דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
רקוויאם בכינרת / שירה זקן
את מר פרבר לא באמת הכרתי עד שהוא מת. עכשיו גם לא אכיר אותו. זכרתי עליו רק שתמיד הקפיד לפתוח ולהחזיק לי את הדלת, אם נקלענו לסיטואציה המתאימה.
גיליתי על זה בפוסט בפייסבוק. בת זוגו, שלא הייתי בטוחה למה היא לא אשתו, עדכנה על כך בקבוצה סגורה של בוגרות המקהלה. היא צירפה להודעה כמה תמונות של מר פרבר המנוח מנגן בפסנתר, עם בנות לבושות בתלבושת הצהובה הנוראה שלנו.
היא כתבה שהלוויה תתקיים בחוף בכינרת.
הם לא ידעו מה לעשות איתו, כשהוא מת. הוא לא היה יהודי ואף אחד לא היה מוכן לקבור אותו.
מר פרבר שכב על רצפת חדר העבודה של המנצחת, עליזה, במשך כשלושה ימים, לפני שהחליטו על השריפה. הקיפו אותו שם בעיקר דפי פרטיטורות. רגלו נחה על יד עמוד תווים. ראשו נחבט ברגל הפסנתר כשהונח שם, מכוסה בפלסטיק.
החלטתי שאני הולכת להגיע לאירוע. לא היה לי ברור למה, הרי בקושי ידעתי על האיש משהו. העובדה שמת לא שינתה דבר בחיי האישיים, שהתקדמו ללא הפרעה מאז פגישתנו האחרונה, כשעזב את המקהלה בילדותי.
הן עשו לו אז מסיבת פרידה. לשם באתי בשביל הכיבוד. זה היה אחרי אחת החזרות, בשש בערב. הבנות שפכו כמה חטיפים לקערות פלסטיק, והפריחו כמה בלונים לתקרת החדר. הן הניחו על הקלידים את המתנה והכרטיס. קנו לו סוודר כחול, אולי זה היה סוודר יקר.
עוד אז הוא היה זקן מאוד. הוא הלך באיטיות מהדלת לפסנתר ופתח בידיים רועדות את העטיפה.
אני לא יודעת בדיוק לאיזה גיל אנשים מגיעים היום, אבל כולם דיברו עליו שהאריך שנים.
עליזה נתנה לנו טרמפ. זו הייתה אני ועוד בחורה נוספת מהמחזור שלי במקהלה. נסענו בדממה את שלוש וחצי השעות לשם, כל אחת והנוף שלה בחלון.
כשהגענו לשם גילינו שבעצם אנחנו היחידות. הפוסט אומנם צבר הרבה מאוד לייקים ופרצופים עצובים, ותגובות של השתתפות בצער, אבל אלו מבנות המקהלה שכן הכירו את מר פרבר לא הגיעו. הן כבר היו צריכות להיות בנות ארבעים לפחות, ובטח כבר הספיקו לעמעם את הרגשות החמים שפעם היו לפסנתרן הזקן.
אז היינו אני, הבחורה הנוספת, עליזה, פסנתרנית אחת מבית הספר, ובת זוגו־אשתו.
התוכנית שלה הייתה לפזר את האפר שלו בכינרת, בגלל שאהב לנפוש שם, וגם כי העיניים שלו היו כחולות מאוד.
יום קודם לכן היא התקשרה למרינה כדי לשריין סירה גדולה, כי חשבה שיגיעו הרבה אנשים. כנראה אותם נוכלים שניהלו את מקום ההשכרה חשבו שהייתה כאן הזדמנות לעבוד על האישה הרוסייה המסכנה וסיפקו לה סירה קטנה יותר, שבסופו של דבר התאימה לכמות האנשים שהגיעו.
היצירה הכי פופולרית שביצעה המקהלה מאז שהוקמה הייתה הרקוויאם של פורה. בנות היו מסתובבות במסדרונות בית הספר ומזמזמות לעצמן טקסטים קדושים של אשכבה כל הזמן. ידענו בעל פה את כל הפרקים, בכל הקולות, את כל קטעי הסולו.
בשירותי הבנות בבית הספר, שהיו גדולים משירותי הבנים, הייתה נכנסת אחת, ושרה את הקול הראשון.
אם הייתה שומעת אותה במקרה אחת אחרת, שהייתה בתוך התא והשתינה, הייתה עונה לה בקול שני. ואם היו עוד בנות שם, הייתה מתפתחת, מדי פעם בטעות, אה־קפלה שלמה ויפה, שהיה אפשר לשמוע מכל מקום בבניין.
זה היה מורכב, עבור המנצחת, להסביר לילדות בנות תשע ועשר מה המשמעות של המילים האלה. לגרום להן בשירתן להביע כזה גודל של כאב ואבל. היא ניסתה להסביר לנו איך זה מרגיש להיות אמא, ומה זה אומר לאבד ילד, ואיך מתים. ולמרות שלא האמינה באלוהים, הייתה צריכה להבטיח לנו, כדי שנוכל לשיר את פרק “אין פרדיסום”, שיש בסוף גם גן עדן אמיתי.
בת הזוג הרוסייה אחזה בדיסק של הרקוויאם, שהמקהלה הקליטה מזמן, בליוויו של מר פרבר. היא חשבה שככה בטח הוא היה רוצה ללכת.
היא שאלה אותם איפה החיבור של הדיסקים, שהיא דאגה לוודא שקיים, בשיחת הטלפון שקדמה להזמנה. הם אמרו לה שאין חיבור כזה על הסירה, ושאם היא ממש חייבת, ישיט הנהג את הסירה לפגוש במים סירה אחרת, שתעביר לה לפטופ.
באמצע האגם הגדול הזה פגשנו יאכטה. אלה היו חבורת ילדי תיכון שחגגו את סיום הלימודים. היה קיץ. הם השמיעו בווליום גבוה שיר של אבנר גדסי. שתי הסירות, הקטנה והגדולה, התקרבו זו לזו מספיק בכדי להעביר מעל המים את המחשב. הסירה העצובה שלנו התרחקה מזו הגדולה והשמחה ושטנו למקום רחוק ואחר ושקט.
ואז המוזיקה. אף אחד לא אמר כלום. הילדות המוקלטות אמרו כנראה את כל מה שהיה אפשר או צריך להגיד, במין סיטואציה כזו. בפרק השני קמה בת הזוג והתקדמה לחרטום הספינה כדי לפזר את האפר.
אבל להפתעתה האפר לא היה ממש בתוך הכד הזה. קודם כול הוא היה ארוז בשקית פלסטיק. היא נאבקה מעל המים בניסיון לשחרר את הקשר החזק שקשרו אותם אנשים ששורפים אנשים. בבת אחת, פתאום, השתחרר כל האפר אל תוך המים. כמו השקית שמרוקנים מתוך שואב אבק לתוך הפח.
באחורי הסיפון ישבתי וכמעט גיחכתי. מנעתי עם ידי את הקולות מלצאת. כיסיתי איתן את הפנים. הפסנתרנית הזקנה הניחה עליי את היד, במין מחווה של אבלות משותפת. היא כנראה חשבה שאני בוכה.
הסירה החלה לזוז שוב, ובת הזוג הניחה על השביל שנותר מאחורינו במים ורדים בזה אחר זה. זה דווקא היה יפה מאוד.
כשנגמרו הפרקים והדיסק שתק חזרנו ליבשה.
אצל רוסים יש מנהג כזה מוזר, לאכול אחרי לוויה. אולי ככה זה אצל כולם, אולי זה פשוט התחיל מהם. הייתה מסעדה על החוף שהם קבעו אליה מקום לפני. הם שריינו שני שולחנות ארוכים מאוד, ואנחנו מילאנו בהם רק חלק קטן. הם הגישו שם הכול. זו הייתה מסעדה שהגישה את כל סוגי המאכלים. סושי ישב ליד המבורגר שישב ליד סלט יווני. ולמרכז השולחן הגיעו סוגי סלטים למיניהם ופרוסות של לחם לבן. אף אחד לא הצליח לאכול, כמובן. אם לא בגלל הסיטואציה, אז ממחלת הים שהתעוררה כנראה בכולם קודם לכן.
ואז זה נגמר, ונכנסנו בחזרה לרכב השחור של עליזה ונסענו בחזרה לירושלים. ושם, בתוך השקט הזה בין החלון שלי, לשלה ולשלה, זימזמנו אותן מילים שידענו בעל פה:
הלוואי והמלאכים
יובילו אותך לגן עדן.
הלוואי והקדושים
יקבלו אותך בהגעתך,
ויביאו אותך אל תוך
העיר הקדושה ירושלים.
הלוואי ומקהלת המלאכים
תקבל את פניך
הלוואי ותהיה לך
מנוחת עולמים.
בכינרת