מֹאזְנַיִם

על כנפי הדמיון עם חנוך לוין / רות דר

עבדתי עם הרבה במאים על הרבה הצגות במשך שנותיי כמעצבת תפאורה ותלבושות לתיאטרון, אבל העבודה עם חנוך לוין לא הייתה דומה לשום עבודה עם אף במאי אחר.

  עבדנו ביחד על אחד עשר ממחזותיו, אותם גם ביים, ותמיד היה משהו חגיגי ומלהיב בכל פעם שהיינו מתחילים לעבוד ביחד על מחזה חדש שלו, והעבודה המשותפת שלנו הייתה חוויית חיים שאיני מפסיקה להתגעגע אליה, עד היום.

  דימיתי לעצמי כל מחזה של חנוך לוין למבוך מורכב ומסובך, כציורי המבוכים בעיתוני סוף השבוע הישנים מפעם.

  כניסות רבות יש למבוך מכל צדדיו, ובחיפוש אחר העיצוב להצגה חדשה, ראיתי את חנוך ואותי עומדים מבחוץ, ותוהים באיזו כניסה נבחר. אצל חנוך, כל הכניסות טובות, ועל כן המשימה כה קשה, אך גם כה מלהיבה. וזה סוד הקסם בעבודה עם חנוך – החיפוש.

  והחיפוש הוא משותף לשנינו, וחנוך היה נותן לי, תמיד,להרגיש, ששנינו יוצרים שווי זכויות ביצירה הזאת, שנינו בוראים, ביחד, משהו חדש, מיוחד.

  ואפילו שחנוך הבמאי הוא גם חנוך המחזאי, האם איננו יודע את כל התשובות מראש?

  אך כשהיינו מתחילים לעבוד על כל מחזה חדש, היה חנוך מתנהג כאילו אינו יודע דבר עליו. כאילו לא הוא אלא מישהו אחר, לא מוכר, כתב אותו. ואז היינו יוצאים בהתלהבות לדרך חתחתים רצופת הפתעות, סימני שאלה והרפתקאות. חגיגה גדולה! כשעובדים עם חנוך, לא נפגשים פעם או פעמיים בשבוע, כפי שנוהגים יתר הבמאים בדרך כלל. עם חנוך נפגשים בכל יום, למעט שישי ושבת. יום יום בשעות קבועות, מבלי לחסר יום! וחנוך היה מאוד כועס, אם הייתי רוצה לדלג על יום, ולא משנה מה הסיבה. גם אסור היה לעבוד על עוד הצגה בו זמנית. חנוך לא מסכים.

  והיינו נפגשים אצלי בסטודיו כל יום, בדיוק על השעון, מתשע עד שתיים, כמו פקידים במשרד. יושבים כל אחד במקומו הקבוע, זה שנים, הוא על הספה, ואני מולו על כיסא, עם הגב לשולחן השרטוט שלי, שעליו מונחת ערימה גבוהה של ספרי אמנות ואלבומים.

  והיינו מחליפים רעיונות, הלוך ושוב כמו במשחק טניס מסעיר. חנוך מתחיל ואני ממשיכה, ושוב חנוך, רעיון אחד מושך אחריו שלל צבעוני של רעיונות הזויים. כל מילה של חנוך, לוחצת על מאה כפתורים במוחי.

  והיינו מסתכלים באלבומים, ובספרי האמנות, וישבנו וחיפשנו בספריות של המוזיאון והאוניברסיטה, וגם בסינמטק ביקרנו. והיינו רושמים לפנינו כל מה שנראה מתאים לענייננו, והיינו מראים אחד לשני, ספרים ותמונות שנראו מתאימים, ואחר כך מדברים על מה שראינו. ואני הייתי מכינה רישומים והצעות לפי מה שראינו ודיברנו, והיינו יושבים עם הרישומים ולאט לאט היה מתחיל להתגבש לפנינו הקונספט של התפאורה, והבנו שמצאנו את הכניסה הנכונה למבוך! מכאן כבר אפשר להגיע גם לתלבושות ולתאורה. נפרצה הדרך.

  שוב אנחנו עובדים יחד, הצגה חדשה. מחזה חדש ונפלא של חנוך, מהמחזות הגדולים והמיתיים שלו – "כולם רוצים לחיות". וכבר שלושה שבועות מגיע אליי חנוך מדי יום, אך הכניסה המתאימה למבוך, עדיין נחבאת לה מאיתנו, ואנחנו מדשדשים באפלה.

  "אז מה את אומרת, שחש?"

  (הוא קורא לי "שחש" על שם דמותה של "רות שחש" מהמחזה הראשון שביים, והראשון שעבדנו עליו ביחד – "יעקובי וליידנטל", ואני קוראת לו "ברדש", על שם דמותו של "אדש ברדש" מהמחזה "חפץ", הראשון שהועלה על במת התיאטרון הממסדי, בבימויו של עודד קוטלר, ובעיצובי. רק אחריו התחיל חנוך לביים את מחזותיו, בעצמו.)

– "נו, אז מה את אומרת, שחש?" חוזר ושואל שוב, הברדש.

  – "תגיד אתה. אתה כתבת את זה, לא?!" אני אומרת, וחנוך, כרגיל, מרים את גבותיו מעל למשקפיו בתמיהה. "אני כתבתי?! אין לי מושג על מה את מדברת," ושנינו צוחקים.

  – "טוב, בוא נראה איפה זה מתרחש? באיזו ארץ? חם שם? קר שם? מה שם."

  – "בואי נסתכל בטקסט," הוא אומר.

  אנחנו מדפדפים, מה כתוב? איזה שמות! פוזנבוכא? הרוזן פוזנא? מה זה? מי הם? איפה הם גרים? ויש גם את מלאך המוות – יאך מווצקי, והעוזר שלו – גולגלביץ, זה ממש מריח לי מחושך ועטלפים. ובטוח שזה לא קורה בארץ! זה מרגיש קר נורא, וזה ירוק ושחור וסגול, ממש רואים…

  – "סגול, בטח סגול," אומר חנוך

  הקור והסגול מתניעים את גלגלי הדמיון שלנו, ואנחנו מתחילים להחליף רעיונות בקצב מסחרר. אני משרבטת על נייר רעיון שאינני יודעת להסביר במילים, מהר, מהר, שלא יברח.

  – "חכה רגע, חכה," אני מראה לו – "הבט."

  הברדש מסתכל ארוכות, בשקט חודר.

  – "לא," הוא פוסק קצרות, "אולי נסתכל באלבומים."

  הוא פותח את מגריט ואני את דלבו. ציורים נפלאים, סוריאליסטיים, נשים מוזרות, כמו פסלים יווניים, מסתובבות בנוף מדברי. אני מראה לחנוך.

  – "מה דעתך, ברדש?"

  – "חם מדי," הוא אומר, "רוחות של שרב מנשבות שם, זו לא טרנסילבניה!"

  – "טרנסילבניה?! אנחנו בטרנסילבניה?!" מטח סגול וירוק של זיקוקין דינור מתפוצץ בראשי. איך לא חשבנו על זה קודם? ברור – טרנסילבניה! ארץ הערפדים!

  שפע של אפשרויות שוטחות את עצמן לפנינו. אנחנו מפנטזים על רוזנים עם עור ירוק ודם בזוויות הפה מסתובבים במסדרונות אפלים, עם קורי עכביש. חלונות צרים עם סורגי ברזל מקובעים בקירות אבן עבים ושחורים.

  אנחנו מרגישים שזה נכון, אנחנו יודעים שזה נכון, מצאנו את הפתח שלנו למבוך.

  עכשיו אפשר להתחיל לפתח את הקונספט של התפאורה, ומשם נגיע גם לתלבושות.

לעיתים, כשהיינו עובדים על אחד מהמחזות ה"שכונתיים" שלו, היינו יוצאים לטיול ברחובות העיר. הולכים לחפש אינספירציה בבתים הישנים של דרום תל אביב.

  בדיוק התחלנו לעבוד על מחזה חדש של חנוך – "קרום", וכבר חלפו שבועיים של פגישות עבודה, ואומנם החלטנו, שהוא יתרחש בדרום הקרוב של תל אביב, אך עדיין לא מצאנו את הדרך לתפאורה.

  אחרי יום נוסף של דיבורים והתחבטויות ששוב נגמר ללא תוצאות, בדיוק בשמונה בערב, מצלצל אליי חנוך ובסגנונו הלקוני אומר:

  – "שחש, יוצאים לטיול!"

  – "לאן?" אני שואלת.

  – "מחר תראי," הוא עונה, "בעשר בבוקר על יד המדרגות של קולנוע 'מוגרבי'."

  לפי שקבע להיפגש בכיכר מוגרבי, שיערתי שנלך לחפש את התפאורה שלנו ברחובות שעולים ויורדים מהים לרחוב אלנבי, והבאתי איתי את מצלמת הניקון הכבדה שלי, כדי לצלם את המקומות בהם נטייל.

  כשהגעתי בבוקר, חנוך כבר חיכה לי במכנסי החאקי הקצרים שלו, רגליו בגרביים אפורים וסנדלים, ומכיוון שיוצאים לטיול, גם חבש לראשו מין כובע מצחייה אפרפר, ויצאנו לדרך.

  ועלינו וירדנו, מאלנבי, לים ובחזרה, ושוב לים ברחוב מקביל, מטיילים בנחת, כמעט בלי לדבר, בשלווה , בלי לחצים, חנוך בצעדיו הגדולים והמהירים, ואני מפגרת אחריו, מתחננת על נפשי "רחמים, ברדש, באמת! כבר דיברנו, כבר הבטחת לא לרוץ, רחמים," והוא היה משתדל, ומאט את צעדיו, וזה היה מחזיק בדיוק חמש דקות. ושוב הייתי נשארת מאחור, מנסה להקטין את המרחק בינינו.

  וצילמתי את הבתים הישנים שהים אכל בהם, את הכניסות לחדרי המדרגות הצרים, ואת המרפסות הסגורות בתריסולים דהויים מהשמש.

  לפעמים, כשניסיתי לנוח קצת מהצילום, כי סתם היה נעים להסתובב כך, בלי לעשות כלום , בשמש והרוח הנעימה שהייתה מגיעה מהים, מייד היה חנוך אומר:

  – "תצלמי, שחש."

  – "את מה?" אני שואלת.

  – "את הבתים, אלא מה," עונה לי הברדש.

  – "אבל למה? הם בדיוק דומים לבתים שצילמנו ברחוב הקודם. מה ההבדל?"

  – "בדיוק. זהו, שאין הבדל, בגלל זה," אומר חנוך. "תצלמי."

  ולי כבר מייד ברור למה הוא מתכוון. אנחנו מבינים אחד את השני כל כך טוב, שאין צורך בהסבר נוסף. וכשאנו מתישבים באחד הקיוסקים בטיילת, מסתכלים על הים ושותים תה וקולה, אומר חנוך: "נו, מה את אומרת, שחש?"

  – "נדמה לי," אני שותה בקש מהקולה הקרה שלי, "שהיה טוב אם היינו מצליחים להביא לבמה את הבתים הישנים שראינו, את הצפיפות בין בית לבית, את האנשים שגרים אחד בתוך המרפסת של השכן."

  – "את צודקת," הוא עונה, "הבתים, המרפסות כל כך קרובים זה לזה. אנחנו צריכים לתת את ההרגשה שתמיד יש מישהו שמציץ אליך לתוך הבית פנימה, כל אחד יודע בדיוק מה מתרחש אצל השכנים." חנוך מהרהר במה שאמר, ופניו מתכרכמות.

  – "אבל איך לדעתך נעשה את זה, שחש? הרי לא נתחיל לבנות רחובות שלמים על הבמה?!"

  חנוך הוא מינימליסט ידוע, גם המשפטים במחזותיו מצומצמים וקצובים.

  ואם, למשל היינו מתחילים לדבר על תפאורה עם חמישה כיסאות על הבמה, לאט לאט היה יורד מספר הכיסאות, עד שהיינו נשארים עם כיסא אחד, ובסוף גם הוא היה יורד.

  חודש שלם של פגישות יום יום, דיבורים ורעיונות, ולאן הגענו לבסוף – במה ריקה!

  סוד הצמצום של חנוך לוין.

  ואני כבר מצאתי בינתיים פתרון לבעיית הבתים על הבמה של "קרום".

  – "פשוט מאוד ברדש, נצייר אותם."

  – "נראה…" אומר הברדש. "זה בהחלט רעיון."

  והמשכנו את טיולנו, ודיברנו והרחבנו בנושא הבתים המצוירים שהעלינו, ואני צילמתי תמונות נוספות שהפעם יקלעו יותר בדייקנות לרעיון שלנו, וכשהגענו חזרה לאלנבי, כבר הרגשנו שבהחלט יכול להיות שכבר מצאנו את התפאורה שלנו להצגה.

  ואני חשבתי לעצמי, האם אפשר לקרוא למה שאנחנו עושים היום – עבודה? באיזו עבודה יוצאים לטייל בנעימות ברחבי העיר? ככה סתם באמצע היום?

  ובאמת הייתה בסוף תפאורה, בדיוק כמו שדמיינו! הבמה אומנם הייתה ריקה, אך משני צדדיה ירדו לאחור בפרספקטיבה שתי שורות הולכות וקטנות של בתים מצוירים עם מרפסות, קירות מתקלפים, ותריסולים, בדמותם ובצלמם של הבתים שראינו בטיולנו ברחובות העיר. וברקע נמתחו שמיים תכולים על מסך רחב, ואפילו שולחן קטן וכיסאות של בית הקפה שישבנו בו ניצבו על רקע הים והמדרכה של הטיילת.

  שנים רבות העברנו כך ביחד, חנוך ואני, בוראים הצגות, ממחזות חדשים, שכתב בקדחתנות, מחזה אחד בשנה. ובכל פעם, מחדש, הייתה העבודה איתו מלהיבה ומסעירה, ושונה ומיוחדת, ואחרת, מהכול.

  וכשעבדנו ביחד, היה הברדש, תמיד, גורם לדמיון שלי להמריא לגבהים חדשים.

  וכמה אושר היה אופף אותי, כשזה היה קורה.

  וכמה נהדר היה להרגיש ולהיות שותף בדבר המיוחד הזה שנקרא – יצירה תיאטרונית.