מֹאזְנַיִם

* זוכה בציון לשבח מתוך תחרות הסיפור הקצר ע"ש קורינה

לפני שהכול קרה הוא היה ציפור. אבל עכשיו דרור ביטון הלך בין בנייני הרכבת ברחוב בן יהודה, כמו כל יום בחודשים האחרונים, ומלמל: "נשבע שלא סיפרתי כלום למשטרה." כשהוא עשה את זה, הוא הרים ידיים לפניו בצורת איקס, כדי להגן על הפנים שלו, במיוחד על האף השבור שהמשטרה עשתה לו. הוא כחכח, ירק על הכביש את המוחטה שהייתה לו בגרון וקילל בשקט. אחר כך הציץ על הקיוסק של ברוך שעמד בצד ימין של הרחוב, ממש ליד העץ הענקי בפינה, ונורא בא לו שכטה של איזו סיגריה אבל לא היה עליו כסף בכלל וברוך בטח לא ייתן לו קופסה, אז הוא המשיך בצעד מהיר, בלתי ניתן לעצירה כמעט, הלאה, לרחוב הבא, ממלמל.

   אתמול הוא הבהיל חתול אחד. הוא סתם עבר לידו והחתול קפץ קצת. חתול בצבע אפור־לבן, לגמרי רגיל, שאכל מתוך צלחת לבנה חד פעמית עם שאריות מזון לחתולים שמישהו השאיר בפינת הרחוב, בטח יפה מהקונדיטוריה. פעם הוא היה לוקח קוראסונים מהקונדיטוריה אבל הוא לא יכל כבר להיכנס לשם כי הבעל של יפה לא הרשה לו. הוא לא זכר למה. אז החתול הזה, אחרי שנבהל וקצת קפץ בשנייה הראשונה, החליט ללכת אחריו מאיזו סיבה. הוא לא הבין כלום, החתול הזה, אז הוא המשיך ללכת אחריו ממש עד הבית. אבל אז, אחותו סימה, שבדיוק שטפה את הרצפה כשהשיער שלה קשור בקוקו בגומייה אדומה עבה, צעקה עליו: "מה הבאת לי חתול עכשיו? לא מספיק לי אתה ובני, שגם ככה דוׅד לא משלם לי מזונות, עכשיו עוד חתול? אתה יודע שצריך להביא לו אוכל וזה? וחוץ מזה, הוא מביא מלא מחלות. בסוף אני ימכור את האופניים המלוכלכים שלך כדי לשלם חשבונות." ככה היא צרחה, בעטה באופניים שהיו שעונים על הקיר וסגרה לחתול את הדלת בפרצוף. וליתר בטחון גם סגרה את השרשרת מלמעלה. דרור צחק, כי מה, חתול יכול לקפוץ ולפתוח את השרשרת מבחוץ? ואז הלך לאכול ביסלי מול הטלוויזיה עם בני. אחר כך הוא חשב שהיה צריך להגיד לה שלא תיגע באופניים שאבא שלהם השאיר לפני שנעלם אבל אז הוא שכח.

   אחרי שפנה לרחוב המגינים, הוא חשב שהוא רואה את מוטי גואטה. עכשיו, כל פעם שהמשטרה הייתה עוברת ברחוב המגינים, והיא הייתה עוברת שם הרבה, וגם כל פעם שהוא היה רואה את אחד מהאחים גואטה למרות שהם לא היו בכלל מהמשטרה, הוא היה מתחבא בחדר הזבל הגדול שליד הבית של האחים גואטה. אז גם הפעם הוא התחמק לחדר הזבל. לפעמים הוא היה צריך לחכות רק כמה דקות עד שהניידת הייתה נוסעת, אבל הפעם הוא ראה שמוטי גואטה לוחץ למישהו את היד והמישהו מחליק לגואטה כסף, אז הוא ידע שגם מנה עוברת בלחיצות האלה, וליתר ביטחון התכופף מאחורי הפח האחרון וכמעט עצר את הנשימה, אבל רק כמעט, כי הוא לא טמבל. הוא עצר את הנשימה לא רק כדי שאף אחד לא ישמע אותו בטעות, אלא גם בגלל הריח. בהתחלה הריח בחדר הזבל, ריח של סירחון ושתן טרי, תקף אותו כמו שהשוטר ההוא תקף אותו והביא לו מכות בראש. מהר ובבת אחת וקשה. רק אחרי שהוא היה על הרצפה ודם יצא לו מהראש ומישהו צעק על השוטר שהוא הגזים ושהוא יעשה לו פגיעת ראש, השוטר התרחק ממנו קצת ורק נתן לו בעיטות בבטן מדי פעם. אחרי שעברו כמה דקות והוא התרגל, הריח נתן לו רק מדי פעם נשיכות באף העקום שלו. אבל לא היה לו אכפת מהריח. הוא חיכה שאפשר יהיה לצאת. ואז הוא שכח שהוא צריך לצאת משם, הדביק את הגב לקיר ונרדם.

   כשהתעורר, הוא הבין שנרדם להרבה זמן כי כבר היה די חשוך והגב שלו כאב, אז הוא רצה לצאת, ובדיוק אז, דרך הסורגים הקטנים האפורים של חדר הזבל, ראה את ריקי. היא הייתה לבושה בשמלה חצי שקופה ולבנה כמו הרואין, בדיוק כמו שדמיין שתלבש בחתונה שלהם. אולי הוא שכח אבל לא, הוא די בטוח שככה דמיין אותה, ליד מכונית לבנה עם סרטים ובלונים צבעוניים, הרבה לפני שהמשטרה דפקה לו מכות. הוא חייך אליה דרך סורגי חדר הזבל והיה נדמה לו שהיא רואה אותו ומחייכת אליו בחזרה, אז הוא יצא החוצה והתקרב אליה בצעדים קטנים ומתנודדים, כמו שיכור שיצא מפאב אחרי לילה של שתייה ולא מחדר זבל. ואפילו כבר לא היה כל כך עצבני על זה שההליכה שלו מאחר הצהריים נקטעה. אפילו שלא הספיק להקיף את כל השכונה ולוודא שכולם יודעים שהוא לא סיפר כלום למשטרה.

   כשהיא ראתה אותו, באמת ראתה ולא כמו שהיה נדמה לו דרך הסורגים, החיוך שאולי היה לה על השפתיים התכווץ, אבל הוא התקרב בכל זאת כדי להיות בטוח. הוא לא היה בקרבת אישה מאז, הוא לא זכר בדיוק מתי, אבל הוא חשב שהוא זוכר שהוא מתגעגע למגע של אישה, או אולי רק לריח, לבושם, שאולי עכשיו, כשהוא לא משתמש, יצליח לחדור את האף שלו.

   דרור התקרב אליה עוד קצת, ממש קצת, רק כדי להיות קרוב מספיק בשביל להריח. היא לא עצרה אותו וגם לא התרחקה ממנו והווריד בצווארה פעם מהר. והוא באמת הצליח להריח אבל לא הצליח לזהות את הריח וגם לא להיזכר בשם של הבושם שפעם היא הייתה משתמשת בו, ואז היא אמרה: "כדאי שתלך מהר. יהודה בא והוא מה זה חמום."

   הוא חשב שזו מילה נורא יפה. חמום. חום עטף אותו. ואז הוא נזכר שריקי מתחתנת עם יהודה. לא איתו.

   ואז יהודה באמת בא אבל הוא לא היה חמום בכלל. הוא פתח לריקי את הדלת והיא הרימה קצת את השמלה כדי להיכנס לאוטו, חושפת את קעקוע הברבור שפעם עשתה ליד הקרסול, כשהם עוד היו ביחד, נכנסה למכונית ויהודה בכלל לא הסתכל עליו אפילו. הם נסעו והוא עמד לרגע. ואז, משום מקום ומהחושך, ומבלי שהיה לו זמן, הוא הרגיש יד חמה, כמעט מנחמת, על הכתף שלו וידע שזו היד של האחים גואטה וידע שזה הקול שלהם ששואל אותו: "אז מה סיפרת למשטרה?"

   "לא סיפרתי כלום. אני נשבע שלא סיפרתי כלום." הוא גמגם.

   "יא בן זונה, תגיד מה אמרת!" אמר הקול של האחים גואטה בשקט.

   "הם הרביצו לי מכות רצח אבל אני אומר לכם שלא אמרתי כלום."

   הוא לא היה בטוח שלא אמר כלום. הוא ידע שהשוטרים החטיפו לו מכות רצח כי רצו שיגלה להם על מוטי וקובי גואטה, כאילו שזה היה סוד כי כולם ידעו שמוטי וקובי גואטה חילקו כל חומר שיכלו להשיג לכל מי שיכל להביא להם כסף, אבל הוא לא זכר למה השוטרים נדבקו דווקא אליו, בטח בגלל שגם לו האחים הביאו מנות. אבל הוא היה כמעט בטוח שהוא לא סיפר כלום. ממש כמעט בטוח לגמרי. כי הוא לא היה מלשן.

   "אז בגלל זה הייתי במעצר עכשיו עשר יום?" אמר הקול של האחים גואטה, קרוב ומאיים. קרוב מדי. כשדרור והאחים גואטה היו ילדים, האחים גואטה היו הילדים הכי יפים בגן. תאומים, רזים, עם שיער בלונדיני ארוך וחיוך מלאכי. איכשהו, עם הזמן, הם השמינו והשיער שלהם התכהה והפך חום ופרוע. מהחיוך המלאכי נשארו שיניים חצי רקובות שבלטו החוצה מתוך חצי חיוך מאיים.

   דרור הניף את ידיו לפניו בצורת איקס וצעק: "נשבע שלא סיפרתי כלום למשטרה. נשבע שלא סיפרתי כלום. אתם מכירים אותי." היו לו דמעות בעיניים אבל הוא לא נתן להן בשום פנים ואופן לצאת משם. כי בסוף הוא היה גבר.

   "איי, תעזוב את הדפק המושתן הזה," אמר הקול של האחים. "הוא תכף משתין במכנסיים. כבר בגן הוא השתין במכנסיים."

   היה צחוק קטן וגבוה מהכיוון שלהם והיד החמה שהייתה מונחת לו על הכתף נעלמה.

   הוא שם לב שהמכנסיים שלו חמים ורטובים.

   הוא התגנב מאחורי המרכז המסחרי הקטן, שהיה עכשיו שקט ונטוש, עבר על פני משרד התיווך שהוא וריקי התנשקו מאחוריו בפעם הראשונה, חצה עוד שני בלוקים ונכנס לחדר המדרגות. הוא שמע יללה קטנה וראה את החתול האפור־לבן.

   "לך מפה," הוא אמר, "אחותי לא מרשה."

   החתול לא זז ורק יילל.

   "אתה מאמין שלא סיפרתי כלום למשטרה?" הוא שאל.

   החתול יילל שוב.

   "אז אתה יכול לבוא, אבל אני לא יודע מה סימה תעשה. היא חמומה."

   הוא הרים את החתול, החביא אותו מתחת לחולצה ועלה.

   בבית הוא הוריד את המכנסיים והתחתונים בלי שסימה ראתה אותו, דחף אותם למכונת הכביסה, ואת החתול דחף מתחת למיטה שלו. מחר הוא יקנה לו אוכל.

   בלילה, כשהתכסה עד מעל הראש, נזכר שפעם, לפני המשטרה והמכות, הוא היה ציפור.