רק כדור אחד / ראובן מירן

לאופיר, מנוחתו עדן

"בבוקר מתוך סרט של בוגארט

בארץ בה הוחזר הזמן לאחור

אתה משוטט בתוך ההמון כמו פיטר לורי

המתכנן פשע"

אל סטיוארט, שנת החתול

אני יושב עכשיו במקום שבו ראיתי את טוני קְראוּך בפעם האחרונה. ממש ליד אותו שולחן, רק שעכשיו התיק שלי הוא זה שמונח על הכיסא שעליו ישב טוני קראוך בפעם האחרונה שראיתי אותו. כל זה היה לפני שנתיים וקצת. אני חיכיתי לו אז במזנון המטונף של תחנת רכבת ארלוזורוב שהייתה לרכבת צפון והיום היא רכבת מרכז, רק הלכלוך נותר אותו לכלוך. מאז שעזב הוא עבד כמנהל שכיר בחברת שמירה ואני הייתי צריך לתת לו צ'ק שקיבלתי עבורו ממי שקנה את הסטודיו שלנו, שאותו קנינו במשותף שנתיים קודם לכן כהשקעה לטווח ארוך במלון דירות משופץ על שפת הים, לא רחוק מהגבעה היחידה שהשקיפה על החוף ממזרח, זאת שלאיש אין גישה אליה חוץ מאלה שיש להם. קראוך לא חשב פעמיים כשהצעתי לו שותפות בקנייה. "תמיד היו לך רעיונות מקוריים," הוא אמר אז, "אבל זה באמת עולה על כולם." ההתלהבות שלו, שלא הייתי בטוח שהיא רצינית, הבהילה אותי, אבל לא אמרתי דבר.

"למה?" שאלתי.

"כי הכול ייגמר יום אחד," אמר טוני קראוך, "גם החוף. זאת השקעה טובה באמת."

הוא אהב את הים כמעט יותר מכל דבר אחר, אולי חוץ מקולנוע. בזמנו הפנוי היה שוחה רחוק, עד האופק, לבד. באותם ימים התחילו לבנות שם את המרינה ואת הבניינים הגדולים למגורי המתעשרים החדשים והוא אמר לי פעם: "בסוף עוד נשלם בשביל לראות את הים."

לא ידעתי אם חשב כך באמת, או שזה היה עניין של מצב רוח, מאלה שתקפו אותו לפעמים ושנעו בין שמחה עילאית מאופקת לעצב עמוק מוכחש. אבל זה היה לי נוח מאוד, כי לא היה לי מספיק כסף לקנות את הסטודיו הזה לבד.

 "ארבעים ושלושה אלף ושש מאות ושבעים ושלושה שקלים – למוטב בלבד" – זה מה שהיה רשום  על ההמחאה שקיבלתי מהקונים. ושם מלא אחד – היחיד שנותר לו מכל אלה שהשתמש בהם, בזמן שהשם האהוב עליו מכל שמותיו היה טוני קראוך.

כרגיל, הוא הגיע בדיוק בזמן, ואמר "אני מקווה שלא הקדמתי" בספק-חיוך ספק-עווית בקצה הפה, ובה-בעת הסיר את הכובע האמריקני המרופט שחבש נגד השמש והניח אותו על השולחן, נזהר שלא לנגוע בשלולית הקפה שכבר החלה להתייבש.

"לפני הזמן או אחרי הזמן – זה אף פעם לא בזמן," אמרתי.

"אם הצרפתים אומרים את זה, סימן שזה נכון," חייך טוני קראוך. גומת חן רגעית נכרתה בקצה התחתון של לחיו הימנית, או שמא היה זה קמט של זקנה מתקרבת.

"אם הגרמנים עושים את זה, סימן שככה צריך לעשות," אמרתי בנימה הכי רצינית שהצלחתי להפיק.

הוא הסיר את הרֵיי בַּאן הענקיים – זכר לימיו כסייר אוויר – שכיסו כמעט את כל שטח פניו – והניח אותם על הכובע. ענן קטן של ספקנות חמק מתוך עיניו הכחולות-ירוקות ושייט לאיטו על פניו עד שהתפוגג בזוויות פיו והותיר אחריו רק עווית שנמחקה עד מהרה.

"חם," אמרתי.

"אוגוסט," הוא אמר, "ואנחנו לא באנטארקטיקה."

הוא ניגב את הזיעה מהחריצים הרטובים שעל מצחו האדום במטפחת בד והביט לרגע בתקרה כאילו הייתה שמיים שמסתתרת בהם אולי איזו גאולה. אבל על המאוורר שלא הסתובב מתחת לתקרת הפלסטיק הסדוקה נחו כמה זבובים שׂבֵעים ושום רוח אחרת לא נשבה.

"אני יודע מה תגיד, אבל באמת שאין לי הרבה זמן," אמרתי ורציתי שהמילים ייגמרו הכי מהר שאפשר.

טוני קראוך הוריד את תיק הצד שלו מהכתף והניח אותו על הכיסא הריק, היחיד שהפריד בינינו. זה היה תיק עור חום בהיר עם הרבה תאים מרוּצ'רָצ'ים והוא נראה תפוח יותר מתמיד.

"זה בסדר, לי יש עוד פחות," הוא אמר, "בגלל זה ביקשת שניפגש כאן?"

"מצטער שהטרחתי אותך, אבל ליד המשרד שלך אין חניה."

"עד כמה שאני יודע, אין היום שביתת מוניות," הוא אמר בקול יבש שאפילו הלחות של אוגוסט לא הצליחה להרטיב.

"אני הולך להביא לנו משהו לשתות," אמרתי, "מה להביא לך?"

"אתה נוסע לאנשהו?" הוא שאל.

"למה אתה שואל?"

"נדמה לי שזאת תחנת רכבת."

"לחיפה," אמרתי.

"לבד?"

"אני תמיד לבד," אמרתי, "אבל הפעם עם מישהי."

"חשבתי שעזבתָ."

"עזבתי," אמרתי, "אבל אני עוד שם."

יש מקומות שגם כשאתה עוזב אותם, עדיין אתה נשאר בהם – או שהם נשארים בך.

"רק אתה מסוגל לניסוחים ברורים כל כך," חייך קראוך ומה שהיה עשוי להישמע בפיו של אדם אחר צונן ומרוחק, היה חם וקרוב.

ואז ראיתי איך המבט שלו משוטט כמו קרן רנטגן שקופה על פני הנוסעים שנשפכו משער היציאה – כאילו הוא מחכה למישהו שאמור להגיע, אבל מתעכב רק על אלה שעוד לא נסעו. זה היה יום חמישי והיו שם הרבה חיילים וחיילות עייפים וחמושים ברישול שגררו תרמילֵי מטיילים ענקיים, נשים וגברים בני כל הגילים וגבר לבוש חליפה מאובקת שניסה לנגן בכינור אבל הצליח רק לחרוק כמה חריקות שנשמעו על רקע רעשי התחנה כמנגינת חתונה צוענית.

"זאת השחומה עם השיער הנוצץ שנשפך לה על הכתפיים החשופות בשמלת המיני הסגולה?" שאל קראוך והצביע בניד סנטר בולט ומחֹרץ על זאת השחומה עם השיער הנוצץ שנשפך לה על הכתפיים החשופות בשמלת המיני הסגולה שעמדה בתור לקופת הכרטיסים.

"אם אתה אומר," אמרתי. מובן שזאת הייתה היא, היפהפייה האינטליגנטית והסקסית ביותר שמחלקת הגיוס הצליחה לגייס השנה, וזה לא שהם לא התאמצו. ה"פצצה האיראנית" הם כינו אותה כשמסרו לי את מספר הטלפון שלה. אבל בשבילי היא הייתה החניכה החדשה שהתבקשתי לבדוק בתנאי שטח אמיתיים: הקמת מגע עם אובייקט בנסיעה מנקודת מוצא לנקודת הגעה, יצירת אפשרות להמשך קשר. הרכבת לחיפה ממש נועדה לתרגיל הזה: דחוסה נוסעים עירוניים וכפריים, אזרחים וחיילים, מקומיים וזרים. ועם קצת מזל אפשר ליפול בה לפעמים גם על איזה אוּ"מניק תועה שחוזר ללבנון מבילוי בעיר הגדולה. "תתלבשי צנוע יותר," אמרתי לה כבר בפגישה הראשונה, "גברים נרתעים מנשים יפות ומגרות מדי." אבל היא לא הייתה ממושמעת יותר מדי, ואולי גם זה היה מה שאהבתי בה.

צל דק חלף לרגע על פניו של טוני קראוך. רק עכשיו ראיתי שהוא לא  מגולח ולא מסופּר, בקושי מסורק. השיער השָׁטֵני המתולתל שלו שהיה פעם בלונדיני גדל פרא, הפאות הארוכות ששמר עליהן משנות השבעים פלשו עכשיו לזיפי הלחיים. נזכרתי שככה הוא נראה גם כמה ימים לפני כן, כשנסענו למשרד של העורכת דין שטיפלה במכירה. ראיתי שהחלק הפנימי של הדלתות במכונית שלו שרוט, מוכתם בבוץ ומרוט, הריפוד קרוע וצרוב מסיגריות או מנתזי גפרורים בוערים, כאילו התחולל שם מאבק עיוור לחיים או למוות.

"למה אתה לא מבקש שיחליפו לך את המכונית הזאת?" שאלתי.

"מה עוד לבקש?" הוא גיחך, "הבוס הקמצן שלי אומר שבקרוב הוא יצטרך לפטר אותי כי אני לא מביא מספיק לקוחות חדשים," הוא אמר. הקול שלו נשמע לי מריר, אבל היה חף מכל נימה של נִרגנות.

"אני רוצה שתכיר את הדרך לָעורכת דין," הוא אמר  פתאום בלי להפנות את הראש לעברי.

"למה," שאלתי, "הרי אתה מכיר אותה ועד עכשיו זה הספיק, לא?"

"כן, עד עכשיו זה הספיק," הוא אמר והמשיך להביט בדרך שלפנינו.

עכשיו הוא חייך. "עזבתי אבל אני עוד שם," הוא חזר על המילים שלי בהטעמה חפה מלגלוג, "אני לא מכיר אף אחד שמסוגל לניסוחים כאלה." צחוק קטן נולד בעיניו הקרועות לרווחה אבל נחנק באִבּו בטרם נפלט. הוא הביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה. ראיתי שעיניו אדומות.

"הכול בסדר איתך?" שאלתי.

"לא אמרת שאתה הולך למזנון?" הוא הביט בי מלמטה למעלה באלכסון, בזווית השמורה רק לזרים לא מזוהים, ואחר כך הרכיב את משקפי השמש הגדולים שכמעט כיסו לו חלק מהלחיים.

קמתי.

"תיזהר מהשחומה בשמלה הסגולה," חייכתי, "ברגע שהיא תראה אותך לבד היא תיגש אליך." הייתי בטוח שעיניו יחזירו לי חיוך זוויתי קטן, אבל הוא לא הביט בי בכלל.

"איך היא מציגה את עצמה?" שאל.

"תיירת מדרום-אפריקה," אמרתי, "מתכנתת מחשבים, בת להורים ממוצא בריטי-הודי."

"יפה," אמר קראוך.

"אספרסו?" שאלתי.

"וסודה," הוא אמר כשהפנה את ראשו לעברי. "ואל תדאג, אני מזמין," הוסיף בחיוך כשהצבע חזר ללחייו.

חזרתי עם הקפה והסודה והוא שתה את הסודה מהבקבוק בלגימה אחת. אחר כך לגם בזהירות מהאספרסו ואמר: "נו, טוב, בפריז זה משהו אחר."

העיר הזאת הייתה מכונת זמן מופלאה שאפשרה לנו להימלט מכל מקום ובכל זמן ולהרגיש בבית וכמוני, הוא אהב אותה יותר מכל מקום  שהתגוררנו בו אי פעם, אולי רק לא יותר מקולנוע. בכל ערב פנוי הוא היה הולך לראות סרט. כמעט לא חשוב איזה, העיקר שיהיה סרט. מה אתה אוהב בַסרטים, שאלתי אותו פעם. את ההֶפִּי-אֶנְד העצוב, הוא אמר, כמו ב"קזבלנקה". אבל שם הסוף היה תחילתה של ידידות מופלאה, אמרתי. לא, הוא חייך, זאת הייתה תחילתו של סוף מופלא. כמו שזה קורה תמיד בחיים: כל התחלה היא תמיד גם התחלה של סוף. אז הקולנוע הוא המציאות? שאלתי. והוא אמר כן, והבמאי הוא האלוהים. וגיחך, מין גיחוך של אִיוּן עצמי. כי הוא היה הבמאי, אבל סירב להיות אלוהים. את התסריטים כתבנו ביחד, והשחקן הייתי אני. פעם, כשחרגתי מהתקציב שאוּשר ובעיקר מלוח הסמכויות הנוקשה, והמפיק הגדול, זה שניהל את שנינו בקור רוח נסער ממרחקים, התכוון לנזוף בי נזיפה-עוצרת-קידום, קראוך לקח את הכול על עצמו. אני אישרתי לו את זה, הוא כתב למפיק הגדול בשולי הדיווח שלי, אז אם אתם מתעקשים לנזוף – אני הכתובת הנכונה. עד שהמפיק הגדול ממרחקיו והחכמים שביועציו טיכסו עצה, האיש שביקש וקיבל ממני סכום כסף גבוה פי שלושה מזה שהיה בסמכותי ובסמכותו של קראוך גם יחד, עשה את כל מה שהבטיח לעשות ובזמן שהתחייב לעשות את זה, וזה באמת לא קרה לנו יותר מדי פעמים, שמי שהבטיח גם קיים, ועוד בַזמן. וכך נשמרה הנזיפה למישהו אחר שהמזל שיחק לו פחות. כי כשדברים מצליחים הזיכרון מתקצר להפליא, וכשצריך לשמור על ההצלחה ולהמשיך להצליח, מורידים גם את הנידון למוות מעמוד התלייה. אבל האמת הייתה שהוא לא אישר לי שום דבר פשוט כי לא ביקשתי ממנו שיאשר. ידעתי שאת מה שאני עומד לעשות הוא לא יכול לאשר. טלפנתי אליו בשתיים לפנות בוקר מטלפון ציבורי ודיווחתי שהפגישה הייתה מוצלחת, אבל כדי שתהיה מוצלחת מאוד אנחנו חייבים ל…וניתקתי. למחרת, כשחזרתי, הוא שאל למה לא המשכתי לדבר ואני אמרתי שנגמרו לי האסימונים. הוא לא לחץ לי את היד כמו שעשה תמיד כשחזרתי מנסיעה. הפרצוף המנומש שלו האדים כולו מעבר לשולחן המשרדי, עורקי הצוואר התנפחו להתפקע. את המבט שניתז אז מעיניו לא ראיתי אצלו מאז הכרנו. אני עמדתי, הוא ישב ושתק, אבל לא לָנצח. כשאין לך מספיק אסימונים לסיים שיחה, אל תתחיל אותה בכלל, אמר בקול קר ומרוחק שלא שמעתי  ממנו עד אז. ואז, כאילו היו אלה המילים הכי טבעיות למעמד הזה, הוא ביקש ממני לשבת והציע לי כוס קפה. אתה בטח עייף, הוא חייך כשבחש לי את הסוכר.

יותר לא דיברנו על זה אף פעם.

עכשיו הוצאתי את הצ'ק מכיס החולצה שלי ומסרתי לו. הוא לקח אותו מידי, קיפל והכניס אותו לכיס החולצה.

"תהיה בריא," הוא אמר.

"הם חייבים לנו עוד תשלום אחד, וגמרנו," אמרתי.

"אני יודע," הוא אמר, "אני סומך עליך."

למען האמת, לא הבנתי למה הוא היה כל כך להוט למכור את הדירה.

"למה למכור נכס שיש לו פוטנציאל?" שאלתי-אמרתי.

"טוב שיש פוטנציאל, אבל אי אפשר לחיות רק על פוטנציאל," הוא אמר, "צריך לחיות עכשיו. תראה אותי. פוטנציאל זה לא מה שהיה חסר לי."

וזה היה כמובן נכון. טוני קראוך עזב כי המפיק הגדול לא בחר בו לתפקיד שעליו חלם הרבה זמן, ואני החלפתי אותו בתפקיד שעליו אני לא חלמתי מעולם.

"הוא אמר שלתפקיד הזה הוא מחפש בולדוג," סיפר לי קראוך כשצעדנו במעלה הגבעה מתחת לשמיים כחולים ללא רבב.

"אז תהיה בולדוג," אמרתי.

"מה? כזה שנושך וקורע את הבשר ומלקק את הדם? נו, באמת," הוא צחק ועיווה את פיו בחשיפת שיניים תוך שנענע את ראשו לצדדים כמו האריה של מטרו-גולדווין-מאייר.

שתקתי.

"אתה לא רואה שאני צייד בלי רובה ביער בלי עצים?" הוא לָאַט את המילים כאילו דיבר על מישהו אחר. צל שלא בא משום ענן כיסה את פניו.

"גש אליו ותגיד לו שזה מה שאתה רוצה," אמרתי וסימנתי לו לעבור לפניי בדלת שפתחתי.

"אני לא צריך להגיד לו שום דבר," אמר קראוך ונכנס לחדר שלו, "הוא יודע."

"אומרים שזה לא זמן למכור," התעקשתי, "אומרים שבקרוב המחירים יעלו, אז למה למכור?" אמרתי, "וחוץ מזה, הרי עוד מעט נצטרך לשלם בשביל לראות את הים, לא? במקום שבו צריך לשלם בשביל לראות את הים, עדיף להיות בין הגובים, לא?" אמרתי.

"גם זמן זה דבר יחסי," הוא אמר.

לא יכולתי שלא להסכים איתו.

"כשאין זמן, גם המרחב מצטמצם," אמרתי.

"אתה לא יודע כמה שאתה צודק," הוא אמר.

מבטו נח על אולם הנתיבות שצל גדול כיסה אותו לפתע. הצצתי בשעון התחנה. השחומה בשמלת המיני הסגולה עמדה ליד הכניסה לרציפים. תיק הנסיעות הגדול והכחול שלה, שעליו בלט שמה של חברת התעופה הדרום-אפריקנית, היה תלוי לה על הכתף. היא הבזיקה לעברי מבט מזרז ומייד הסירה אותו ממני.

"הרכבת שלי מגיעה עוד מעט," אמרתי עם הלגימה האחרונה מהאספרסו המר, שרק עכשיו הרגשתי ששכחתי להמתיק אותו.

"באמת כדאי שתלך," הוא חייך ובניד סנטר הצביע לעבר השחומה בשמלה הסגולה. הפניתי את מבטי לעברה. היא נשענה מחויכת מכף רגל ועד ראש על הקיר ליד פתח היציאה לרציפים, ידה האחת על מותנה והאחרת מסיטה בעדינות את שׂערָה השחור והנוצץ מעל המצח. תיק הנסיעות הגדול שלה היה מונח עכשיו על כתפו של קצין צעיר לבוש מדים לבנים של חיל הים.

"היא טובה," אמר טוני קראוך. לפתע נצצו עיניו, כמו פעם, אבל הריצוד השֵׁדוֹני הזה דעך מייד.

"שמור על הצ'ק," אמרתי.

"אל תדאג," הוא חייך, "בוא, תתקרב." הוא פתח את תיק הצד שלו והטה אותו לעברי. "אתה רואה?" שאל-אמר.

ראיתי. זה היה אקדח תוּפִּי כסוף ונוצץ. קרן שמש בודדה שחדרה מתקרת הפלסטיק השבורה של התחנה נחה עליו לרגע, עד שטוני קראוך סגר את התיק.

"אני מקווה שהוא טעוּן," אמרתי.

"רק כדור אחד," הוא אמר.

קמנו ולחצנו ידיים.

"נסיעה טובה ובהצלחה," הוא אמר ושתל מבט קצר בתוך עיניי. נדמה היה לי שאני מזהה בו עצב קטן, אבל חשבתי שאולי אני טועה, כי תמיד הייתה לי נטייה להשליך את העצב שלי על אחרים. אחר כך הוא חזר והתיישב.

"אתה נשאר?" שאלתי.

"עוד קצת," הוא כמעט צחק, "אתה יודע שאני אוהב לראות אנשים נוסעים."

התרחקתי בלי להביט לאחור, אבל כשהושטתי את הכרטיס לכרטיסן והוא ניקב לי אותו, ידעתי שקראוך יעקוב אחריי עד שאיעלם.

בדרך צפונה, על מושב העץ בקרון העץ של הרכבת הנואקת והגונחת שהאוויר החם והלח בא ויצא בו וממנו דרך החלונות הפתוחים, ראיתי את הים הגדול והכחול רוגע לשמאלי. במושב שלפניי ישבה השחומה ששערה השחור הארוך גלש על כתפיה החשופות ולידה, נוגע-לא-נוגע, הקצין במדים הלבנים. היא שתקה, אבל הוא לא סגר את הפה. האנגלית שלו הייתה קולחת להפליא.

למחרת, יום שישי אחר הצהריים, הוא טלפן אליי הביתה. ישנתי. כשהתעוררתי מסרו שהוא התקשר וביקש את מספר תעודת הזהות שלי כממליץ על בתו שעמדה לשרת בתפקיד מסווג בצבא. הוא אמר שלא צריך להחזיר צלצול. למרות זאת טלפנתי אליו למחרת בבוקר, אבל הוא לא היה בבית. אמרו לי שהלך לשחות בים, כמו בכל שבת.

ביום ראשון, בשעת אחר צהריים מאוחרת, התקשרה אליי אשתו. ישבתי אז בְמשרד שהיה שלו עד לפני שנה ומשהו. הדבר היחיד שהשתנה בו היו התמונות של הילדים, ועל הקיר, במקום שהיו תלויות כמה תעודות ותמונות ממוסגרות של קורסים נותרו רק מסמרים וכתמים בהירים. היא שאלה אם היה לי היום קשר איתו. אמרתי שלא ושאלתי למה היא שואלת. היא אמרה שאתמול הוא שחה כל היום בים וחזר רק כשהחשיך ומייד הלך לישון בלי לדבר עם אף אחד. והיום הוא אמר שהוא נוסע לאֵיזֶשֶהֶן פגישות עבודה בצפון ושבלילה יישן בבית מלון אבל הוא לא יודע עדיין באיזה, כי המעסיק הקמצן שלו לא מוכן לכסות כל הוצאה. כשאדע אטלפן ואודיע לך, הוא אמר לה, אבל הוא לא טלפן והיא לא יודעת איך ואיפה להשיג אותו, והיא דואגת.

צחקתי ואמרתי שאין מה לדאוג לו, הוא ילד גדול וכל זה, ואולי הוא סתם עם מישהי, והיא אמרה מהפה שלך לאלוהים, מצדי שיהיה עם בריז'יט בארדו, רק שיחזור הביתה בשלום. אבל אני פוחדת, היא אמרה. ואחר כך הודתה לי על הצ'ק שגביתי עבורו ושהוא ביקש ממנה להפקיד בבנק, וניתקה.

למחרת בבוקר, יום שני, טלפנה אליי המזכירה של המפיק הגדול שנמצא בנסיעה ואמרה לי שמצאו את אופיר מת בחדר של איזה בית מלון. "זה נורא," היא אמרה, "אבל כבר סיכמנו עם הצנזורה והמשטרה שמה שיכתבו בעיתונים זה ש – אני מקריאה לך את הנוסח המדויק – גבר אלמוני כבן חמישים ושלוש ממרכז הארץ נמצא מת על רצפת החדר בבית מלון גדול על הכרמל כשהוא ירוי ברקתו ואקדחו בידו. אני מקווה שזה בסדר," היא אמרה.

"מה עוד אנחנו יודעים?"

"שהוא קיפל את הבגדים שלו על המיטה ופרש יריעת ניילון כדי לא ללכלך את הרצפה. איזה בן אדם."

"כן," אמרתי, "איזה בן אדם."

אני יושב ומחכה במקום שבו ראיתי את טוני קְראוּך בפעם האחרונה, רק שעכשיו התיק שלי הוא זה שמונח על הכיסא שעליו ישב טוני קראוך בפעם האחרונה שראיתי אותו. אני יושב עכשיו ומחכה לרכבת, אולי אפילו ליד אותו שולחן. זה היה לפני שנתיים וכמה חודשים. מאז אני חולם עליו יותר פעמים משאני יכול לזכור, וכמעט תמיד אותו חלום:

אני משוטט ברחוב לא מוכּר ורואה אותו מופיע ונעלם, נעלם ומופיע בתוך המון העוברים והשבים. אני ניגש אליו, אנחנו לוחצים ידיים ואני שואל, למה עזבת? הוא אומר, אני לא עזבתי לשום מקום, אבל איפה אתה היית? אני כאן, אני אומר, אני כל הזמן כאן, והוא אומר, גם אני. אז איך זה שאנחנו לא נפגשים אף פעם, אני שואל, והוא משיב, כי אתה תמיד עסוק, אף פעם אין לך זמן. הקול שלו נשמע קצת מריר, אבל הוא חף מכל נימה של נִרגנות. אתה צוחק, אני אומר, בטח שיש לי זמן, עכשיו יש לי אוקיינוס של זמן, והוא אומר, עכשיו קצת מאוחר, ואני אומר, אתה צוחק, אף פעם לא מאוחר, והוא מחייך ואומר, אני לא צוחק, אף פעם לא צחקתי באמת, אבל אל תספר את זה לאף אחד.