32 והוציאה שלושה תקליטים. שיריה האינטימיים המוקדמים – אלה המכונים "מוקדמים" היום, ואילו אז הם היו שיריה "החדשים" – תאמו להפליא את לילותיי, כשהייתי מקיצה פתאום, ניגשת בחושך לחלון המשקיף על כביש ועל גבעה מיוערת שבמרכזה תקוע מגדל השידור של הרדיו המקומי (ואילו מחדר אחר בדירתנו היה אפשר לראות מבעד לבנייני השכונה מגדל אחר, מגדל הטלוויזיה האיקוני של וילנה, שנעשה מפורסם מאוד כעבור שלוש שנים בלבד, כשבקרבות עליו הליטאים פדו את עצמאותם מהאימפריה הסובייטית), ומקשקשת שירים על דף תלוש ממחברת המתמטיקה.

"שוב," היא דיברה בייאוש וסובבה את כף היד כמו מסובבת גלגל בלתי נראה. "שוב נפלו מהשמיים, לעזאזל עם המזל שלנו בעולם הזה ובעולם הבא, כל יום נופלים מהשמיים כדי להרגיז אותנו. יכולנו באותה מידה להרוג את עצמנו, זה חורבן. אבדות נוראיות בכל יום. אני לא צריכה להסתכל בחדשות. כל יום נופלים מהשמיים שחורים ואדומים, חוזרים ונופלים במנעולים שבורים." יונה התיישבה על כיסא שלקחה מהמטבח אל המרפסת הקדמית שלה, והניחה את כפות רגליה על מעקה המרפסת. היא השתתקה ושקעה במחשבות.

“כאן בחדר תמיד יש שני בני אדם, חדוה, כדאי שתזכרי. כדאי שתביני ולא רק תזכרי“
(בתיה)

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / נדב ליניאל כתובה כְּבוֹדָם שֶׁל דְּבָרִים הוּא כָּבְדָּם שֶׁל דְּבָרִים בְּשֹׂמֶת בָּשְׂמַת הַרְדּוּף וְיַסְמִין וְרִקְמַת

מתוך הספר "העיניים היהודיות שלי" העומד לצאת בקרוב

היא טעתה בשמי פעמיים. קראה לי באחד מהשמות שמסתיימים בטל. הייתי לרגע רויטל או אורטל. אפילו המסגרת – שיחת הכנה לשיחה אחרת – לא שיפרה במאום את מצבי. חדוה הרכבי העדיפה לקרוא שירים על הבמה. לדבריה, בשיחתנו המוקדמת, עצם הרעיון של שיחה מול קהל לא היה ברור לה, וכמעט שהתחמקה אל קריאה בלבד. נדמה היה לי שהיא מבוהלת מעצם הרעיון, והתערערתי. תפקידי היה בין היתר לפתות אותה לשיחה הזו עם כותב נוסף. עסק ביש! ההיכרות המוקדמת שלה עם יצירתו של כותב זה הקלה עליי, מפני שהיא העריכה את יצירתו, ושמחה על ההזדמנות שנקרתה בפניה. נתליתי על העוגן הזה, וישבתי וכתבתי שאלות לקראת השיחה ברצינות תהומית של תלמידה של כיסא ושולחן.

מחשבות ראשונות על הסגנון בשירת חדוה הרכבי

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים פרוטוקול אונס, האונס שלי / אוהד אוחיון לחדוה הרכבי 1. א: הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתַּפְסִיק לְהִתְמַהְמֵהַּ חֶדְוָה כָּתְבָה

לפני מותו סגר אבא שלי חשבונות. הוא ביקש ממני להתקשר למשוררת חמוטל בר יוסף. אבי לא היה איש ספר ולכן הפתיעה אותי הפנייה שלו. הוא הניח כי כל האנשים מעולם הכתיבה מכירים אלה את אלה. נניח שכן אבל מה לו ולה?

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים כל הלילה הסתובבנו / סתיו אתלן א. יָצָאנוּ מֵהַבַּיִת שְׁחָפִים מְצַוְּחִים בְּשׁוּם פִּנָּה לֹא מָנוֹחַ מִלְּבַד אַחַת

לפני שהכול קרה הוא היה ציפור. אבל עכשיו דרור ביטון הלך בין בנייני הרכבת ברחוב בן יהודה, כמו כל יום בחודשים האחרונים, ומלמל: "נשבע שלא סיפרתי כלום למשטרה." כשהוא עשה את זה, הוא הרים ידיים לפניו בצורת איקס, כדי להגן על הפנים שלו, במיוחד על האף השבור שהמשטרה עשתה לו. הוא כחכח, ירק על הכביש את המוחטה שהייתה לו בגרון וקילל בשקט. אחר כך הציץ על הקיוסק של ברוך שעמד בצד ימין של הרחוב, ממש ליד העץ הענקי בפינה, ונורא בא לו שכטה של איזו סיגריה אבל לא היה עליו כסף בכלל וברוך בטח לא ייתן לו קופסה, אז הוא המשיך בצעד מהיר, בלתי ניתן לעצירה כמעט, הלאה, לרחוב הבא, ממלמל.

משנפטרה אמי מעולמנו גם רוחו של אבי נסתלקה מעימו. היא יצאה את מפתן הדלת יחד עם אחרון המנחמים שבשבעה. שכן, למשך שבעה ימים מקורביה ומיודעיה הרכיבו יחד, בפיסות זיכרונותיהם את דמותה של אמי. קיבצו את אהבתם לכדי בניית צלם מלוטש שלה והעמידו את הצלם בסלון הבית. היא מעולם לא נראתה משוכה בהילת יופי כזאת… דמותה האלילית התפסלה בראשינו ודחקה את זכרונותינו הממשיים. יותר לא נזכרה בעליבותה, לא נותר זכר מגוף החרסינה החלש והשברירי שלה. נוכחותה מעולם לא הייתה מאירה בצורה שכזו בביתנו.

עיבוד ריאיון עם חדוה הרכבי, בשם: “חדוה תשאירי את השיר כפי שהוא היה“, מאת נועה שקרג׳י, שפורסם בכתב העת לביקורת “מעלה“ (מרץ, 2026)