מעלה מעלה / כרמלה כהן שלומי

פעמיים בשנה, באמצע החורף ובראשית האביב, יעלו לקברי הוריהם שנפטרו בשיבה טובה ונקברו בבית העלמין בחולון. חמישה או ארבעה יחלקו מכונית שתגיע עד חלקת הקברים ואחד יגיע על אופנועו.
אחרי שישטפו את צמד הקברים במים מתוך בקבוק פלסטיק ויתעכבו בלטיפה על שמות הוריהם, יעמדו הבנים כתף אל כתף כבתצלומי ילדותם, ויאמרו יחד קדיש יתום, ואחרי הקדיש יחרישו כולם וגעגוע יעבור בהם.
ראשונה תתנער הבכורה ותספר למתים מה התחדש במשפחה, ואחיותיה יוסיפו מה שהחסירה ואז יתפזרו. חמישה או ארבעה יידחסו לתוך המכונית ואחד יעלה על אופנועו, וישובו לעיסוקיהם.
בכל שנה מתלקח ויכוח קטן עם הרביעי סביב מועד האזכרה. הוא עובד, הוא לא פנוי, "לא יודע, תקבעו ונראה", ומוזר הדבר בעיני האחים כי אותו רביעי לא החמיץ ולו לוויה אחת בשכונה, ואם החמיץ הגיע לשבעה וניחם אבלים והצטער מקרוב על כל מת שחלף בחייו מיום שנולד.
דבקותו במצוות ניחום אבלים שאינם שארי בשר הייתה תמוהה כפליים לאור העניין המועט שגילה באותם אנשים עצמם בעודם חיים, אבל לא נדקדק בקטנות, אולי תתברר החידה מעצמה.

לפני שמתו עליהם הוריהם התראו דרך קבע בבית ילדותם ששכן בדרום העיר ליד השוק, יחד חגגו את מועדי ישראל ושמחות משפחתיות, סעדו את ליבם מדי שישי בצהריים במרק תימני שבישלה אימא וטבלו פתם בסחוג שרקח אבא, ויחד פקדו, לא עלינו, גם מיתות ואזכרות, חולקים אותו כבוד לחי ולמת, על אותו מרק תימני שהיה חלק מסעודות מצווה בחתונות ולוויות.

בשכונה הדרומית ההיא גרו בני עדות המזרח ולכל עדה בית-כנסת משלה, ובערב שבת נקוו המבוגרים אל בתי הכנסת והילדים אל הרחוב, ורק לקראת סוף התפילה יתגנבו לעזרת הגברים ומלמול התפילה יגבר וילווה את בואם בתרעומת, ואביהם של השני, הרביעי והחמישי יושיבם לצידו ויסמן בנהמה את המקום בסידור עד שייתנו קולם ב"שיר השירים אשר לשלמה, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין".

במרוצת השנים התקרב הרביעי לדת שממנה רחקו האחים כולם והגיע עד לכדי מושב קבוע בבית הכנסת בעיר מגוריו, ומטבע הדברים אסף מצוות בחתונות ולוויות, ימי שבעה ואזכרות של אנשים חדשים שנתווספו על מתי שכונת ילדותו.
לפיכך אך טבעי היה שאחיו יתהו ברוגז איך דווקא לקראת אזכרות הוריו מולידיו הוא מערים קשיים עד הרגע האחרון ממש, ועם זאת מקפיד לדרוש מהם עצמם קריאת קדיש יתום במועד הפטירה העברי המדויק כדי שנשמות הוריהם תגענה "מעלה מעלה", ושב ומדגיש "מעלה מעלה", ולא נפגע כשפעם האח השישי עלב בו ואמר "במקום לקשקש במוח תבוא לאזכרה, לאימא לא אכפת כל המעלה מעלה הזה שלך. טוב לה איפה שהיא". ונזהר מלהזכיר את אביהם שדקדק במצוות.

ולמרות שעלב בו לא סר הרביעי מדרכו, ואחיו מצידם לא נטרו לו על כך. בילדותו סבל מאסטמה שהתגברה בעונת התפוזים והוריו חרדו לו ועל כן נשמר ביתר שאת, וגם כשפסקו ההתקפים והוא שב לנשום סדיר כאחיו, חששו שמא תשוב נשימתו ותתקצר ונזהרו שלא להעכיר את רוחו.

אך עד שגדל והבריא, נהנה לבדו ממנעמי העולם שזימנה לו מחלתו, למשל סיחים של כבד בשיפודייה של חנדלי. בה בעת הסתפקו אחיו ואחיותיו באוכל ארצי כמו פסוליה ביום חמישי ומרק תימני על פתילייה ביום שישי בצהריים, דגים בסעודת שבת וג'חנון עם צלחת לאסיס חם בשבת בבוקר, צלי ואורז עם ירקות בצהריים וביום ראשון פתות עם השאריות שנותרו משבת, וקובנה, זלאביות ועיג'ה ומלאווח עם סמנה, ועוד מיני מאכלים שהעירו בהם געגוע בבגרותם.
אלא שבילדותם לא שיערו שיום אחד יעלו בהם כיסופים למרק תימני, וייחלו לסיח עסיסי רופא חולים ונוטף שמן אצל חנדלי, וליוו את החולה המאושר עד הארץ המובטחת ועמדו בשעריה ולא נכנסו, רק הקיפו את השיפודייה והציצו מהחלונות בחולה המאושר.

בלילות שבהם סחט השיעול את ריאותיו של האח החולני היה אביו נושאו בזרועותיו אל גן-התקווה הסמוך כדי שינשום אוויר לילי צח במקום שיחלוק את יצועו עם רגליו של החמישי. בבית הקטן ישנו הילדים ראש–רגליים, וככה התחממו עד שגדלו.

חוץ משיפודי כבד אצל חנדלי זכה גם לארונית משלו והטמין בה אוצרות כמו מי גילוח, טייפ קסטות יקר ערך, סוודר צמות בצבע בורדו תמוה שסרגה לו אחותו ומעיל פרנזים של ילד פרחים שלא היה כמותו בשכונה.
לפעמים חלק עימו החמישי את תכולת הארונית הנחשקת בלא ידיעתו, אחרי שלמד להעביר להב סכין מטבח על לשון המנעול והתוודע לאוצרות החבויים בה וסבב בשכונה כתרנגול, עוטה סוודר בורדו סרוג ביד, כמו הרביעי רק בלי האסטמה.

רק על מעיל הפרנזים לא הצליח להניח יד. אחיו לא נפרד לרגע מהמעיל שהיה חובק דרך קבע את גזרתו הצנומה עת דהר על וספה לעיני השכונה כולה, שצפתה באופנוען המעופף שהפרנזים של מעיל הסבנטיז שלו מרחפים מאחוריו ומלחכים ירכי בחורה עצומת אחוריים, תמיד עצומת אחוריים, שהייתה מעיקה על הגלגל האחורי, בעוד הרביעי דק הגוף ממריא באושר מבין ירכיה אל הכביש.

אם נתבקש להסבר מניח את הדעת לחידה ייתכן שנידרש להפליג למחוזות ילדות, שם גידל הרביעי בחצר הבית תרנגול שהיה ממש כלב עם כרבולת ואלמלא קרטע כתרנגול מצוי והקפיד על קריאת הגבר מדי בוקר, יכולים היינו לחשוב שמדובר בידידו הטוב של האדם, כי אימץ לעצמו נוהג כלבי והזכיר את ריצ'י הקודם שהיה כלב אמיתי ויקר כבן משפחה, עד שסולק על ידי האם שאחרי לידת השישית חששה מקרבה יתרה של ריצ'י הכלב לתינוקת, ומסרה אותו לסימנטוב שלקחו במכוניתו בעוד הרביעי והחמישי דולקים בבכי מר אחרי המכונית המתרחקת, אבל נחזור לריצ'י התרנגול.
הרביעי היה קושרו ברצועה ומטייל אתו "רגלי" בשכונה כמו היה שומר ראש אישי, ולא ידעת מי נשמר ומי שומר. ואף על פי כן, ולמרות השתדלותם, נשאר התרנגול תרנגול, וכשהתעייף היה נותן בחברו מבט תקיף וזה היה נענה ללא מילים ונושאו על כתפו ומאכיל אותו גרעינים שחורים מפיו ממש ושניהם היו מתהלכים ומפצחים בשתיקה.
אלא שהתרנגול, שככל הכלבים שעברו בבית המשפחה נקרא ריצ'י, על שם השחקן הבריטי האגדי ריצ'ארד ברטון, התרוצץ בחצר כבעל בית נרגן וניקר ברשעות כל זר שנקלע לחצר. מי שביקש לבקר קרא לבעלת הבית מעם השער כדי שתחזיק בו, ובשל כך גבה ליבו והוא תקף גם את בני המשפחה מתוך שסבר בטעות שהוא הוא בעל הבית ועל מקורו יישק דבר. ולא היא.

יום אחד מר ונמהר נפל דבר. קדמו לו ימים רבים מני ספור שבהם ניקר בזעף דוור שנכנס לחצר, שכנה מזדמנת, קרובים רחוקים ואת כל בני משפחת בסיל מהחצר הסמוכה. ריצ'י היטב הקפיד שלא יסיגו גבול.
אותו יום נחצו גבולות וריצ'י הסתער בחֵמה שפוכה על פעוטה שבאה להשתעשע בחצר עם השישית, ולא רק שלא הבין שהרחיק לכת אלא שהוסיף חטא על פשע וקינח בקרב מאסף קנטרני מול בעלת הבית עצמה שגוננה בגופה על הילדה המבוהלת, ולא נגזים אם ננחש שביקשה להשיב לעצמה גם את השליטה בחצר.

התרנגול היהיר נאבק להוכיח מי כאן הגבר ובין השניים התחולל דו-קרב גורלי שהוכרע בתחבולות. התרנגול תקף ונסוג חליפות והאם דלקה אחריו עד שהכריעה אותו בכוח לא-לה, וכה בערה בה חמתה להשחית עד שגמרה אומר לנקום בגבר המובס וצירפה מחשבת נקם למעשה, לפתה אותו בגרונו ולא שעתה לכנפיו המנפנפות במחאה, ושמה פעמיה אל שיבו השוחט שחילץ סכין מבין שיניו וגזר את דינו של ריצ'י לשחיטה כשרה.

שבה האם לבית ושפתה מים בסיר, ומקץ שעה עלה הלוחם המובס על שולחן הצהריים ומצא עצמו צף בחלקים לא שווים לצד גזר, תפוחי אדמה, קישואים וכוסברה, מעט כמון, ציפורן וחוואייג' למרק, מרעיף על המשפחה מטעמו העז, במותו כבחייו, עת התהלך בין הבריות כאחד האדם.
כשהצטרף הרביעי לשולחן בפנים מכורכמות מדאגה אחרי שחיפש אחר ריצ'י ולא מצאו, אמרה לו האם באדישות שהתחרטה עליה שנים רבות אחר כך: "ריצ'י ברח, שב לאכול."
מעוצם התדהמה התיישב ונטל את הכף מהורהר והותירה תלויה כגרדום מעל צלחת המרק שהגישה לו. "תאכל כבר", אמרה בפנים חתומות.
עשיתי שטות, הצטערה שנים אחר כך.

דממה נפלה סביב השולחן ורק אביו קרקש בכף וגמע ברעש מהמרק, שעת אכילה – שעת מלחמה, ורק כשהעמיקה סביבו שתיקת חמשת אחיו השיט הרביעי מבטו סביב וקרא במצוקה "ריצ'י", ונענה בשתיקה מעיקה והזיח כיסאו לאחור וקם ונתן מבט באימו וחיפש בעיניה תשובות וזו הסבה ראשה במצוקה אמיתית וטבלה מבטה במרק ועיני הרביעי התרחבו באימה שלא תישכח.
כי אז ורק אז נתחוורה לו האמת המרה והוא צעק "מה?" והקיא את נשמתו על גופתו של ריצ'י שחלקים ממנה עוד צפו בשלוות עולמים על פני צלחת המרק המתקרר.

ולא סלח.