דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
על שירתה של טל ניצן *
האי הנעלם אטלנטיס הוא אחד המיתוסים המסתוריים בהיסטוריה של תרבות המערב. תיאור מפורט של האי ואופן היעלמותה של התרבות המפוארת והמופתית שהתקיימה בו הופיע לראשונה בכתבי אפלטון, בדיאלוג "טימאוס". אפלטון ביסס את תיאוריו על דיווחיו של סולון, השליח בן ארצו, שבמהלך ביקורו במצרים הקדומה שמע תיאור מפורט על קורותיה של יבשת עצומה ושמה אטלנטיס, הממוקמת מערבית לעמודי הרקוּלס (מְצרי גיברלטר). הציוויליזציה באטלנטיס הייתה מפותחת ומשגשגת והתנהלה בדרך מופתית ואוטופית, כאיחוד של ממלכות הסוגדות לאל הים היווני פוסידון ונהנות מחסותו. אלא שרעידת אדמה עוצמתית פקדה את היבשת והביאה לשקיעתה של אטלנטיס תחת המים.
מאז ימיו של אפלטון לא חדלה היבשת ששקעה במצולות להצית את דמיונה של האנושות, ורבים המשיכו ועדיין ממשיכים לחפש אחרי שרידיה המפוארים: היסטוריונים, מגלי יבשות, גיאולוגים וכמובן אנשי קולנוע וסופרים: עשרים אלף מיל מתחת למים של ז'ול ורן, הסודות האבודים של אטלנטיס של ג'ון פניאל, וארטמיס פאול – תסביך אטלנטיס של אואן קולפר הם רק דוגמאות אחדות לרומנים הרבים, שביקשו לספר בדרכים שונות את סיפורה של היבשת הנעלמת.
השפעתו של מיתוס אטלנטיס האפלטוני על טל ניצן ניכרת במנעד התרבותי הרחב שעולה מספרי השירה שכתבה, מתרגומי המופת שלה מספרדית, ומספריה לילדים – שנעים על פני תרבויות שונות ובין מקומות והקשרים מתחלפים. בספרה אטלנטיס, שמאגד מבחר מספריה הקודמים לצד חטיבה של שירים חדשים, מתבטא החיפוש אחר שרידי היבשת בהוויית החֶסֶר וההֶעדר שמזינה ומניעה את שיריה: חיפוש אחר ילדות אבודה מתוך ניסיון לשחזר את תשתיותיה, וחיפוש אחר מילים שנסתתמו שלא ניתן להן ביטוי, בילדוּת שנקרעה בין יבשות, בין ארצות ובין שפות.
בעיקר נדמה, כי שירתה של ניצן נתונה בחיפוש מתמיד אחר נקודת אחיזה, בְּעולם שהחִברות האנושי בו הולך ונכחד. כך, השיר "אטלנטיס" (עמ' 74), הנושא את שם הספר, מצייר קולאז' של תמונות המונחות זו לצד זו. הקשר בין האובייקטים המצויים במרכזן הוא קשר של הֶעדר – בכל אחת מהתמונות חסר משהו, נפגם משהו או הופחת משהו: "חֲתוּלָה שְׁתוּמַת עַיִן עַל גָּדֵר", "חֲשֵׁכָה יוֹרֶדֶת מַהֵר", "יַלְדָּה עַל אוֹפַנַּיִם קוֹרֵאת בִּבְכִי לְאֵם לֹא-מְחַכָּה". כמו ברבים משיריה של ניצן, כך גם כאן, הצער והכאב לא באים לכדי פתרונם הטוב, ובטור החותם את השיר, לא מתאפשר פתח של תקווה: "אֶת כֻּלְּכֶם אֲנִי רוֹאָה כְּבָר מִתַּחַת לַמַּיִם".
עם זאת, תהליך החיפוש המתמיד מוליך את ניצן גם לאירוניה עצמית מפוכחת כמו בשיר "האמת ואני שותפות לדירה" (עמ' 44). החיפוש אחר האמת, והתביעה הפנימית למצוא אותה וגם לומר אותה, חושפים בכנוּת רבה אבל גם באירוניה עצמית מעוררת חיוך את המעמסה הכבדה שמטילה התביעה לאמת על הדוברת:
הָאֱמֶת וַאֲנִי שֻׁתָּפוֹת לַדִּירָה.
מֵאַחַר שֶׁאֲנִי נִכְנַסְתִּי לְפָנֶיהָ
חַדְרִי גָּדוֹל מֵחַדְרָהּ, מֵאַחַר
שֶׁאֲנִי מְאַחֶרֶת לִישֹׁן וְהִיא
מַקְדִּימָה לַעֲלוֹת עַל יְצוּעָהּ
אֲנַחְנוּ חוֹלְקוֹת מִדֵּי יוֹם רַק
שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת, חֶצְיָן
חֹשֶׁךְ, חֶצְיָן אוֹר.
יֵשׁ בְּקָרִים שֶׁבָּהֶם הִיא
מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְהָעִיר אוֹתִי כְּבָר,
מְהַסֶּסֶת עַל סַף חַדְרִי בְּעוֹד
אֲנִי סְחַרְחָרָה נוֹפֶלֶת מֵחֲלוֹם
לַחֲלֹם לַחֲלוֹם, וְיָדָהּ הַקְּטַנָּה
הַמְאֻגְרֶפֶת לִנְקִישָׁה
מְטִילָה עַל דַּלְתִּי צֵל רוֹעֵד
דְּמוּי צִפּוֹר שָׁחֹר.
בין הדוברת לָאמת נשמר איזון עדין, בדומה לזה המתקיים בין שותפות לדירה. איזון בין קִרבה לבין ריחוק, בין שותפות לבין היפרדות, בין עֵרות לבין שינה. העֵרות מזוהה עם האור ועם האמת, בעוד השינה והחלום מזוהים עם החושך, עם הצבע השחור והצל הרועד. ברקע, מהדהד עיצובו המטאפורי של האור בעידן הנאורות, כניגודה של חֶשְׁכַת ימי הביניים וכסמל לשחרור מן הבערות ולהשלטת השכל והרציונליות בעולם. ניסיונה של הדוברת בבית הראשון להציג עצמה כשותפה הבכירה יותר (נכנסתי לפניה, חדרי גדול מחדרה, אני מאחרת לישון) לא עולה יפה, לנוכח הצל הרועד שמטילה היד הקטנה המאוגרפת לנקישה.
שירתה של טל ניצן אמיתית, נוקבת ונעדרת זיוף. זוהי שירה מתבוננת, מדייקת וחדת-מבט. הבחינה העצמית הביקורתית מוליכה אותה לתובנות חדשות ומפתיעות ולעיתים גם למבנים שיריים ייחודיים. כך למשל השיר "שׂרת הבדידות", שנכתב על פי ההערה בשוליו, לאחר שראשת ממשלת בריטניה, תרזה מיי, החליטה למנות שרה לענייני בדידות במענה ל"מגֵפה הנסתרת" הפוגעת במיליוני תושבים בממלכה:
שרת הבדידות
מתוך השאלון למועמדת לַמשרה
הַאִם אַתְּ שָׁרָה לְעַצְמֵךְ בְּקוֹל קָטָן?
קָטָן דַּיּוֹ לְהַשְׁקִיט אֶת שְׁאוֹן הָעוֹלָם?
הַאִם הַזְּמָן הוּא בִּשְׁבִילֵךְ
א. צְבָא שְׂכִירֵי חֶרֶב זֵהִים זֶה לָזֶה?
ב. כְּתֹנֶת מִתְהַדֶּקֶת מִדֵּי יוֹם?
ג. חָלָל שֶׁכֻּלּוֹ צֵל וְאַתְּ חָגָה בּוֹ בְּאֵין רֹאֶה?
ד. בּוּעוֹת אֲפַרְפַרוֹת מְשֻׁגָּרוֹת זוֹ אַחַר זוֹ מִמָּקוֹר עֲלוּם?
הַאִם אַתְּ מַכִּירָה* אֶת תַּמְצִית הַבְּדִידוּת
אֶת הַבְּדִידוּת שֶׁבְּתוֹךְ הַבְּדִידוּת
אֶת אֶבֶן הַבּוֹדְדִים?
*מַכִּירָה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁמִּשַּׁשְׁתְּ אוֹתָהּ
פֵּרוּשׁוֹ שֶׁתּוּכְלִי לְתָאֵר אֶת מִשְׁקָלָהּ וְאֶת צִבְעָהּ
אֶת קַשְׁיוּתָהּ
הַאִם קוֹרֶה שֶׁהַמַּרְאָה
הוֹפֶכֶת לְנֶגֶד עֵינַיִךְ לְחַלּוֹן
וּבוֹ חֹרֶף תָּמִיד?
פָּרְטִי, לְסִיּוּם, בַּמֶּה דּוֹמָה בְּדִידוּתֵךְ
לְפַרְפַּר לַיְלָה
וּבְמַה הִיא שׁוֹנָה.
בקריאה ראשונה, השיר נקרא כפרודיה על שאלון מועמדות, בו נדרשים המועמד או המועמדת להעיד על כשירותם למילוי התפקיד המבוקש. המתח בין המבנה הפורמלי-טכני, דמוי השאלון, של השיר לבין מצבי הנפש העדינים הנפרשים בסעיפיו השונים מעורר לבחון מחדש את משמעות הכותרת – "שרת הבדידות" – האם הכוונה לשרה הממונה על שלומם של הסובלים מבדידות או הכוונה לשרה הממונה על הבדידות עצמה, ומייצגת אותה בדרך מטונימית? האפשרות הראשונה מערערת על תקֵפותן של התשובות הצפויות על אודות כישורים נדרשים להתאמה לתפקיד, בהם אמפתיה, הכלה והבנה, ומציבה במקומן את ההכרח בהתנסות אישית בבדידות, שכן רק מי שמכיר את תמצית הבדידות, את הבדידות שבתוך הבדידות – יכול להבין את ההוויה של הבדידות. הצירוף "אבן הבודדים" מתפרש כווריאציה על הצירוף הכבול, "אבן הטועים" – מקום גבוה שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו עומדים עליו ומכריזים בו על אבדות שנמצאו, כנגד סימנים מזהים, שהמאבד צריך היה לתת באבֵדתו (בבלי, מסכת בבא מציעא, כ"ח ע"ב). ועל מה מכריזים ב"אבן הבודדים" – האם על משקלה, צבעָהּ וקַשְׁיוּתָהּ של הבדידות הפנימית?
ככל שמתקדמים בקריאת השיר כך מתבררת יותר האפשרות כי הכותרת "שרת הבדידות" מכוונת דווקא לאפשרות השנייה, לשרה הממונה על הבדידות ומזוהה אתה, זו שבדידותה דומה לפרפר לילה, הנמשך למקום של אור, אך לעולם לא יהיה חלק ממנו. שרת הבדידות היא זו שמכירה היטב את פניו השונים של הזמן, המנוסחים בבית השני כארבע אפשרויות, שכל אחת מהן מציפה ודוקרת בלב פנימה יותר מקודמתה.
שירי אטלנטיס של טל ניצן לובשים צורה ופושטים צורה, נעים בין המסתורי, הלימינאלי והנעלם לבין היאחזות במציאות ותחושת אחריות כלפיה. כך לדוגמה בשיר "את כבר יודעת את הדרך", שהופיע לראשונה בספרה להביט באותו ענן פעמיים (קשב לשירה, 2012) ושב ונכלל באטלנטיס:
אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ
תַּמָּה וַחֲלָקָה לְשָׁם
תְּלוּלָה וּפְתַלְתַּלָּה בַּחֲזָרָה
וּבְכָל זֹאת הוֹלַכְתְּ עַצְמֵךְ בְּיָדֵךְ
וְעָבַרְתָּ אֶת הַסַּף אֶל הַבַּיִת שֶׁקּוֹלוֹת
אַנְקוֹרִים וּגְשָׁמִים לֹא יַבְקִיעוּ,
שֶׁבְּכָל בֹּקֶר, אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת,
תְּפַלְּסִי אֶת שׁוּבֵךְ אֶל עַצְמֵךְ בְּמַפֹּלֶת
סְלָעִים וְתִתְעִי בַּחֲדָרִים אַחַר הַבֶּכִי
הֶחָלוּשׁ אוֹ הַשְּׁתִיקָה דַּוְקָא
שֶׁל הַתִּינֹקֶת הַשְּׁקוּפָה, תָּמִיד
אוֹתָהּ אַחַת, זַעֲרוּרִית, שֶׁלֹּא אַתְּ
שָׁכַחְתָּ וְלֹא אַתְּ הִרְעַבְתְּ וְרַק אַתְּ
יְכוֹלָה לְהַצִּיל.
השיר מתכתב עם שיריה של דליה רביקוביץ, שנכתבו בתקופת מלחמת לבנון הראשונה (1982), ובפרט עם השירים "רחיפה בגֹבה נמוך" ו"תינוק לא הורגים פעמיים", שנכתבו על רקע אירועי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. בדומה לשיריה של רביקוביץ, המיקוד המוסרי שמכונן את נקודת התצפית של "את כבר יודעת את הדרך" מזמין השוואה עם הפרויקט הפילוסופי של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוִינס על אודות האחֵר והאחריות כלפיו. בפרויקט זה, מהמרכזיים במסורת הפוסט-היידיגריאנית, לוינס העמיד את חידוש עליונותה של האתיקה במרכז. אתיקה זו, המושתתת על יחסים מוסרניים של הבנה הדדית בין-אישית, מציבה במרכזה לא רק את האדם האחר, אלא את אחֵרותו של האדם האחר. המפגש פנים-אל-פנים עם קיומו של האחֵר מתואר בכתביו של לוינס, כחוויה של אפיפניה: התגלות או תפיסה אינטואיטיבית פתאומית של משמעות חדשה.
על פי לוינס, ההתבוננות בפניו של האחֵר מאפשרת מפגש עם קיומו באמצעות הנכחת פניו. ההיתקלות בפניו איננה נושאת משמעות קוגניטיבית או מושגית אלא מוסרית. היא מביעה את שבריריותו ואת פגיעותו, ומאיצה במתבונן לכבד שבריריות זו. מנקודה זו מתחילה האחריות של המתבונן כלפי האחר שאין הוא מכיר, ושקודם לכן, אפשר שאף נמנע מלהכיר בקיומו ובסבלו: "ההתגלות של האחר המוחלט", כותב לוינס, "היא פנים שבאמצעותם האחֵר קורא עָלַי תגר מבעד לעירום שלו, למרוששות שלו. הוא קורא עליי תיגר משפל המדרגה שלו ומן המרומים שלו. בהיותו חשוף, פגיע ומרושש הוא מזמֵן אותי אל עמדת הסובייקט המוסרי, להיענות לקריאה ליטול על עצמי את האחריות המוסרית שלי."
שיריה של טל ניצן ממשיכים במידה רבה את שיריה הפוליטיים של דליה רביקוביץ, בעיקר באופן שבו הם רואים באהבה סיכוי אחרון לתיקון עוולות מוסריות. כאשר דליה רביקוביץ כינסה את שיריה הפוליטיים דווקא בקובץ אהבה אמיתית, היא העלתה אפשרות שונה ומקורית להגדרה של המושג "אהבה אמיתית": אחריות של האני כלפי האחר, אחריות הכופה עצמה עד הסוף ובלא עוררין, וכפי שלוינס אפיין אותה, בלי שהצד האחר יביע תודה או יגמול בגינהּ. בהמשך לה – גם טל ניצן רואה בהצלתה של התינוקת השקופה לא רק הצלה של התינוקת עצמה, אלא גם הצלה של הדוברת מידי עצמה, שהרי בכל פעם שאנחנו מצילים את האחֵר – אנחנו לא רק מצילים אותו אלא גם את עצמנו – מאטימות ומאובדן צלם אנוש.
ביבליוגרפיה
אפלטון, "טימאוס", כל כתבי אפלטון (תרגם מיוונית: יוסף ג. ליבס), שוקן, תל אביב, 1999.
לוי, זאב, האחר והאחריות – עיונים בפילוסופיה של לוינס, מאגנס, תשנ"ז.
לוינס, עמנואל, הומניזם של האדם האחר (תרגום: סמדר בוסתן), מוסד ביאליק, 2004.
ניצן, טל, ערב רגיל, עם עובד, 2006.
——-, להביט באותו ענן פעמיים, קשב לשירה, 2012.
——–, לשכוח ראשונה, עם עובד, 2009.
——–, אטלנטיס – מבחר וחדשים, אפיק – ספרות ישראלית, 2019.
——– (עורכת), בעט ברזל: שירת מחאה עברית 2004-1984, חרגול הוצאה לאור, 2005.
רביקוביץ, דליה, אהבה אמיתית, הקיבוץ המאוחד, 1987.
פרופ' תמר וולף-מונזון, המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר-אילן.
* ביוני 2019 זכתה המשוררת טל ניצן בפרס יצחק עקביהו לשירה לשנת 2019, על ספרה אטלנטיס (אפיק, 2019) ועל מכלול תרומתה לשירה ולתרבות הישראלית. הפרס ניתן לה במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, ועם חבר השופטים נמנו עו"ד צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים, ד"ר רויטל רפאל-וויונטה ואנוכי. מאמר זה מבוסס על חוות הדעת השיפוטית לפרס.