מֹאזְנַיִם

תלתלים / ורד קופיץ

לכל מקום אפשר לנסוע באוטובוס, מי צריך שאבא יביא אותה. ובכל זאת, כעסה שלא רצה שתיסע. היא תשמור על עצמה, הסבירה לו, ואיך תקבל ביטחון אם לא יסמכו עליה? עוד מעט היא בת ארבע עשרה! עכשיו נאלצה לשקר ולספר שהיא שוב נוסעת עם מיקה לקיבוץ של הדודה שלה, מלי, ולבקש ממיקה שתחפה עליה אם ההורים ישאלו. והרי היא כבר הכירה את אבנר לפני יותר מחודש, והוא אפילו בא אליה הביתה פעם אחת, בדיוק כשאבא ואמא חזרו מהחופשה שלהם בשווייץ. שניהם ישבו בסלון שלובי ידיים ואביה הציק וחקר אותו בשאלות, מאיפה הוא ומה הוא עושה ומה עשה ומה יעשה, ועוד ועוד. היא רצתה לקבור את עצמה מבושה. כל אותו זמן אביה הסתכל עליהם במורת רוח כזאת עד שאספה את ידה מידו. כשהלכו לחדר שלה נשלחה אליהם אימה בדחיפות, פעמיים, לבדוק מה הם עושים שם.

  באוטובוס לקיבוץ פניה היו צמודות לחלון של המושב שמאחורי הנהג, דואגת להזכיר לו שהיא שם ולו בהצצה, שיזכור לומר לה איפה לרדת. למרות החששות, (ואולי בגלל?), שטפה אותה תחושת חופש של מי שאין איש יודע מקום הימצאו, שגברה ככל שהרחיקו וירדו בגאיות מירושלים והמשיכו והצפינו בכבישים הצרים והולכים. אט אט החלו עצי האיקליפטוס מתרבים והולכים בשולי הדרך, מתנועעים באיטיות, לוחשים לה מרחב חדש. קצת זכרה את הדרך הזאת, הרי מכאן נסעו בקיץ שעבר, שאז באמת התארחו בְּקיבוץ שבעמק בית שאן אצל מלי, דודה של מיקה. הדודה קשקשה כל היום על וסת ותחבושות וטמפונים, והתגלגלה מצחוק כשסיפרה לטלי על התאהבויותיה הנואשות של מיקה בכל מיני נערים מהקיבוץ בחופש שעבר. כשמיקה סיפרה על אורלי, חברתן מהשכבה מעל, שכבר “יש לה ניסיון אמיתי עם בנים,״ הקשיבה הדודה בתשומת לב ובפנים רציניות. ומה יהיה איתן, שאלה מיקה, לדעתה של הדודה, ומתי לה יהיה כבר חבר, ולמה כולם אומרים על אורלי דברים מגעילים כמו “נותנת״? נכון שזה נורא?

  “כל אחת בזמנה,״ ענתה הדודה לצרור השאלות, וידה גירדה תחת פלומת שערה הקצוץ, מבטה נופל על טלי, מבחין בסומק שעלה על לחייה. “זה סתם מקנאה אומרים, לא צריך להקשיב. העיקר שאורלי תעשה מה שטוב בשבילה. כולנו נותנים ומקבלים, אין בזה שום דבר רע,״ מלי הפיסה את חששותיהן. “וגם אתן,״ אמרה, “תעשו רק מה שטוב לכן, יש לכן המון זמן ללמוד להרגיש את זה, אתן רק בנות שלוש עשרה״ ועל פניה עלה שוב חיוך. טלי הקשיבה בשתיקה, פניה זוהרות, מוקסמת מעצם יכולתה של שיחה כזאת, ביניהן למבוגר, להתרחש.

  עכשיו, באוטובוס, פינו האיקליפטוסים בחלון מקום לשורות של עצי תמר, ואחריהם השתרעו מטעי בננות שאשכולותיהן נעטפו בשקים כחולים מאובקים, שהגנו עליהן מפני השמש הלוהטת של הקיץ. רצון מוזר עבר בה, להישאר לעולם בדרך. ואיך יודעים כשטוב? ואולי צדק אביה שלא רצה שתיסע? חשבה פתאום. ואימה, שכמעט הרימה עליה יד אחרי שנודע לה ביום ההורים האחרון שהיא באה ומסתלקת מבית הספר כרצונה, וצעקה: “מי לימד אותך להיות שקרנית? איך גידלתי ילדה שקרנית כזאת?״ עכשיו במיוחד תצטרך להסתיר מהם הכול ולא לספר דבר על עולמה. אם רק הייתה לה לפחות מין דודה מלי לדבר איתה.

  כשהנהג הורה לה לרדת סוף סוף (“שימי לב טלי, את צריכה לאשדות מאוחד ולא לאיחוד, אל תתבלבלי,״ חזר ושינן באזנה אבנר מתוך אפרכסת הטלפון, לפני שיצאה לדרך), הייתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת. על ספסל תחנה מיותם שאפילו סככה לא עמדה מעליו, אבנר ישב וחיכה. פתאום נראו לה פניו זרות. פצעי בגרות אדמדמים שלא זכרה כלל הבהיקו בצידי לחייו ובמצחו, והגרוע מכל היה שקצץ את תלתליו, אלו שבגללם ליבה נטה אליו מלכתחילה.

  דבר מוזר הוא – שהיא מחפשת באחד את אשר יש לאחר, ומבקשת לקבל מהאחר את מה שהיא לא יכולה לבקש מהאחד, וכל זה מבלבל כל כך, שכשהיא מנסה לדבר עם מי מהם שמוצא חן בעיניה נלעסות ונכתשות לה כל המילים בפה עוד לפני שיצאו לעולם, ורק ליבה הולם בטיפשות. ובעצם רק בגלל הדמיון של תלתליו השחורים של אבנר לתלתלי אותו נער חמוד מהשכבה שמעליה, זה שמציק וקורא לעומתה מהספסלים שבכניסה לבית הספר כבר שבועות ארוכים (“בועז!״ שמעה מורה נוזפת בו), נענתה לאבנר הזה כשהתחיל איתה באותו יום, קצת לפני סוף שנת הלימודים, כשעמדו באוטובוס העמוס של קו תשע. שניהם החזיקו במאחז המתכתי הגבוה, ואז עצר הנהג בפתאומיות והיא מעדה ומרפקה פגע בו. מייד התנצלה והאדימה כולה. “הכול בסדר,״ לאט מבין שפתיו, “לא קרה כלום,״ ומייד נפרץ איזה סכר, והוא חייך ועיניו דבקו בה מבין תלתליו, והחל לדבר אליה באיזו כוונה. ומרוב בלבול חלפו המילים מעל ראשה: עדיין לא הכיר כמעט אנשים בעיר, מאוד היה רוצה להכיר, הוא בן קיבוץ בצפון, למעשה הוא היה ילד חוץ בקיבוץ הזה מגיל שלוש עשרה, אבל הוא פה בירושלים כל השבוע, בשירות לאומי. אולי, שאל בתחינה, אולי יש לה קצת זמן ותרצה לרדת איתו לתחנה המרכזית לסיבוב קטן לפני שיתפוס את האוטובוס שנוסע בחזרה לקיבוץ?

  וממילא בדיוק עמדה לרדת שם כדי להמשיך הביתה באוטובוס אחר, וההרפתקה הציצה בהבטחה מבין שחור תלתליו, וקריאתו של בועז, אותו יושב ספסל, הצטעקה באוזניה כאילו זה עכשיו התרחשה: “הנה החמודה הביישנית!״ כך, כמעט בכל יום כשהיא עוברת, “החמודה הביישנית! או “הגבוהה הביישנית!״ והיא – מאדימה בשתיקתה וחומקת במהירות, וּבְּליל סוער, מכאיב ומשלהב רוקח בבטנה. רק פעם אחת שכנעה אותה מיקה לעשות משהו, ותקעה לה פרח ורוד ביד והיא העזה והלכה והגישה אותו אל בין כפותיו של בועז שעל הספסל, ומייד מיהרה לברוח מתלתליו, כמי שכפאו שד.

  עכשיו, בתחנה שבפתח הקיבוץ, התרומם ראשו נטול התלתלים של אבנר מהספסל וחייך אליה מבין הפצעונים בחיוך מלא שיניים. זרועו השעירה נשלחה לעומתה והיא התרצתה, מבוישת, לחיבוקה. היא הלכה לצידו על שבילי האספלט שבין מדשאות הקיבוץ וחשה קטנה וזרה כל כך בין הברושים הירוקים, עצי התמר, והמבנים הנמוכים שהזדקפו סביבם בהדר מצטנע של פשטות מופגנת. אבנר הצביע על מבנה מלבני ורחב והסביר: “זה חדר תרבות, ומאחוריו חדר האוכל.״ מפעם לפעם פגעו בדרכם באנשים שהפזילו לעברם, מודדים את גופה, משלחים אמירות רבות משמעות, התפעלויות וציפיות מהגבר הצעיר הזה שהשיג לו מישהי כזאת. היא נזכרה בשיר של הביטניק ההוא, קורסו, שקראה לאחרונה באסופת השירה “נהמה״, שמייד כשציינה אותו המורה לספרות שבה שם הספר את ליבה, וּמיהרה למצוא אותו בחנות של ספרי יד שנייה. את הרוב לא הבינה, כנראה היא קטנה מדי, אבל השיר ההוא, התרסה מלעיגה כלפי טקס החתונה והכרזת הבעלות: “היא כולה שלך״, נחרט בה. נראו לה מוכרים כל כך, אנשי הבורגנות הצבועים האלו, ואיך שהם מצחקקים וטופחים לחתן על השכם, מצביעים על הכלה, מזילים ריר סביבם בליל הכלולות. ברור שלא מדובר עכשיו בשום חתונה בינה לבין אבנר, והרי שם בכלל מדבר גבר והיא נערה וצעירה, אבל משהו מההצגה שבה נאלצה להשתתף היה דומה לזה והביך אותה כל כך עד שידה המצומררת חמקה מידו. וכאילו הרגיש בכך, ניסה להפיס דעתה והציע שילכו לראות את משחק הכדורגל הקבוע של ימי שישי במגרש המאולתר שליד בתי המתנדבים. בעצם גם החדר שלו נמצא לא רחוק משם, וממילא ילכו לכיוון. אחרי המשחק ישימו את התיק שלה שם, ואחר כך, אמר, ינסה לקבל רכב של הקיבוץ וייסעו להגיד שלום למשפחה שלו שגרה בעפולה. יאכלו שם עוגה. לכבוד היומולדת שלה שעוד מעט! אבל בת כמה היא בדיוק? הוא כל הזמן שוכח, היא נראית כל כך יותר… בדרך יוכל להראות לה את המגרש הגדול, שם הוא משחק בליגה. כן, הוא גם שחקן בליגה ג׳, לא סיפר לה? היא אוהבת כדורגל? לא? אה, לא מבינה בזה? שתבוא ותסתכל איתו קצת, הוא יסביר לה הכול. ובעצם, מלבד העבודה במטע האבוקדו זה אולי הדבר הכי אהוב עליו. מחר גם ייקח אותה למטע, אפשר גם לנסוע לשם על טרקטורון, המשיך לשרטט בפניה את שלל תוכניותיו לביקורה.

  כעשרה בחורים שריריים ובהירי שיער כבר היו שקועים עמוק במשחק, רודפים אחרי הכדור כדי לבעוט בו אל שער שסומן באבנים. היא ואבנר התיישבו על גבעת אדמה צדדית, וטלי צפתה בחוסר עניין. אבנר קרא בשמותיהם, מורה לזה למסור לזה וקורא בידענות, נלהב כולו, קריאות כגון: “פנדל!״ שלא אמרו לה דבר. השמש השוקעת ריצדה מולם והכאיבה לעיניה. מפעם לפעם הבזיק מבטו של שחקן זה או אחר ושטף להרף עין את גופה, ושוב חזר והתגלגל אחר הכדור. משהתרככו סוף סוף קרני השמש, נותרה מין עמימות בליבה. למה בעצם הגיעה לכאן? שוב כרסם בה החשש שאולי צדק אביה כשאמר לה שכדאי שתמצא לה חבר בגילה, ולחשושי אימה בחדר השינה שלהם – “אין ביניהם כלום, זה רק בגלל הסקס, זה מתחיל אצלה״ – ליהטו באוזנה. ואולי באמת בלבלו את דעתה אותם גיפופים על הגגון המלוכלך של המבנה האחורי הנטוש בתחנה המרכזית לשם הלכו אחרי שירדו יחד בתחנה, ואין לרטט המוזר הזה שהיה אצלה אז למטה שום קשר לבחור הזה שלצידו היא יושבת עכשיו. מה לה ולכדורגל שלו? מה לה ולמשפחה שלו בעפולה? שיממון. לו יכלה הייתה לוקחת מכאן אוטובוס ברגע זה ונמלטת מאין תלתליו, נמלטת מעצם רעיון התלתלים שבלבל את דעתה. ומה הם בעצם תלתלים אם לא מין מסכה שאפשר לקצץ בה ולהסירה? תעתוע. רצתה לדחוק את כל התחושות וזיכרון הרטט ההוא לתוכה, שייעלם הכול, לשכב עליהם חזק ולהשטיחם כמו שעשתה כשהחלו לצמוח לה שדיים וקיוותה שייעצר גידולם וחסל.

  אבל לנסוע מכאן אי אפשר, כבר נכנסה השבת. גם לא להתקשר לאבא שיבוא לקחת אותה. הבחורים כבר אספו את הכדור, וגם אבנר אסף את ידה בידו ועזר לה להתרומם. טלי הלכה בעקבותיו בכבדות וכשהגיעו ופתח את הדלת לחדרו הדליק את האור והניח לה לעבור ולהיכנס לפניו. מדלת צידית פתוחה במבוא הקטן בצבץ חדרון ובו כיור, מקלחת ואסלה, ואחריו התגלה חדר השינה: מיטה רחבה מוצמדת לקיר שמתחת לחלון היחיד, שידה קטנה לידה, ובקיר שממול ארון בגדים ועל דלתו מוצמד בסלוטייפ פוסטר של פארה פוסט מהמלאכיות של צ׳רלי. טלי השפילה מבטה מפני האישה המצחקקת בשורת שיניים לבנות ומושלמות, וסביב פניה התסרוקת השופעת שהפכה לשם דבר. הפטמות שבלטו תחת מחשוף בגד הים האדום הצמוד הביכו אותה כל כך. ואם היו קוצצים לפארה פוסט את הרעמה, מה היה נשאר? עדיין היה אבנר או מישהו בכלל תולה פוסטר שלה מול מיטתו? ואיך זה ששערה זוהר ומתנפנף בפיתוליו בדרך מאורגנת כל כך, אבל נראה כאילו שהתרוממה הרגע מהמיטה? טלי נזכרה כמה מוזנח ונפול השיער שלה שלא סירקה מהבוקר, ואת גופה חשה פתאום מגושם וגדול כל כך יחסית לשחקנית הזו. מבלי משים, הידקה את שרירי בטנה והכניסה אותה נקערת פנימה, עוצרת נשימתה ככל יכולתה. עדיין אחזה בתיק שלה, כשאמר אבנר: “אני כל כך שמח שבאת, טלי,״ וזרועותיו נכרכו סביבה, מגששות מעלה ומטה על גבה ואחוריה. התיק נשמט מידה והיא חשה שפניה לוהטות. “את יכולה לדבר קצת יותר,״ צחק אבנר מעל ראשה, אבל היא רק נבוכה יותר. רק ברגע אחד, כשעצמה עיניה בשתיקה וגופה הוצמד אליו, יכלה לשכוח מי הוא ואיך בכלל נראה, רק להרגיש מחובקת. זה לא היה בלתי נעים: מפלים וגלים שטפו את גופה ומשהו בנשימה השתחרר, כמו גם בטנה המוחזקת. העונג הבלתי צפוי בלבל אותה, והיא השתהתה עוד ועוד עד שעלה שוב החשש, ונזכרה מי הוא ומי היא, ומה בעצם היא עושה איתו כאן? מה יעשו עוד? אז נחלצה מזרועותיו ואמרה, “רק רגע, אני חייבת לשירותים.״

  מאחורי הדלת הסגורה, במראה העכורה שמעל הכיור השתקפו פניה הסמוקות. היא התיישבה אל האסלה, חשה בבהלה במין רטבובית בתחתוניה. אולי קיבלתי מחזור? בדקה בדאגה. סימני דם לא נראו, רק שצפו ממנה מין גושים קטנים ורטובים, שקופים וריריים, שלא ראתה כמותם אף פעם והבהילו אותה – משהו לא בסדר איתי, חשבה. אז ייבשה את תחתוניה ככל האפשר בנייר והשליכה אותו לאסלה, הורידה את המים, שטפה פניה במהירות ויצאה.

  על המיטה בחדר ישב אבנר וחיכה לה. היא התישבה לידו שותקת, ומבטה נפל על תמונה קטנה שלא שמה לב אליה קודם, עומדת על השידה. נערה צעירה חייכה מהמסגרת, שערה מקורזל, עיניה קטנות ונדמה כי פוזלות מעט, אוויליות ברישומן. “זאת אחותי הקטנה,״ אמר אבנר, קולט את מבטה. “עוד מעט אבדוק אם אני יכול לקבל רכב, וניסע להוריי, תכירי אותה.״ טלי נשכה שפתיה. “אני קצת עייפה,״ אמרה. “אולי נוותר?״ מין אכזבה וקוצר רוח עלו בה על שחינו הוסיף ונגרע למראה תמונת אחותו הדומה לו. ולמה הטינה הזו שהיא חשה? ולמה בעצם שלחו אותו הוריו לקיבוץ? למה לא גידלו בעצמם? והאם את אחותו כן גידלו בביתם? – המחשבות הציקו לה, אבל לשאול דבר לא העזה, כאילו הדבר גדול ממנה.

  “בסדר מתוקה, אני מבין,״ ויתר אבנר, “גם מסובך קצת להשיג עכשיו מפתח לרכב. רוצה שנישן? ננוח קצת?״ רכן והעלה אור חלוש ליד השידה, והלך וכיבה את האור הגדול. “מתוקה,״ אמר בעומדו לפניה, “כל כך כיף לי איתך, אולי תספרי לי על מה את חושבת?״ מהאפלולית שמאחורי גבו הבליחו חיוכה הנעתר של פארה פוסט ופטמותיה הבולטות, וטלי שתקה ועצמה שוב את עיניה. אחר כך מצאה עצמה מתגפפת ומתנשקת איתו, והם שכובים בבגדיהם על המיטה, ושוב הרגישה ברטיבות שבין רגליה הולכת וגוברת, וגופו מתחכך בה, ושוב היא עוצמת עיניים ושוכחת מי היא ומי הוא, והכול מעומעם, מה קורה ומה מותר ומה אסור, מה טוב לה ומה לא טוב בכלל. כששלח אצבעותיו שם למטה, חש ברטיבותה ומעלה אצבעותיו אל פיו, והחזיר ידו אל בין רגליה תחת מכנסיה, מנסה להרחיב דרכו פנימה, לתוכה, הרגישה כאב חד. היא עצרה בידו ללא אומר ושאלה נכלמת, “לא כדאי שניזהר, שלא אכנס להיריון?״ ואבנר פרץ בצחוק ואמר, “אפילו אצבע אני לא מצליח להכניס לך לשם, אז היריון?״ והתהפך על גבו. אז נרדם פתאום, והיא נותרה ערה וכאב וחוסר מנוחה בגופה.

  גם למחרת הרגישה שאינה מבינה מה באמת קרה ביניהם. עדיין צרב בה כאב שם למטה כשהלכה, אבל היא לא העזה לשאול או לומר לאבנר דבר. כל היום ציפתה שתצא השבת ותעלה שוב על האוטובוס, נגררה אחריו כצל בשתיקתה אל מטעי האבוקדו, חדר האוכל, מכריו. רק יומיים אחרי ששבה הביתה ונשכח הכאב והופיע דם המחזור בתחתוניה, נרגעה.

  אותו ערב צלצל הטלפון, והיא שוב נזהרה מלענות, והניחה לאימה להרים את השפופרת ולעקם פה למשמע קולו של אבנר, שהתקשר בפעם הרביעית מאז שחזרה. “מי רוצה אותה?״ שאלה האם בטרוניה, וטלי סימנה לה באצבעה: “אני לא פה.״ אחרי חילופי דברים קצרים החזירה את האפרכסת בטריקה קלה אל כנה. “הוא ביקש למסור לך יום הולדת שמח,״ אמרה לטלי, ולגלוג בקולה. אז עברו לסלון, והתישבו כהרגלן על הספה לצד האב השקוע בכורסתו מול הטלוויזיה. “טלי, הנה התוכנית שלך!״ קרא האב כשנשמע הפתיח המוכר. שערה השופע של פארה פוסט התבדר מולם על המסך, בעודה נמלטת במרוצה מאויב בלתי נראה.