שפמה של פרידה קאלו / אמיר שילון

באופק המטשטש, מעל הגבעות החומות, העירומות, הרוח מרימה גרגירי חול באויר ומעיפה אותם כלהק הרחק משם. הגרגירים מסתחררים, רודפים זה אחר זה בתחרות בלתי אפשרית, ונעלמים מאחורי השמש השוקעת, או אולי לפניה, נמוגים באורה המסנוור והעז, כתום שנעלם גם הוא מאחורי התרוממות אדמה נוספת. עוד רגע שניהם ירגישו את הרוח גם כאן, טופחת על פניהם, דרומית וחמה, וכמה מן הגרגירים יפרצו את חומות הריסים, יידבקו אל קרנית העין, ישרטו ויצרבו. דמעות ייווצרו וישטפו את העין בניסיון לנקות אותה מהפולשים הקטנים, יסתירו סערת רגשות שקמה והתרגשה עליו הרבה לפני שעמד על הגבעה הזאת, הרבה לפני שהחליטו להגיע לשם בצהרי היום.

אבדון / מאיר פינקרט

עכשיו יותר טוב. כן, אני, צל הנפש שלך, ניצב על הקבר במלוא קיומי. אתה כבר בר מינן, כמו שאומרים, מוות מהיר היה לך. ואני, רוח הרפאים של מותך, קמתי כמצֻווה ללוות אותך עד קץ הזמנים.

לא הזמן ובטח ובטח שלא המקום / לילך וולך

פז הקצינה אמרה לשלומית ורוזית שהיא תגיע מדי פעם כדי לצפות בהן בשיעורים שהן מעבירות בבסיס ואפילו בפעילויות הקהילה שלהן אחרי הצהריים, והבהירה בהרמת גבות, באיזה מין אופן רב משמעי, שלמעשה היא יכולה להגיע גם אל הדירה הצבאית בכל זמן שתרצה ובלי אזהרה מראש, ממש כשם שכל קצינה יכולה להיכנס אל מגורי הפקודות שלה בכל רגע נתון. שלומית חושבת על זה כמו על הפסד בהתערבות. העונש הוא סטירה, אבל כזו שניתנת בהפתעה, בכל זמן ומקום שהסוטר בוחר.

אחר הלבבות / חיים וייס

יום ארוך היה בחממות הסמוכות לחאן יונס שברצועת עזה שמזה כמה חודשים מתחוללת בה מלחמה עקובה מדם. בינות לרעשי המקלעים, שאוזן מיומנת ומיוסרת מיטיבה להבחין בין סוגיהם השונים: זה "נגב", זה מא"ג, זה מא"ג מקביל, כרענו על ברכינו והתמסרנו לשתיקתה הברוכה של החממה ועישבנו את השיחים הצעירים שהחלו זה עתה לפרוח בכתמים צהובים המבשרים את בואם הצפוי של מלפפונים.

אדגר / דנה שמחיוף שחף

הוא הגיע לכיתה שלה בערך שבוע אחרי תחילת הלימודים. היה לו שיער חלק ובלונדיני ומבריק שהגיע לו עד האוזניים והקיף את הראש בתספורת מסודרת, ועיניים בצבע תכלת שקוף. היו לו גם קצת נמשים על האף, ופה עבה ואדום מאוד. כשהמורה הציגה אותו, היא אמרה שהוא מליטא ושהעברית שלו לא כל כך טובה ושכולם יצטרכו לעזור לו כמה שיותר. כפות הידיים של המורה נחו על כתפיו כשהסבירה את כל זה, ועדיין, הוא נראה קצת מבוגר לידה, כמו גבר צעיר ורענן בגוף של ילד.

שירים / אורית פוטשניק

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אורית פוטשניק על הרדיפה הפוליטית 1 אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָשִׁיר אֲפִלּוּ לֹא עַל חֹר שֶׁל נַעַץ לַמְרוֹת שֶׁנִּנְעֲצוּ בִּי נְאָצוֹת וְהִדְהֲדוּ בִּי צְעָדִים מְמֻסְמָרִים רוֹדְפִים עַל פְּנֵי כָּל הַגְּשָׁרִים בְּזִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא זָכַרְתִּי. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָשִׁיר. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָשִׁיר. אֲנִי פּוֹחֶדֶת וְאֶסְכֹּר אֶת פִּי וַאֲחַיֵּךְ, אֶגְמֹר מֵהַצַּלַּחַת […]

שירים / דנה לובינסקי

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים* / דנה לובינסקי מתוך הספר "פעם בערת" שעתיד לראות אור בהוצאת "לוקוס" מכתב לא שלוח אַתָּה וַאֲנִי כְּבָר לֹא שׂוֹחִים בְּאוֹתָם אֲגַמִּים יְדִידִי וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בִּי גַּעֲגוּעַ לְטַעַם הַקָּפֶה הַמַּר לוֹ קָרָאנוּ בַּיִת לְמַגַּע יָדִיּוֹת הַסְּפָלִים הַחֲגִיגִיִּים עַד גִּחוּךְ בָּהֶם נֶאֱחַזְנוּ מְפַזְּרִים סֻכָּר בִּמְשׂוּרָה לוֹגְמִים […]

ביקור אצל יואל הופמן / ציבי גבע

יום אחד היא אמרה לי: בשבת ל' נוסעת לבקר את יואל הופמן בצפת, היא הציעה שנצטרף.
קפצתי על ההצעה. הוא היה איש שהרגשתי אליו כמעט הערצה, שתמיד רציתי לפגוש. קראתי את "קולות האדמה", "אמרי שיר על סף מוות", "ספר יוסף", "ברנהרט", כל מה שכתב, החל מספרים שעסקו בזן בודהיזם ושירת הייקו ועד הפרוזה הפואטית שלו. (שנים אני מצייר. אני חושב הרבה על הביטוי "הנחת צבע". משהו רך, אינטימי, יש בביטוי הזה, משהו שגם "מניח" במובן משער. מעולם, חשבתי, לא קראתי מישהו שככה "מניח מילים" זו ליד זו).

פיתילי פיתילו – קריאה מאוחרת במשחק ילדות / יונית נעמן

לרוחב הגב שלי, בפישוק איברים מוטל שלומי. אני מקופלת בתנוחה עוברית, וחם מתחת לשמיכות שזרקו לנו האימהות מלמעלה. שלומי גדול ממני בשלוש שנים ומקשה עליי לנשום, אבל ממילא כל שאיפה מרפרפת אניצי דשא לתוך הנחיריים. צמודה לראש שלי בתנוחת מראה הילדה עם הכינים מהבניין הכחול, ואני מודאגת שוב להידבק. נו, מתי כבר תורי? אני עושה כמיטב היכולת, אבל הכול מדגדג, מגרד ומזיע, ואסור בתכלית לזוז או לצחקק, שמא יגלו אותנו. אנחנו קבוצה אחת, ונגדנו – האחרים.

אִיפ, אִיפִי, מה יהיה הסוף / שרון אָס

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים אִיפ, אִיפִי, מה יהיה הסוף / שרון אָס * וּכְשֶׁהִיא מִסְתּוֹבֶבֶת עַל הַצִּיר                                                 הָעִיר (שֶׁהַמְּשׁוֹרֵר מְכַנֶּה צִי־זוֹהֵר־שֶׁל־מַחֲצִיּוֹת־אֵלִים)                                                 מַנְמִיכָה קוֹל וּמַבִּיטָה בַּנַּעֲרָה. הַשָּׁנָה הִיא בְּעֵרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת לִפְנֵי הַסְּפִירָה   וּקְרוֹבָה לִשְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים בְּאֵי שָׁם הָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלְּאַחַר מוֹת בֶּן הָאֱלֹהִים                                                   חוֹזָה עִם מַחֲצִיּוֹת־אֵלִים […]