מחבר: saargisp@gmail.com

דבר העורכת | גיליון על החברוּת / אפריל 2024

“החברוּת לא ניחנה בדרמטיות הרגשית של הקנאה, בהמתנה החרֵדה של התשוקה, באכזבה הצורבת של הכמיהה, אבל יש בה עומק, הבנה וחופש״ – כך כתבה הסוציולוגית אווה אילוז במסה שהקדישה לחברות בשנת 2016 ושהתפרסמה – כמה אירוני, דווקא לכבוד ולנטיינז דיי – חגם האולטימטיבי של הלא־חברים, הלוא הם המאוהבים.

מעוכב התפתחות / יוסי וקסמן

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים מעוכב התפתחות / יוסי וקסמן מוקדש באהבה לבלה החברה לֵנה מנוחין נחתה בארץ ב–1974. בעלייה הגדולה מברית המועצות הגיעו היא, אִמהּ ואחותה הבכורה, והתיישבו אצלנו בשכונת רמת אשכול בירושלים. שלוש פצצות מוסקבאיות: האמא הבלונדינית, המעוצבת, ושתי בנותיה הברונטיות, היפהפיות. האבא לא הגיע, "וגם לא יגיע, יימח שמו […]

תשע סיבות לפחות או למה אסור לתת למחשבים לכתוב שירה / ערן צלגוב

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים תשע סיבות לפחות או למה אסור לתת למחשבים לכתוב שירה / ערן צלגוב לערן הדס א. יֵשׁ 1,001 סִבּוֹת, לְפָחוֹת. לְמָשָׁל שֶׁ־1001 בְּמַחְשְׁבִית הוּא בְּעֶצֶם רַק תֵּשַׁע, וְיֵשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר סִבּוֹת מִתֵּשַׁע. לְמָשָׁל שֶׁאֶפֶס וְאַחַת לֹא מְאַפְשְׁרוֹת לִשְׁאֹל אוֹ לְהִתְמַהְמֵהַּ, לְהָרִיחַ וְלִשְׁאֹל כָּךְ אוֹ כָּךְ אֶלָּא רַק […]

סיבות לריב / אורין מוריס

בדברים הקטנים אנשים דרך כלל יודעים למה נהגו כפי שנוהגים. רק כשמגיעים לדברים הגדולים לא ניתן עוד להבין כלום; סיבות, מניעים, תוצאות, הכול בליל גמור. על פי רוב, תעלה התניה קודמת, אולי אף מדורות קודמים, שתכריע את ההתנהגות, כאילו החיה היא שלוקחת לרגע את המושכות, או כאילו החוק של הקטן והגדול, אינם אותם חוקים.

תלתלים / ורד קופיץ

לכל מקום אפשר לנסוע באוטובוס, מי צריך שאבא יביא אותה. ובכל זאת, כעסה שלא רצה שתיסע. היא תשמור על עצמה, הסבירה לו, ואיך תקבל ביטחון אם לא יסמכו עליה? עוד מעט היא בת ארבע עשרה! עכשיו נאלצה לשקר ולספר שהיא שוב נוסעת עם מיקה לקיבוץ של הדודה שלה, מלי, ולבקש ממיקה שתחפה עליה אם ההורים ישאלו. והרי היא כבר הכירה את אבנר לפני יותר מחודש, והוא אפילו בא אליה הביתה פעם אחת, בדיוק כשאבא ואמא חזרו מהחופשה שלהם בשווייץ. שניהם ישבו בסלון שלובי ידיים ואביה הציק וחקר אותו בשאלות, מאיפה הוא ומה הוא עושה ומה עשה ומה יעשה, ועוד ועוד. היא רצתה לקבור את עצמה מבושה. כל אותו זמן אביה הסתכל עליהם במורת רוח כזאת עד שאספה את ידה מידו. כשהלכו לחדר שלה נשלחה אליהם אימה בדחיפות, פעמיים, לבדוק מה הם עושים שם.

איש אחד הולך ביער / עידן גרינברג

כשאנחנו מגיעים לבריכת גורדון אנחנו מבינים שהגענו באיחור ושיהיה קשה למצוא מקום פנוי להניח בו את הכיסאות המתקפלים בין העשרות המצטופפים על החול ואלה המשקיפים עליהם מקומת המרפסת.

שיירה / יובל פלוטקין

בשביל שאוכל לראות את הקריה אני נדרש לעלות לגג, לדחוף את השולחן הגדול ולעמוד על קצות האצבעות. אבל זה לא יעיל. הרי אי אפשר להישאר בתנוחה הזו יותר מדי זמן, ויש לקחת בחשבון שאין לי על מה להישען. לכן אני דוחף את שתי הספות ומצמיד אותן גב אל גב, מניח עליהן את שולחן העץ (לא מדובר בשולחן קל במיוחד), מציב עליו את כיסא הפלסטיק, עורם עליו כמה כרכים של האנציקלופדיה העברית, מתיישב עליהם ומקווה שכל המבנה הזה לא יקרוס. אני בקושי זז, ואין לי איפה להניח דברים. אני לוקח איתי מחברת וכותב על הברכיים שורה ועוד שורה, מכתב אחרי מכתב, עד שהשיירה עוברת.