התיאטרון הבלתי־אפשרי / יהושע סובול

בזמן האחרון אני נוטה להבחין בין שני סוגי תיאטרון: התיאטרון האפשרי, והתיאטרון הבלתי אפשרי.

שירים / אוריאן זכאי

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / אוריאן זכאי סדרה אַתְּ בְּוַדַּאי זוֹכֶרֶת כַּף יָדִי אֲחוּזָה בַּשֶּׁקַע מֵאֲחוֹרֵי בִּרְכֵּךְ אֲנַחְנוּ כְּמוֹ טִירָה שֶׁל גַּפְרוּרִים בְּכָל הַמִּגְדָּלִים שֶׁלָּנוּ נְצוּרָה אֶפְשָׁרוּת הַבְּעֵרָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, רָאִית כְּבָר אֶת הַבֹּקֶר? אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁכָּחֹל פָּרִיךְ אֲנִי אוֹמֶרֶת, אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת אִתָּךְ סִדְרָה אֵינְסוֺפִית כְּמוֹ אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים בָּעִתּוֹן, […]

על הנוסח העברי של המחזה “ציפורים כולם“ מאת ווג‘די מועווד / אלי ביז‘אווי

בקיץ 2017 המחזאי הקנדי ממוצא לבנוני, ווג‘די מועווד, שחתום על מחזות שעוסקים בשבר ובכאב של מולדתו (״שרופים״), החליט לחצות את הקו האדום שלו ולהתמודד לראשונה גם עם הכאב של האויב, אנחנו. נאמן לתחושת בטן חזקה הוא בחר לוותר על הצרפתית כשפת המחזה, מתוך רצון להיות נאמן לשפות של הדמויות (אנגלית, גרמנית, ערבית ועברית) וקיבץ להקת שחקנים יוצרים ומתרגמים מצרפת, ישראל, סוריה, יוון, שווייץ, גרמניה וקנדה. להפקתו הראשונה כמנהל תיאטרון La Colline – Théâtre National בפריז קראו ״ציפורים כולם״. זוהי סאגה המשפחתית שמתודלקת על ידי המציאות האלימה של אזורנו, במהלכה מצליח מועווד לפרק על הבמה לגורמים את מושג הזהות שמפרק אותנו ביום יום.

מתוך “מי כמוני“ / רועי חן

במרכז לרפואת הנפש "אורות" מאושפזים חמישה בני נוער. הם ישנים יחד, אוכלים יחד ויוצרים יחד הצגה. על הנפש, כמובן. המחזה מעניק הצצה למחלקה הסגורה, אל חייהם של הצוות הרפואי, בני הנוער וההורים שלהם, אבל זהו גם הסיפור של כולנו, כי הילדים האלה, המגיעים מכל מגזר, מכל מעמד סוציואקונומי, הם הילדים של כולנו. הם אנחנו, רק בווליום אחר. המחזה מבקש לדון בכוחו המרפא של התיאטרון מתוך תקווה להעלות את מפלס החמלה שנמצא תמיד בסכנת ירידה. "מי כמוני" נכתב כתוצאה מביקורים בשיעורי התיאטרון בבית הספר "שחף" ובמחלקה לנוער במוסד לבריאות הנפש "אברבנאל".

על כנפי הדמיון עם חנוך לוין / רות דר

עבדתי עם הרבה במאים על הרבה הצגות במשך שנותיי כמעצבת תפאורה ותלבושות לתיאטרון, אבל העבודה עם חנוך לוין לא הייתה דומה לשום עבודה עם אף במאי אחר.
עבדנו ביחד על אחד עשר ממחזותיו, אותם גם ביים, ותמיד היה משהו חגיגי ומלהיב בכל פעם שהיינו מתחילים לעבוד ביחד על מחזה חדש שלו, והעבודה המשותפת שלנו הייתה חוויית חיים שאיני מפסיקה להתגעגע אליה, עד היום.

בסטיז / דבורה דויטש

נהגתי את עריסת הפלסטיק בה ישן בני אל מחוץ לתינוקייה. על הקיר בכניסה לבית הכנסת היו תלויות תמונות של תינוקות, שהאימהות שלהם התמידו במצווה. בפני התינוקות ראיתי אור. הכיתוב "תעודה: חצי שנה מצווה מלאה" עורר בי כבוד. רציתי תעודה כזו. שיניתי תוכניות. במקום ללכת לחדרי, נכנסתי לבית הכנסת. העריסה נכנסה לפניי.

דבר העורכת | גיליון תיאטרון / דצמבר 2022

"כשאנו מסתכלים במראה אנחנו חושבים כי התמונה מולנו מדויקת. אבל די שנזוז רק מילימטר אחד, והתמונה תשתנה. אנחנו מתבוננים למעשה בטווח אינסופי של השתקפויות. ואולם, לפעמים חייב הסופר לנפץ את המראה – משום שמן הצד השני של המראה ניבטת אליו האמת. אני מאמין שלמרות הקשיים העצומים הכרוכים בכך, נחישות אינטלקטואלית תקיפה, בלתי מתפשרת ועיקשת שלנו, כאזרחים, להגדיר את האמת הממשית של חיינו, ושל החברות שבתוכן אנו חיים, היא חובה מכרעת המוטלת על כולנו. למעשה היא הכרחית. אם נחישות כזו לא תתגלם בחזון הפוליטי שלנו, אין כל תקווה לחדש את מה שכבר כמעט אבד לנו – את כבוד האדם."

פּוֹלַרוֹיִד / קטיה בלוך־גייגר

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים פּוֹלַרוֹיִד / קטיה בלוך־גייגר בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ חָזַרְנוּ, בְּעַתְלִית שְׁתֵי נָשִׁים לְיַד הַמַּיִם וּמַסְלוּלִים חוֹצִים עַל חוֹל כָּבֵד, וְהַשֶּׁקֶט הַמַּתְרִיס מֵהָעֵינַיִם מוּל מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִחוּץ לַפְרֵיְם. כֵּן. הַזְּמַן שֶׁנִּקְלַט בִּרְגִישׁוּת דִּיגִיטָלִית: הִתְקָרְבוּת מְתֹעֶדֶת שֶׁל שְׁתֵּי נִצָּבוֹת בְּמִין חֲגִיגִיּוּת מַצְהִיבָה בַּשּׁוּלַיִם וּמָה שֶׁנִּקְרַשׁ בֵּין הַקְּצָווֹת. Share on facebook Facebook Share […]

מתוך וידויים של רוצחת סדרתית / דקלה סיון חיון

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / דקלה סיון חיון מתוך וידויים של רוצחת סדרתית: ניילון אִמָּא, לֹא הָיִית צְרִיכָה לִשְׁבֹּר אֶת תִּקְרַת הַזְּכוּכִית מֵעָלַיִךְ רַק לִשְׁמֹר עַל גַּרְבּוֹנַיִךְ שְׁלֵמִים. בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים כָּל הַגְּבָרִים תָּרוּ אַחַר הַנַּיְלוֹן לְרַגְלַיִךְ. אָבִיךְ, חַסְרֵי הַפָּנִים תַּחַת יָרֵחַ עַל גְּדֵרוֹת תַּיִל , אוֹ הַכְּבִיסָה שֶׁשִּׁחֲרָה לְבִרְכַּיִךְ סְפוּגָה זֶרַע […]

שוקולד קשה למריחה / סלעית שחף פולג

גשם ירד בבסיס מאז יום חמישי שעבר.
גשם כבד, עבה כמו קיר זכוכית מלוכלכת מקושט בנטיפי ברד עגולים, כמו שוקולד צ'יפס קפואים הנוחתים על גג אוהל האוגדה המאולתר.
הגשם לא הפסיק לרדת משבת שעברה, גם אז הן נשארו בבסיס. שבת אחת יוצאים, שתיים לא.
"שוקולד למריחה על לחם שחור," איה המהמה לעצמה בפעם המי יודע כמה, עיניה עצומות והיא שכובה עטופה בדובון ענקי על ספסל עץ צר.