דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
יום אחרי שנגמרה השבעה החלטנו להחליף את השטיח. בהתחלה חשבנו שאולי לא צריך אבל אז נעמדנו כולנו לצד השטיח והסתכלנו על הכתמים מכל השנים. אולי בעצם צריך? אמרנו. אבל בסוף השתכנענו שזה לא דחוף.
למחרת כשהתעוררנו, אבא אמר שבמהלך הלילה הוא חשב על זה ושלדעתו כן כדאי כי אמא רצתה כבר הרבה זמן להחליף את השטיח הזה. הסכמנו איתו. באמת זכרנו שאמא רצתה להחליף את השטיח.
אבא אמר שאת השטיח הקודם הם קנו לפני שבע שנים במקום שאמא מצאה שנקרא מחסני השטיחים בכפר אז״ר. כשחיפשתי בגוגל את מחסני השטיחים מכפר אז״ר, היה כתוב שהחנות הזאת נסגרה אבל שיש להם סניף חדש בפתח תקווה. אמרתי לאבא והוא אמר שחבל כי אמא נורא אהבה את מחסני השטיחים בכפר אז״ר כי יש שם מבחר, אבל שלא נורא.
הוא אמר שהגודל של השטיח שיש לנו הוא מטר שישים על מטר שמונים ושאנחנו צריכים לחפש שטיח בגודל הזה בדיוק כי זה הגודל הכי טוב. כשהסתכלתי באתר של מחסני השטיחים שבפתח תקווה לא היה את הגודל הזה. אמרתי לאבא, אבל אבא אמר שאין כזה דבר. חייב להיות מטר שישים על מטר שמונים כי זה הגודל הסטנדרטי. אם אין באתר, הוא אמר. אז כנראה יהיה בחנות.
גלגלנו את השטיח וסגרנו אותו עם מסקנטייפ. אחרי זה אחותי ואני תפסנו קצה אחד ואבא את הקצה השני והורדנו את השטיח לרחוב. בבוקר העירייה לא אספה עדיין את השטיח ואבא אמר שהוא פתאום חושב על זה והוא לא כל כך בטוח שהרוחב של השטיח שהיה לנו הוא באמת מטר ושמונים. התלבטנו אם כדאי לרדת ובסוף ירדנו למטה עם מטר ופתחנו את המסקנטייפ ופרסנו את השטיח על המדרכה של הכניסה לבניין. אחרי זה מדדנו וזה באמת היה מה שהוא אמר בהתחלה, מטר שישים על מטר שמונים. סתם ירדנו.
מאוחר יותר נסענו לחנות. לא ידענו אם עדיף מכביש ארבע או אולי דרך הכבישים הפנימיים. בסוף בחרנו בכביש ארבע אבל היו פקקים. אנחנו קצת התחרטנו על שלא נסענו בכבישים הפנימיים, אבל אבא אמר שעדיף ככה כי בכבישים הפנימיים יש רמזורים ואף פעם אי אפשר לדעת.
כשהגענו למחסני השטיחים היינו המומים מכמות השטיחים. שאלתי את אבא אם לקרוא למישהו ואבא אמר שלא, אבל אז אמר שכן. קראנו למוכר שיעזור לנו והוא הצביע על הקיר הימני ואמר ששם יש שטיחים שאולי יכולים להתאים לנו. אבא אמר לו שאנחנו מחפשים משהו סולידי. אבל לא שאגי, הוא הוסיף. רק לא שאגי. הוא הסתובב אלינו ואמר שאמא שנאה את השאגי.
המוכר הראה לנו כמה דוגמאות. חצי אהבנו וחצי לא. נורא התלבטנו כי כולם היו די דומים בסך הכול. בסוף נבחרו שניים. אחד היה בגוונים של אפור ולבן ואחד היה בגוונים של אפור ולבן אבל עם מעט חום. אולי בעצם זהב. אני אמרתי שלמעט חום־כמעט זהב יש קטע, אבל אבא שאל אם זה לא קצת טו מאץ׳ בשביל אמא. באותו רגע חשבתי שהוא צודק וזה טו מאץ׳, אבל אז אבא מהר שינה את דעתו ואמר שזה יפה ולמה לא קצת לגוון.
לקחנו את האפור לבן זהב וביקשנו אותו בגודל של מטר שישים על מטר שמונים, אבל המוכר אמר שאין כאלה גדלים יותר. הוא אמר שאנחנו יכולים או לקחת את המטר שישים על מטר שבעים, או את המטר שמונים על מאתיים ועשר. אבא אמר שזה בעייתי כי הקטן קטן מדי אבל הגדול ממש גדול מדי וזה לא ישתלב. לנו הוא אמר שאמא אהבה שהספה טיפה עולה על השטיח אבל רק בקצוות.
המוכר אמר שזה לגמרי הסטנדרט ושלדעתו ניקח את הגדול כי הקטן קצת קטן. מאוד התלבטנו והמוכר אמר שהיום הם סוגרים מוקדם בגלל החג, אבל שהם פה לעוד שעה ושאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לקחת אחד מהם ולבדוק ובמידה שזה מתאים לשלם עליו בטלפון ובמידה שלא, לחזור ולקחת את הגודל השני.
אבא אמר שהוא לא יודע. הוא שאל אותנו מה לדעתנו אמא הייתה אומרת, אבל לא היינו בטוחים מה היא הייתה אומרת. בסוף אבא אמר למוכר שזה רעיון טוב ולנו הוא אמר שלדעתו כדאי לקחת את הגדול. הסכמנו איתו והעובד הוריד בשבילנו את השטיח הגדול והביא אותו לשני עובדים אחרים כדי שיגלגלו אותו. השטיח עמד מגולגל ועטוף ליד דלת החנות אבל רגע לפני שיצאנו מהחנות, התחרטנו וביקשנו שיעשו את אותו הדבר עם השטיח הקטן.
בדרך הביתה אחותי אמרה שהיא לא מבינה למה לקחנו את הקטן, ואבא ואני צחקנו כי ידענו שהקטן יהיה קטן ושזה באמת קצת טיפשי.
כשהגענו הביתה פרסנו את השטיח כדי לבדוק והוא היה קטן. אמא הייתה אומרת שזה קטן, אבא אמר, לא? ואמרנו שכן. לא בזבזנו זמן וגלגלנו אותו בחזרה ויצאנו שוב אל האוטו והגענו לחנות רגע לפני הסגירה ולקחנו את הגדול. מקסימום יהיה גדול מדי, אמרנו.
כשהגענו הביתה פרסנו אותו והוא היה קצת גדול אבל הסכמנו שהוא עדיף מהקטן.
לפעמים אחד מאיתנו עובר בסלון ואומר, זה לא גדול מדי לפה, נכון? או – אמא הייתה אוהבת את זה, לא? והשני מביט בשטיח ברצינות גמורה, ואומר בהיסוס, כן, נראה לי שכן.