מֹאזְנַיִם

שיירה / יובל פלוטקין

בשביל שאוכל לראות את הקריה אני נדרש לעלות לגג, לדחוף את השולחן הגדול ולעמוד על קצות האצבעות. אבל זה לא יעיל. הרי אי אפשר להישאר בתנוחה הזו יותר מדי זמן, ויש לקחת בחשבון שאין לי על מה להישען. לכן אני דוחף את שתי הספות ומצמיד אותן גב אל גב, מניח עליהן את שולחן העץ (לא מדובר בשולחן קל במיוחד), מציב עליו את כיסא הפלסטיק, עורם עליו כמה כרכים של האנציקלופדיה העברית, מתיישב עליהם ומקווה שכל המבנה הזה לא יקרוס. אני בקושי זז, ואין לי איפה להניח דברים. אני לוקח איתי מחברת וכותב על הברכיים שורה ועוד שורה, מכתב אחרי מכתב, עד שהשיירה עוברת.

  כשאני מתחיל להרגיש שאני מאבד את זה, אני שולח יד לשכם ובודק שמדבקת הדופמין עוד שם. זה היה מוזר. לפני משהו כמו שנה מישהו כתב: "אם מתכננים לסגור לנו את האינטרנט, לפחות שיחלקו לנו מדבקות דופמין". הייתי בטוח שהוא מגזים. רובנו היינו בטוחים. כמה חודשים לאחר מכן קרה הדבר הראשון: סגרו לנו את האינטרנט, ועד עכשיו לא ברור לנו מי. מיותר לציין שהיינו נסערים. כל מיני מכרים מעולמות היוגה ומתנועת ההאטה גרסו שבכל רע יש טוב ושכדאי לראות בזה הזדמנות ("יקרה מפז, דאוס אקס מכינה ממש, הזדמנות של פעם בדור") להיגמל. חלקם היו הראשונים לצאת מדעתם. כעבור כמה שבועות קרה הדבר השני. המדבקות פשוט חיכו לנו בתיבות הדואר. רציתי לחזור אל מה שהטיפוס ההוא כתב, בשביל להחמיא לו על הנבואה או סתם לראות אם הצטברו שם כמה תגובות מעניינות. אבל אי אפשר היה. הרי אין אינטרנט. בדף ההוראות נכתב שאחרי חודש מומלץ לעבור לחצי מדבקה, אחרי חודש נוסף לרבע, אחר כך לשמינית וכן הלאה, עד שהמספריים כבר לא יועילו. בתיאוריה, חבילת המדבקות הזו יכולה להספיק לנצח.

  בדרך כלל השיירה יוצאת מהקריה בשעות הצהריים המאוחרות. במילה אחת: הקלה. מרגיע אותי לדעת שהוא יושב שם בפנים ושהדיונים תמו לעת עתה. לפחות עד מחר. אם הוא יכול להרפות מעט, כנראה שגם אני יכול. בהתחלה הייתה מנסה לנחש באיזה רכב הוא נמצא. הראשון, השני, השלישי? הרביעי, החמישי, השישי? די מהר הגעתי למסקנה שזה חסר כל משמעות. הוא מצוי בכל הרכבים ובשום רכב בה בעת. חוץ מזה, אולי הוא בכלל יוצא משם במסוק. השיירה היא לא יותר מאשר תרגיל הטעיה. מישהו כמוני, אזרח פשוט על גג רעוע, לעולם לא יֵדע. דבר אחד בטוח: אני אוהב להסתכל עליה, מתפתלת כמו נחש. או בעצם: טסה כמו להקה של צ'יטות בין עדר של חמורים. והם מפנים לה את הדרך מבוהלים, מהופנטים.

  אתמול השיירה התעכבה. במקום לכתוב מכתב אחד או שניים, הספקתי לכתוב עשרה. לכבוד נהג מספר X. באיזה מהרכבים אתה נוסע? הראשון, השני, השלישי? הרביעי, החמישי, השישי? האם יש לכם סידור קבוע? והאם משלמים לכל הנהגים שכר זהה, בין אם אם מדובר ברכב ה"אמיתי" ובין אם לא? ועוד שאלה, קטנה אבל חשובה: האם אתה יודע במקרה מתי כל זה ייגמר? אני שואל רק כי קשה לי מאוד, וייתכן שיצא לך במקרה לשמוע משהו, במסגרת העבודה. הימים סוגרים עליי, אתה מבין? אני מרגיש שאני נחנק, ואם הכול יקרוס, אני לא יודע איך אוכל לעזור לאנשים שאני אוהב. המחשבה הזו, שלא אוכל להציל את בני המשפחה והחברים שלי, שולחת רגליים דרך הגרון שלי ובועטת לי בכלוב הצלעות. הידיעה שבאופק אורבת אפשרות שאקלע למצב כזה של חוסר אונים גורמת לי, אם לנקוט לשון עדינה, לאבד את שמחת החיים שלי. אנשים אחרים לא מצליחים להירדם, אני יודע, אבל אני לא מצליח שלא. כל דקה של ערות דומה לשעתיים של לעיסת להב של אולר. תשאל בטח איך נרדמים עם להב בפה. אשיב בשאלה: איך נשארים ערים? לסיום, שתי בקשות לי אליך: אם זה לא קשה, סעו בבקשה בנתיב השמאלי, כדי שאוכל לראות את השיירה טוב יותר בלי לחשוש שהצאלון יסתיר. שנית, אשמח אם תוכלו לצאת תמיד בשעה עגולה (שעה לפי בחירתכם, כמובן), כך שאדע שיש לי מספיק זמן ללכת לשירותים בלי להחמיץ את השיירה (אם הממונים מערימים קשיים, גם חצאי שעות באים בחשבון).

  המכתבים הבאים היו ממוענים לברונו שולץ, לפרנץ קפקא, למקס ברוד, לפרימו לוי, לשר התקשורת, לאשתו השנייה (שהיא גם גרושתו השנייה) של דוד שלי, למחנכת שלי בתיכון, לרופאת המשפחה שלי ולשד שמתעתע בי. בזמן כתיבת האחרון סבלתי מכאב ראש אימתני: בגלל הרעב וכי התקשיתי להחליט מי בכלל כותב אותו, השד או אני. נוכח השעה המאוחרת, סביר להניח שגם החומר הפעיל במדבקה כבר הלך והתמעט. סגרתי את המחברת והמשכתי לחכות. נמנמתי בעיניים פקוחות, אם זה אכן אפשרי. בסופו של דבר השיירה עברה. לראשונה ראיתי אותה חגיגית כל כך, עם פנסים דולקים. היא התפתלה בעלטה כמו זנב של שועל בין עשבי הבר, או כמו להקה של גחליליות בין יבחושים. כל הסיפור לוקח חצי דקה או דקה, והיא כבר נפלטת לגמרי מטווח הראייה שלי. אחר כך נותר רק זיכרון מלא חיות ושקט גדול. משום מה דמיינתי איך אני רץ אחריה ובראשי התנגנה המילה "לדלוק". לא סתם ארוץ אחריה. אדלוק בעקבותיה, עד הרי ירושלים. ירדתי מהאנציקלופדיות והחזרתי את הרהיטים למקום. הדבר האחרון שאני צריך: רוח לילית, בלגן גדול, ריב עם השכנים.

  נכנסתי הביתה. ביצעתי סדרה של מתיחות שלמדתי פעם, כשעוד היה לנו אינטרנט, ופשטתי את נעליי. הכנתי חביתה משלוש ביצים, הפשרתי כמה פרוסות לחם ומזגתי לעצמי מיץ תפוזים, אבל מרוב שהייתי רעב, התכווצה לי הבטן ואיבדתי את התיאבון. נשכבתי על הספה והתקשרתי להורים שלי, לשאול מה שלומם. מה כבר יכול להיות שלומנו, אמר לי אבא, שלומנו כשלום עמנו. אמא סיפקה תשובה משלה: לא פחות ולא יותר רע מאתמול. וזה טוב או רע, שאלתי. היא לא ענתה. מה עוד עשיתי? אני לא בטוח. ראיתי טלוויזיה עד שנרדמתי, אני חושב. בבוקר התעוררתי לצלילי המהדורה הראשונה. צחצחתי שיניים, רחצתי פנים, החלפתי בגדים והכנתי לעצמי שלושה כריכים. השעה עכשיו עשר בבוקר ושוב אני על הגג.