התנגשות / מוריה דאום קפלן

לפעמים אני מספרת ליעלי, ויודעת שרק בגלל שהיא מתה אני יכולה לספר לה. יעלי הייתה כולה אמת. וגם אני, כשהייתי איתה, הייתי אמת. לכן התאים לה כל כך המדבר הזה, שפורש את עצמו בפניך בלי בושה כמו נודיסט על חוף הים, שאין לו, והוא גם לא מחפש, במה להתכסות. היא הייתה ישרה ואהבה את יאיר שלה בפשטות, כי אוהבים, ובעוז – כי ככה עושים את זה. היא לא הייתה מרשה לי להתברבר והייתה קוראת לדברים בשמם. לא הייתה מוכנה לשמוע שאני אוהבת את גלעד, עדיין, ומטיחה בי: בטח שזה קשור. איך זה יכול להיות לא קשור?
*
לספר לכולם שזה כנס היה רעיון שלו. הוא הבטיח שהוא ידאג להכול. אני רק הייתי צריכה לשקר ולהסתיר ולהעמיד פנים ולהגיע ביום שלישי בבוקר לסורוקה בסוף המשמרת שלו, ומשם ניסע ביחד. קלי קלות.
*
כשהיינו ילדות, לרוב האימהות לא היה רישיון נהיגה וילדים עוד ישבו בבגאז' של המכונית לפעמים, אם לא היה מקום. ויעלי ואני ישבנו בבגאז' של המכונית הלבנה והארוכה כמו סירה, שבתוכה אימא שלה לקחה אותנו לצפת ולכרמל ולחוף אכזיב, וכבישים ארוכים נמתחים מאיתנו והלאה, אנחנו נוסעות והם נשארים. חשבנו שהחיים יהיו ארוכים וברורים כמו הכבישים האלה, וחשבנו שנעבור אותם יחד.
*
הם שטפו את הכלים, אני רואה כשאני נכנסת אל הבית הדומם. אף שגלעד היה לבד עם שלושתם, ואף שלא ידעו שאחזור כבר הלילה, הם פינו את השולחן ושטפו את הכלים והעבירו סמרטוט. אני מופתעת לגלות שזה מאכזב אותי: מסתדרים פה לא רע בלעדיי. אני עוברת בדרכי ליד שלוש מיטות קטנות שבהן ישנים בשלווה גופים חמימים כמו חלות שיצאו מהתנור, ולא יודעים שהחיים שלהם כמעט התנפצו, גמל מופתע כמעט לקח מהם אותי, או את המשפחה הזאת, או גם וגם. חשבתי לעשות אמבטיה חמה, להקל קצת על הגוף הכואב כתוצאה מאוחרת מהתאונה, אבל במקום זה אני נכנסת למיטה בבגדיי, רק לרגע, וכבר לא מצליחה לקום. בבוקר הם יופתעו לראות אותי, ואני אגיד שהתגעגעתי מדי.
*
העולם חדר למכונית בבת אחת דרך השמשה המנופצת ואיים להטביע אותנו. עד לפני רגע השמש החורפית חיממה אותנו כמו עגבניות בחממה, שנינו סמוקי לחיים ונטולי דאגות, וכל המדבר הזה המכסה בשמיכת חול את קימורי האדמה, ואין לו סוף. הספקתי עוד לראות את הגמל מביט בנו בפליאה, ולא החיים שלי חלפו מול עיניי, אלא המשמעות של למות עכשיו, בתאונה הזו בלב המדבר, עם הגבר הזה, רחוקה מאות קילומטרים מהכנס שכולם חושבים שאני נמצאת בו.
*
מתי? אני חושבת שכבר בפעם הראשונה שפסעתי לצידו. הוא צועד בחינניות של אנשים גבוהים: צעדים גדולים, גומאים את הרצפה שלרגליו, וראשו עולה ויורד, וגם בתוך המון ניתן לזהות את תלתליו באים לקראתי כמו נישאים על גלי האדם שסביבו. כבר אז, במסדרונות הפלורסנטיים של בית החולים, כשהלך לצידי והוא גבוה וקל תנועה ממני.
*
מיששנו זה את זו לראות שאנחנו בסדר, מתנשפים. ואז בא העולם: מכוניות עצרו לידנו, ניידת הוזמנה, נשאלנו שוב ושוב אם אנחנו בטוחים שלא צריך אמבולנס. ניירות, ביטוח, גרר, וגמל אומלל שהשוטר נאלץ לירות בראשו כדי לגאול אותו מייסוריו.
*
איך? כמו בסרט רומנטי גרוע, התנגשתי בו. יום או יומיים אחרי שגילו שגם בכבד, נסעתי לבקר את יעלי. ישבתי איתה ושידרתי אופטימיות, כמו שכתוב בספרי ההדרכה לחברות ילדוּת הכי טובות שפתאום החברה שהן לא יכולות לראות את עצמן בלעדיה, המוּכֵּרת כמו ההשתקפות שלהן עצמן במראה, ומשתנה ומתבגרת איתן אבל נשארת תמיד, הופכת לחולה סופנית. יצאתי ממנה עיוורת מכאב, ישר אל החזה שלו.
*
וככל שהיא מתה יותר, ככה אני רוצה יותר. לפעום, להתרגש.
איזו קלישאה.
*
הרעש שכך. כולם נסעו ונותרנו שנינו, יושבים על סלע בצד הדרך, מחכים לחבר שלו שיבוא לקחת אותנו, וזו תהיה הפעם הראשונה שבה מישהו מהחיים שלו יפגוש אותי. אנחנו שותקים. משהו נסדק. השמיים ריקים ותכף יתחיל להיות קר ואין נפש חיה מסביב ורק ענן אחד בשמיים. אני לא מסבה את תשומת ליבו אל הענן הזה, כי אין לי מה להגיד עליו. הוא קטן ועגול או אולי דומה יותר ללב, ונמשך ממנו חוט ענן, והוא נראה כאילו חץ מפלח אותו. והוא יפה ולבן כל כך, ובאמת נראה כמו לב פְּלוּח–חץ, ומה אפשר עוד לומר. אני ממצמצת כמה פעמים, עוצמת עיניים בחוזקה ושבה ופותחת אותן, לא מאמינה שבאמת ייתכן מופע ענני כל כך מדויק, אבל הוא שם בכל צמריריותו השמנמנה, ולא זז, אז אני מסתפקת בלנשום אותו עמוק ולהאמין שאכן, ישנה אהבה בעולם והיא עננית.
*
הוא הציע לקחת אותי לשתות קפה כדי להירגע, ואני לא הפסקתי לדבר. החולשה הזו שלי, ללובשי חלוקים לבנים ועוטי סטטוסקופים, זה באמת ילדותי. אולי עכשיו, אחריו, זה יעבור. ובכל פעם שאמרתי שאני נוסעת ליעלי, לא סיפרתי לאף אחד על החבר החדש שרכשתי באונקולוגית ב'. גם לעצמי לקח לי זמן לספר.
*
יש משהו מאכזב בידיעה שאפשר לנהל חיים שלמים מתחת לאף של כולם ואף אחד לא מרגיש. להתכתב לילות ארוכים עם מישהו בלי שישמעו את הלב שלך דופק, או ללכת להצגה יומית של סרט מטופש ולא לראות כלום, רק להרגיש את היד שלך בשלו כמו שלא הרגשת ידיים כבר שנים, ולחזור הביתה מחויכת ואיש לא ישאל למה את שמחה, אולי כי לא שמו לב שכבר הרבה זמן שאת לא. ואפשר למשל לקנות חזייה חדשה ופיג'מה, ולהתלבט מול המראה בחדר ההלבשה ולשאול את המוכרת הצעירה, הרזה, שאיבריה רעננים, איך זה נראה, ואם זה לא זנותי מדי, וכשהיא יוצאת מן התא לתהות אם הבינה מה קורה פה בעצם. וללכת בחוץ עם שקית של חנות הלבשה תחתונה ולהיות בטוחה שכולם רואים אותה ושואלים את עצמם מה יש בשקית, ולארוז תיק ולספר למשפחה שלך על כנס שלא היה ולא נברא, ולנסוע אל המדבר עם איש אחד גבוה נורא שעיניו מתבוננות ומתבוננות ולא שבעות ממני.
*
למה? כבר אמרתי. כדי להרגיש חיה. וכי יכולתי. וכי מגיע לי שיתפעלו ממני ויצחקו ויעריכו. מאותה סיבה שצורכים פחמימות ריקות: כי זה מנחם ונעים והיה לי יום קשה נורא. או חודש. או חיים.
*
זה הפך להיות ביקור קבוע, בכל יום שני. והוא הלך והתארך, כי רציתי לבלות יותר עם יעלי, ולא רציתי לפספס את הקפה השבועי עם יוחאי. דוקטור בן יוסף. איזה כיף זה להגיד: דוקטור יוחאי בן יוסף. איזה כיף להגיד את שמו ובלב להוסיף: שלי. וגם הוא החל מכופף משמרות ומזיז פגישות ומאריך כוננויות כדי לפגוש אותי, וידעתי שחם לי בבטן אבל זה עדיין היה רק קפה, רק בסורוקה, רק בימי שני. ובוקר אחד הגעתי, לבושה קצת יפה מדי, מבושמת קצת נעים מדי, וכשנכנסתי לחדר שבו שכבה יעלי הבנתי פתאום שזוהי הפעם האחרונה. שאולי לא יהיה לה את יום שני הבא. אולי לא יהיה לה את מחר. היא כבר הייתה מעוננת חומרי הרגעה, וחייכה בלי מילים כשאמרתי לה שהגעתי, מצליחה רק להנהן, וכאילו נמתחת בין הרצון להישאר ובין הצורך ללכת, מלאכים מושכים אותה משם, ואוהביה, כל אחד בתורו מושך לכאן, ומבקש: הישארי. ונותר רק לדבר אליה ולשיר באוזניה, וכתבתי ליוחאי: בוא. וכשהוא בא, מייד הוא בא, כאילו חיכה כל הזמן ליד דלתות המחלקה, כאילו ידע שזה הסוף, ואולי ידע? אולי דאג לשלומה כל השבוע בין שני לשני, כי ידע שזו יעלי שלי? כשהוא בא יצאתי אליו כמו בפעם הראשונה, עיוורת מכאב, אבל הפעם ביקשתי את חזהו ובכיתי לתוך החלוק הלבן שלו, והוא חיבק אותי חזק. ונשארתי לצידה ונשארתי ולא יכולתי ללכת, וכשיצאתי מהחדר העצוב בלילה, עם האחיות המסיימות את משמרתן, הוא עוד היה שם וליווה אותי למכונית שעמדה לבד בקצה מגרש החניה החשוך והרטוב, ומייד כשהגענו לחושך חיבק אותי אליו ואני חיבקתי בחזרה.
*
לעולם לא אראה אותו שוב. לא אתקל בו במקרה ברחוב, או בתור בסופר. אני חזרתי אל המשפחה שלי והוא אל הלבד שלו. אולי עכשיו ימצא מישהי שתוכל להישאר. אולי יעשו ילדים. ולי כבר לא יהיה אותו, וביחד איתו אני מאבדת עוד חלק קטן שנותר לי מיעלי. מימיה האחרונים, מהמחלקה האונקולוגית, מהשעות שעשיתי איתה ואיתו ואיתה. אולי זה מה שהוא נתן לי: חלקיק חי וקטן ומאיר כגחלילית של יעלי.
*
מנוע המכונית של אבישי מפר את הדממה. הוא חבר של יוחאי ושכן שלו בירוחם והוא בא להציל אותנו. כשהמכונית עוצרת לידנו, אני נכנסת לספסל האחורי, מקווה שהוא לא ידבר אליי. להפתעתי, יוחאי מקיף את המכונית ונכנס ומתיישב לידי. גם הוא לא אומר דבר. והוא אוסף אותי אליו וסוף סוף אני בוכה.
*
אנחנו צעירות מדי בשביל סרטן השד, אמרתי ליעלי, והיא ענתה: אני אפילו יותר צעירה ממך. חצי שנה בינינו והיא לא מניחה לי לשכוח שאני זקנה יותר. עכשיו אני מוסיפה ומזדקנת והיא נשארת בת 33 לעולמים. מעולם לא חגגתי יום הולדת בלי שהיא תברך אותי, ומעכשיו אחגוג הרבה דברים ואתאבל על רבים אחרים, בלעדיה. ומדי פעם מתחשק לי נורא להרים אליה טלפון, לספר לה על חבר משותף שפגשתי, או משהו בחדשות. כמה הייתי רוצה לצלצל ולהגיד שאני מתגעגעת אליה ואוהבת אותה, כמו שאף פעם לא אמרתי לה כשעוד הייתה בחיים. בדיוק כמו שלא אומרים לרגל או לאוזן: כמה טוב שיש לי אותך.
*
למה דווקא למדבר, שאלתי כשיוחאי הציע שניסע ביחד לכמה ימים. אתה הרי גר פה.
*
אין כמו המדבר בחורף, יעלי אמרה לי כשבאתי אליה בוקר אחד. קצת אחרי ששמעתי שהיא חולה לקחתי חופש ונסעתי לראשונה בחיי למצפה רמון כדי להיפגש איתה. ישבנו על שפת המכתש ואמרתי לה שאני לא מבינה איך הגיעה בסוף למדבר. ואמרתי שאני לא מאמינה שמעולם לא ביקרתי אותה כאן קודם, שהייתי צריכה את הסרטן המחורבן הזה. ואז הצטערתי שאמרתי "מחורבן", כי יעלי לא אהבה מילים כאלה. אבל היא לא כעסה, רק משכה בכתפיים ואמרה: אין כמו המדבר בחורף.
*
למה חזרתי? למה לא נשארתי עוד יום וחצי, אחרי שהכול כבר היה מסודר, והיה לי אליבי וקניתי והתכוננתי וחלמתי בהקיץ, ורציתי בכל מאודי? בגלל הגמל. בגלל התנפצות השמשה והרעש שעשתה. בגלל רגע אחד שבו יוחאי הרים את הקול על נציגת הביטוח, ופתאום הוא היה סתם איש שכועס מדי על בחורה צעירה ונטולת סמכויות בטלפון.
*
רגע לפני שיצאתי מהבית לכיוון סורוקה, לכיוון יוחאי, גלעד אמר לי: טוב שאת נוסעת קצת, נראה לי שאת צריכה את זה. בשבועות האחרונים הרגשתי שאנחנו עסוקים בניהול עסק משותף, אני שקועה עמוק ביעלי, ובליבי המהבהב בכל פעם שיוחאי חולף במחשבתי, וגלעד – אני לא בטוחה איפה הוא היה, אבל הוא הניח לי להרהורי האבל והחטא, וכל שחולף בינינו הם הילדים והכרוך בגידולם. ופתאום ברגע ההוא, מגע ידו על ידי, והוא מסתכל לי בעיניים, ולרגע נדמה לי שהוא רואה.
*
יעלי מתה. לא היו הפתעות. לא היה שום כוח בעולם שיעצור את זה. לא הירוק שבדיוק כיסה את הארץ, לא הנרקיסים שהחלו פורחים בשמורה הקטנה ליד המושב שבו גדלנו, שתינו, ביחד עוד מהבטן של האימהות שלנו. לא האופן שבו אהבה ולא האופן שבו הייתה נאהבת. לא הילדים שלה, הקטנים מדי, הזקוקים לאימא, ולא אימא שלה הזקוקה לבתה. הסרטן היה אדיש לכל אלה והמשיך לנגוס בה מבפנים. ואי אפשר היה לשאת את הפער בינו ובין העולם, רק יוחאי נשכב עבורי כגשר בין המוות והחיים, רחוק מספיק ממנה וקרוב מספיק אליי כדי להחזיק את הלב שלי בלי להישרט. היא ראתה אותי כמו שהייתי לפני שהחיים קרו לי, והוא ראה אותי רק כמו שרציתי שיראה.
*
למה? כי הוא נועל נעלי טיולים גם כשהוא בעבודה, כאילו משאיר לעצמו את האפשרות. כי הוא הביא לי סנדוויצ'ים עם חביתה או אבוקדו לימים הארוכים בבית חולים. כי הוא אמר שאני יפה. כי הוא אמר שאני יפה בלי ששאלתי איך אני נראית היום. כי הוא זכר איך אני שותה את הקפה וידע מתי להביא לי אחד. כי הוא שר, כל הזמן. כי הוא הקשיב כשדיברתי על יעלי. כי הוא הקשיב. כי זכר כל מה שאמרתי ולא הייתי צריכה להזכיר לו. כי הוא מעולם לא אמר "גלעד" בקול רם. כי ענה תמיד, על כל ההודעות ששלחתי, ולפעמים שלח עוד אחת, או שתיים – כאילו הוא לא רוצה להפסיק לדבר. כי ליקט בשבילי סיפורים ומראות, כמו ציפור שעמדה על קצהו של הברוש הגדול בחלון ביתו, והרוח נדנדה ונדנדה אותה, והיא לא נבהלה ונותרה עומדת ומביטה בשמש ההולכת ושוקעת. כי שלח שורות יפות וקישורים לשירים שחשב שאשמח לשמוע. כי הידיים שלו, כי העיניים, כי השפתיים
*
לעולם לא אראה אותו שוב, אבל אני יודעת שעיניי יוסיפו ללכת אחרי כל ראש מקפץ מעל ההמון, אחרי תלתלים חומים וחלוקים לבנים.
*
בלילה האחרון הזה עברנו על כל כללי הזהירות, ויוחאי לקח אותי הביתה במכוניתו של אבישי, ועצר ממש מתחת לבית שלי, בלב חיי. אולי תׅישני על זה, אולי נדבר בבוקר ונראה, הוא ניסה, ידיו נפרדות ממני בלי ידיעתן, ואני שתקתי. כל בכי על יעלי יהיה מעכשיו גם עליו, חשבתי. אני מקווה שהיא לא תיעלב – החודשים הקצרים שלו לעומת הנצח שלה, אבל כאבים תמיד מתערבבים זה בזה, ויעלי אף פעם לא עשתה מעצמה עניין. אי אפשר לחנך את הלב, כמו שאי אפשר לבקש מקערה, בזמן שהיא נופלת אל הרצפה, להישבר לפחות רסיסים. יצאתי מהאוטו, והמוות וכל סופיו נפערו תחת רגליי.