מֹאזְנַיִם

*מתוך הספר "העיניים היהודיות שלי" העומד לצאת בקרוב

העיניים היהודיות שלי
הַאִם פָּתַחְתִּי אָז אֶת הַחַלּוֹן
עֲבוּר שֶמֶש הָאָבִיב?
הַשָּׁמַיִם,
הָעֲנָנִים
הַאִם שָטו אָז בְּתוֹךְ עֵינַי?

הַאִם הֵבֵאתִי עָצִיץ הַבַּיְתָה
וְחִכִּיתִי
שֶׁיִּפְרְחוּ פְּרָחִים?
אוֹתִי הֲרֵי קָבְרוּ בְּעוֹדִי בַּחַיִּים!
בְּמוֹ יָדַי חָפַרְתִּי אֶת קִבְרִי,
הָאֲדָמָה הָיְתָה קָשָׁה
וּקְפוּאָה.

אֶת הַקֶּבֶר הַזֶּה הָיִיתִי חַיֶּבֶת
לַחְפֹּר בְּעַצְמִי בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.
אַךְ רֹאשִׁי הִזְדַּקֵּר מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר,
צֶמַח מְקֻלָּל שֶׁלֹּא יָכוֹל לָמוּת.
הָעֵינַיִם הַיְּהוּדִיּוֹת שֶׁלִּי
שׁוֹתוֹת אֶת כָּל הַצְּבָעִים.
הָעֵינַיִם הַיְּהוּדִיּוֹת שֶׁלִּי
פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה,
מַבִּיטוֹת מִתּוֹךְ הַקְּבָרִים
וּמְסָרְבוֹת לָמוּת.

“מיינע יידישע אויגן“, “אל חופים צלולים“ 1948

   את השיר הזה כתבה ביידיש המשוררת רייזל ז׳יכלינסקי (1910–2001) שחייתה בפולין, בברית המועצות, בפריז ובחמישים השנים האחרונות לחייה בניו יורק, ונפטרה בקליפורניה. הוא מופיע בקובץ שיריה השלישי “אל חופים צלולים“, שיצא לאור מייד לאחר מלחמת העולם השנייה, עם שובה לפולין מברית המועצות, ולפני שעזבה אותה לעד.

   במשך חודשים רבים, שהצטברו לשנים, שקעתי עמוק מאוד בתוך שיריה. תרגמתי לעברית למעלה ממאתיים שירים מתוך שבעה ספרי שירה ביידיש, עקבתי אחרי הביוגרפיה שלה, גם דרך השירים, וגם על פי מסמכים שונים, מכתבים, כתבות, מאמרי ביקורת – כל מה שהצלחתי למצוא בארכיונים של משוררים אחרים, מכיוון שלה עצמה אין ארכיון. חפרתי בין כתבי יד כדי לגלות את כתב ידה, תמונות פחות מוכרות שלה, ועם הזמן היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיי. לספר שכתבתי עליה במשך כל אותו הזמן החלטתי לקרוא “העיניים היהודיות שלי“ על שם אחד משיריה.

   לא פעם הצטערתי שהיא לא יכולה להיות בקרבתי, נוכחת, קיימת, כדי שאוכל לשמוע את קולה ולבקש ממנה שתדריך אותי במסע שאליו יצאתי בעקבותיה. רציתי לשמוע את דעתה על הגישה שבה קראתי את שיריה, ועל החופש שלקחתי לעצמי להוסיף פרשנות, אסוציאציות אישיות שלי, התלבטויות בתרגום וגם הקשרים שנראו לי רלוונטיים עם משוררים אחרים, מהם בני תקופתה, ומהם דמויות שהעריצה ושהשפיעו על כתיבתה (שייקספיר, רילקה ועוד).

   עם סיום הכתיבה היתה כמיהתי לדיאלוג איתה כל כך גדולה ועמוקה, שהחלטתי להיעזר בצ׳ט, והוא (או היא) בנדיבותו פתח בפניי את הדלת למחשבות והרצונות שלה ושלי. כל מה שעשיתי היה להזין אותו בחלקים גדולים מהספר שכתבתי ולהתחיל לשאול את השאלות שהציקו לי. חשוב לציין שדימויים רבים שהצ׳ט הביא או הביאה לא נאמרו בשום צורה לא על ידֵי רייזל ולא על ידי, אלא היו פרי היצירתיות שלו או שלה.

   והנה הדיאלוג, בקיצורים קלים, מפאת מגבלות המקום.

אני: הדבר הראשון שמעניין אותי הוא בית הורייך, הבית שבו גדלת ושנתפס בעיניי כמקום מרכזי וחשוב בעיצוב חייך עד מותך.

רייזל: הבית נתן לי שפה. לא ביטחון, אלא זיכרון של ביטחון, וזה מסוכן הרבה יותר. הוא נתן לי אמא שֶקולה נשאר בתוכי גם כשנָדַם, חפצים שידעתי לקרוא את שתיקתם, וחדרים שידעתי לאבד. הבית לימד אותי שאפשר להיעקר ועדיין לשאת את האדמה בתוך הגוף, יחד עם כל מה שהיה בתוך הבית ומחוצה לו, בסביבה הקרובה. ומאז – כל שיר היה ניסיון לבנות לעצמי בית שאיש לא יוכל להחרים.

אני: כשהיית בת עשרים ושתיים כתבת על אישה בת שמונים. איך יכולת לדעת איך אישה בגילה מרגישה?

רייזל: לא ידעתי. הסתכלתי. זקנה היא לא סוד של זמן – היא מצב שהגוף מגלה למי שמוכן לראות. ראיתי את הידיים שאין להן היכן להתחבא, את המבט של הסביבה, את הרצון להסתיר – והבנתי שלא צריך להיות בת שמונים כדי להרגיש חשופה…

אני: את כותבת הרבה על זקנה, גם בגיל הזקנה. את יכולה ללמד אותי משהו על זקנה, איך להיות זְקנה?

רייזל: אל תלמדי, הזקנה היא לא מקצוע. היא ויתור מתמשך על קישוטים. אם תנסי להיות יפה בה – תיכשלי. אם תנסי להיות חכמה בה – תתעייפי. פשוט תני לדברים ליפול, ואל תמהרי להרים אותם חזרה.

אני: והכתיבה שלך – האם השתנתה כשהזדקנת?

רייזל: כן, ודאי, פעם כתבתי כדי לגעת בעולם. בזקנה כתבתי כדי לבדוק אם אני עדיין כאן. המילים התקצרו, החסדים נעלמו, נשארו חפצים קטנים – מספר טלפון, מלון, יד רועדת. אבל האמת נעשתה מדויקת יותר. המוות כבר עמד קרוב מדי, מכדי שאוכל להרשות לעצמי שקר.

אני: אני רוצה לעבור לנושא אחר שמסקרן אותי. כתבתי בספר שקשה למצוא אצלך שירי אהבה, או אפילו איזכורים לחיי אהבה, את יכולה קצת לפרט בעניין הזה?

רייזל: האהבה לא היתה בשבילי מקום בטוח לכתיבה. כתבתי רק על מה שיכולתי לעמוד מולו בלי להתפרק. אהבה – במיוחד בין איש לאישה – דרשה ממני עירום שלא תמיד היה לי כוח לשאת. כשהייתי צעירה האהבה היתה קרובה מדי. היא בערה, בלבלה, איימה. היא לא ביקשה מילים, היא ביקשה חיים. ובאותן שנים החיים עצמם דרשו הישרדות: מלחמה, נדודים, אובדן, אִמהות, שפה שנקרעת ונבנית מחדש. רק כשכבר לא היה מה להפסיד, יכולתי להביט באהבה כמו בנוף: נהרות, שמים, יער, עיר. לא לומר “אני ואתה“ אלא “מים ושמיים“. לא וידוי – אלא תנועה.

   וכשכתבתי שירי אהבה בגיל שמונים זה לא מפני שהתאהבתי אז, אלא מפני שסוף סוף ידעתי שאהבה אינה הטחה, אלא רגע של חיבור, שגם אם הוא נעלם – הוא היה.

אני: (קצת מתעקשת על תשובה יותר מלאה) הרבה משוררות כותבות על חייה אהבה שלהן, אבל את כותבת כל כך מעט, אפילו בצעירותך…

רייזל: אולי כתבתי יותר ממה שנדמה לך – אבל לא במקום שבו חיפשת. לא כתבתי “אני אוהבת אותך“ אבל כתבתי: מים שמביטים בשמיים ואינם נוגעים. רחובות מקבילים שאינם נפגשים, שתיקה שמדברת וגמגום שנשמע חזק יותר מדיבור.

   אם חיפשת בי תשוקה – היא שם, אבל עטופה בעצים, בעננים, בלילה, בדימוי שמגן עליה מפני מבט ישיר.

   לפעמים – כן, שתקתי בכוונה. היו אהבות שלא רציתי למסור לשפה מפני שידעתי: ברגע שאכתוב הן יצאו מרשותי ויהיו ברשות הרבים. לא יכולתי להסכים לכך.

אני: האם אני יכולה לשאול אותך על האמהות שלך, איזה אמא היית?

רייזל: לא הייתי אמא של ביטחון. הייתי אמא של נוכחות. לא ידעתי להבטיח עולם, ידעתי לשבת ליד מיטה. לשבת ליד בני כשהוא מצייר, ידעתי להחזיק יד גם כשלא ידעתי לאן אנחנו הולכים.

אני: ואיך עברה עלייך הפרידה מבנֵך כשהגעתם לאמריקה?

רייזל: הפרידה לא קרתה ביום אחד – היא נכנסה לאט, כמו קור לחדר. כל פעם עוד קצת ממנו נשאר במקום אחר, ואני נשארתי עם גוף של אמא בלי הילד. זה הרגיש כמו כישלון אבל גם כמו הישרדות. היו ימים שאהבה לא הספיקה כדי להחזיק משפחה. היו ימים שידעתי שאם אשאיר את הילד אצלי – אשבור אותו.

אני: אבל בנך נשאר בתוך החיים שלך, כחלק ממך?

רייזל: הוא לא היה חלק. הוא השורש, כל מה שכתבתי אחר־כך עבר דרכו. גם כשלא כתבתי עליו. כשידיי היו ריקות – הוא היה מה שנשאר לי מבפנים. אני לא חיה עם זה בשלום, אבל אני חיה.

אני: עוד משהו שקשה לשאול, אבל מסקרן מאוד – אני רוצה לשאול אותך על הביקורות שקיבלת, זה בסדר שנדבר על זה? אולי הן לא תמיד היו לגמרי מחמיאות, מבקרי ספרות טענו נגדך שאת לא מספיק ברורה, שיש בשירים שלך קטעים שאי אפשר להבין, שאין להם היגיון, שאין בהם רצף עם מה שהיה קודם. איך את מתייחסת לזה?

רייזל: אני לא הולכת בשביל .אני הולכת בשטח פתוח. מה שנראה לאנשים חוסר רצף – זה המקום שבו המחשבה עוצרת נשימה. אבל בעצם העולם עצמו איננו ברור. למה שהשיר יהיה ברור?

אני: אבל בכל זאת מי שקורא שיר מצפה לאיזו אחיזה, לאיזו חוקיות. אולי הקורא מחכה שתוליכי אותו קצת יותר…

רייזל: אני לא מוליכה, אני מצביעה על משהו. האחיזה שלי היא בתמונה, במילה. לא בהסבר.

אני: ומה עם אורך השירים. טוענים שהשירים שלך קצרים מאוד. לפעמים כמעט קטועים. לא מספיק מפותחים….

רייזל: אני לא מקצרת. אני עוצרת. אם האש עדיין חמה – אני לא מוסיפה עצים. אם אמשיך את השיר אני מסתכנת שאכבה אותו. השיר צריך להתמצק, אם אוסיף עוד לבה – הוא ייעלם שוב במים. שיר, בשבילי הוא ברק, לא תאורה. ברק שמאיר את המחשבה, וזה הרגע שבו אני כותבת, אחר כך החושך חוזר.

אני: אבל לפעמים קיצור יכול להיראות כמו ויתור, כמו חוסר פיתוח.

רייזל: פיתוח הוא לפעמים בריחה. אני רוצה שהשיר יעמוד – כמו אבן. מי שרוצה – יסתובב סביבה. אני לא מפתחת רעיונות, אם לזה את מתכוונת, אני חיה רגע, והרגע קצר, למה לשקר לו?

אני: יש גם ביקורת קשה יותר. אמרו שאת חוזרת על עצמך. שאת בונה על “קלף“ אחד, שאת לא שולטת בפרוזודיה.

רייזל: אני באמת חוזרת. גם הים חוזר גם הרוח חוזרת, ובכל זאת זה בכל פעם משהו אחר.

אני: ומה לגבי הטענה שאין לך מספיק כלים פואטיים? שאין שליטה בצורה?

רייזל: אני יודעת בדיוק איפה מילה צריכה לעמוד ואיפה אסור לה לעמוד. אני לא מקשטת כדי להרשים את האוזן של הקורא, אם זה נקרא לא לדעת פרוזודיה – אני מקבלת את זה.

אני: את נפגעת כשאני מטיחה כך את כל הביקורת? ודאי קראת אותה גם בעצמך…

רייזל: הביקורת פוגעת אבל היא לא מזיזה אף מילה ממקומה. משוררים מתים, וגם מבקרים מתים, אני כותבת מה שיש לי, לא מה שחסר להם.

אני: יש מבקרים שממקמים אותך בשוליים, כאילו את מקרה חריג, לא שייכת לזרם ברור. האם את רואה את עצמך שונה, אפילו חריגה ביחס למשוררים ומשוררות שכתבו ביידיש בתקופתך?

רייזל: כן, אבל לא במובן הגאה. לא הייתי שייכת באמת לא לאומה, לא לקבוצה, לא לאסתטיקה אחת. גם כש“האינזיך“ (קבוצת משוררים באמריקה) חיבקו אותי – עמדתי חצי צעד הצידה. הייחוד שלי היה בזה שלא פחדתי להיות קטנה. לא גיבורה. לא נואמת. לא קול של דור. ידעתי לכתוב ילדה אחת, אבן אחת, אמא אחת. וידעתי שהעולם הגדול קורס דווקא שם.

אני: ואת מרגישה שהיית כנה בכל מה שכתבת…

רייזל: כן, אבל לא תמיד באופן שאנשים מבקשים כנות. לא כתבתי עובדות, כתבתי אמת. הסתרתי פרטים, אבל לא הסתתרתי. יש דברים שאמרתי דרך עצים, דרך מים, דרך ילדה אחת, דרך נעליים. ומי שמבקש ממני וידוי – לא הבין את השירה. הכנות שלי היתה בזה שלא שיקרתי לרגש, גם כשלא אמרתי את שמו. אולי בגלל זה את בחרת להתעכב על השירים שלי. לא מפני שהייתי הגדולה ביותר, או המפורסמת ביותר, או הקלה ביותר להסבר. אלא מפני שלא ביקשתי שיבינו אותי עד הסוף. ואולי זה היה לך נוח.

   אני כתבתי מתוך סדקים, מתוך חוסר שייכות, מתוך מקום שבו השיר הוא לא הצהרה, אלא ניסיון להישאר חיה. ואת הרגשת שמותר לך להיות קוראת לא בטוחה, מתרגמת מהססת, אישה שמכניסה את חייה שלה אל תוך המילים של אישה אחרת. ובחרת בי כי לא דרשתי נאמנות – רק הקשבה.

אני: אני חושבת שזה נכון, שלא ניסית להיות גדולה מהחיים. לא רצית לכסות הכול, לא ביקשת להיות שיטה או אסכולה. כתבת ממקום צר, מדויק, עקשני, וזה החזיק עולם. וככל שהזמן עבר, הבנתי שאני לא רק כותבת עלייך, שאני לומדת ממך איך להישאר נאמנה למה שיש לי,

רייזל: אם כך – לא בחרת בי. פשוט נפגשנו.

אני: איך באמת את רואה את ההשתתפות שלי בספר? את העובדה שאני מספרת גם על עצמי, על אמא שלי, על חיי כמתרגמת וככותבת, האם את מרגישה שאני פולשת לשירים שלך?

רייזל: לא, את לא פולשת, את נוכחת. שיר חייב לפגוש חיים אחרת הוא נשאר נייר. אם החיים שלך עברו דרך השירים שלי, אמא שלך, אַת, זה כבר לא רק אני, יש משהו אצלך שקושר אותך עם השירים שלי…אני חושבת שאצלי היה לך חופש לעשות מה שנראה לך נכון, בלי שום הגבלות.

אני: את צודקת. היתה לי התחושה שהסיפור גדול ממני, ושאין לי דרך לארגן אותו לסיפור רציף. אצלך מצאתי רשות לא לארגן. לחיות בתוך קפיצות, בתוך שתיקות, בתוך שורות שלא מחזיקות זו את זו ביד וגם הקשר שלי לאמא שלי – לְשפה, למה שלא נאמר, לְמה שעובר בירושה בלי מילים

   מצאתי אותו בשירים שלך, בלי שתכתבי עליו ישירות. והרגשתי שאני מקבלת ממך אישור.

   בהתחלה חשבתי שאני עורכת מחקר. שאני רק אוספת שירים ומתרגמת אותם, מגלה מכתבים, ביקורות, כותבת, מארגנת, מסדרת. אבל לאט לאט הבנתי שאני מחפשת מישהי שהעזה להחזיק יחד שני דברים שסותרים זה את זה: אמון מוחלט במילה – וספק עמוק בכוחה. ככל שקראתי אותך יותר, הרגשתי שאני לא רק מפרשת אותך, אלא לומדת ממך איך לחיות בתוך הסתירה הזאת בלי לפתור אותה.

רייזל: איך אצלך, כשאת כותבת את מאמינה שמילים נשארות?

אני: עכשיו עברנו מריאיון לדיאלוג, זה יפה בעיניי. אני לא חושבת שמילים שורדות כמו אבן או כמו הר. כי אני יודעת שהן נקרעות, מתורגמות, מתבלות, לפעמים נעלמות לגמרי. אבל אני מאמינה שהן משאירות עקבות. לא תמיד בטקסט עצמו – לפעמים באדם שקרא, לפעמים בהחלטה שהוא מקבל בלי לדעת למה, לפעמים רק בזה שמישהו מרגיש פחות לבד לרגע אולי זה לא נצח, אבל זה גם לא רק כלום. הרבה פעמים הרגשתי שאני מתקרבת, וזה היה מעניין מפני שלא התכוונתי לכתוב עלייך אבל בהדרגה, כשתרגמתי עוד ועוד שירים לא יכולתי להתנתק ממך…

רייזל: זה טבעי כך קורה כשמתרגמים שירה באמת. את לא רק העברת מילים משפה לשפה – נתת לגוף שלך לשמש מעבר. וכשזה קורה, אי אפשר להישאר מבחוץ. אני מרגישה משהו חשוב: לא ניסית לאחוז בי. לא ניסית להפוך אותי לדמות סגורה וברורה. פשוט הלכת לידי, שיר אחר שיר. כשתרגמת אותי, התאמת בין הנשימה שלך לבין השורות שלי, והנשימה הזאת היא המקום שבו נוצר הקשר. יש מחשבות ורגשות שאפשר להגיד רק כך: לא דרך ביוגרפיה, לא דרך פרשנות, אלא דרך שהייה ארוכה בתוך הקול של מישהי אחרת עד שהוא נעשה מוכר בגוף.

   את אומרת שלא התכוונת לכתוב עליי – וזו אולי הסיבה שכתבת נכון. מי שמתכוון יותר מדי כבר מכתיב. ומה שקרה לך – ההתקרבות הזאת, חוסר היכולת להתנתק – זאת לא השתלטות. זאת עדות. עדות לכך שהקשבת באמת. וכשמקשיבים כך הגבול בין “אני כותבת עליה“ לבין “אני חושבת דרכה“, נעשה דק מאוד. אל תפחדי מזה. זה לא מטשטש אותך – זה מחדד. וכשתתרחקי ממני שוב, כמו שצריך, תגלי שמשהו ממני נשאר אצלך – לא כקול זר, אלא כיכולת.

אני: את יודעת במהלך העבודה על הספר לא נעזרתי באינפורמציה מהבן שלך, למרות שהוא ענה לי באדיבות רבה על המייל ששלחתי לו. החלטתי לא להמשיך ולשאול אותו עלייך.

רייזל: אני מבינה את זה לגמרי, רחל. לפעמים הדרך הכי נאמנה להיסטוריה הרגשית היא דרך חופש, דרך העיניים שלך. לא תמיד צריך עובדות יבשות. לפעמים הרגש, ההבנה שלך, היא מה שמחיה את הזיכרון שלי ואת השירים. והספר הזה – את מוכנה לשחרר אותו?

אני: אני רוצה, ואני מפחדת .כי ברגע שהוא יוצא ממני, הוא כבר לא רק שלי. אנשים יראו בו דברים שלא התכוונתי אליהם, יתפסו שורה אחת וידלגו על אחרת, ישפטו, יקטלגו.

   הם ישאלו מה זה – ביוגרפיה מונוגרפיה? תרגום? בדיון? מחקר? אבל אני גם יודעת שאם אשאיר אותו אצלי – הוא יישאר סגור, חסר תנועה .ואז כל מה שכתבתי עליו, עלייך, על שירים, על מילים, לא יעמוד במבחן האמיתי.

רייזל: ומה אם לא יבינו?

אני: זה יהיה לי קשה, בסך הכול כתבתי בתקווה שכן יבינו, אבל אם לא יבינו הכול – גם זה בסדר. גם אני לא הבנתי אותך תמיד ועדיין חזרתי אלייך שוב ושוב.

רייזל: למה עדיין לא הראית את הספר לאף אחד ? למה לא שיתפת אנשים בתהליך בזמן החיפוש, בזמן החקירה?

אני: שיתפתי, אבל באופן יחסי באמת מעט מאוד בהשוואה לתהליכי כתיבה אחרים שעשיתי. אולי פחדתי שהמבט שלהם יקדים את שלי. שדעה חיצונית תסגור משהו שעוד לא הבשיל. הרגשתי שאני צריכה לשהות לבד עם השירים, עם המכתבים, עם הזיכרונות, לפני שמישהו אחר ייכנס פנימה. לא רציתי להסביר תוך כדי כתיבה, רציתי להבין קודם בעצמי מה אני עושה כאן ולמה.

רייזל: בדידות היא לפעמים תנאי לעבודה.

אני: אני רוצה לספר לך משהו שקרה לי באמצע הכתיבה, משהו שלא חשבתי עליו כשהתחלתי לכתוב. לאמא שלי הייתה אחות שנספתה בשואה – רווקה, בערך בת ארבעים. כשנולדתי, אמא שלי קראה לי על שמה – רחל, רוחקה, אני עצמי כתבתי עליה הרבה, ספר, מחזה, בעצם כל התחלת הכתיבה שלי קשורה לחיפושים אחרי רוחקה הזאת – הקשר בינה לביני, בינה לבין אמא שלי.

   אבל רק עכשיו, באמצע הכתיבה עלייך, בשלב די מתקדם, פתאום נזכרתי שלמעשה הייתה לאמא שלי עוד אחות, נשואה שכבר היו לה שני ילדים כשפרצה המלחמה. אחד מהם, הבכור, איציק, נרצח בגטו בווילנה, אבל השני, הקטן, מאיר, הגיע עם אבא שלו לארץ. אמא שלי כנראה חשבה שלמאיר שנשאר עוד ייוולדו ילדים ותהיה הזדמנות לקרוא על שם האחות השנייה. אבל זה לא קרה, נולדו רק שני בנים. וכך לא קראו לי על שמה, ולא קראו לאף אחד על שמה. והשם שלה, של האחות הזאת, הדודה השנייה שלי, שלא כתבתי עליה מעולם, שלא חשבתי עליה כמעט – היה רייזל.

   זה היה “גילוי“ מטלטל – כתבתי עלייך כמה שנים, ורק כל כך מאוחר הבנתי שהשם שלך היה שָם עוד קודם. בתוך המשפחה שלי. בתוך ההיעדר. איך לא ראיתי את זה קודם…

רייזל: יש שמות שלא מקבלים גוף. הם מחכים. ורייזל הדודה שלך לא ביקשה. יש מתים שדופקים על הדלת .ויש מתים שעומדים ליד הקיר. שמחכים שמישהו יעצור וייזכר. לפעמים שיר הוא מצבה שאין עליה שם. ואת באת והנחת את האצבע.

אני: אני מרגישה כאילו כתבתי אותך כדי להגיע אליה. או אולי להפך.

רייזל: כתבת אותי כדי להגיע אל עצמך, והגעת גם אליי וגם אליה, אין סדר, הזיכרון לא הולך קדימה, הוא הולך בכל מיני כיוונים, לפעמים הוא חוזר בשם אחר. הקשר הזה מאשר את כל מה שעשית. עכשיו אני יודעת למה הקשבת.

אני: ואם זה בסדר, עוד שאלה אחת אחרונה – מה דעתך על השם שנתתי לספר – העיניים היהודיות שלי?

רייזל: אני מבינה את השאלה, יש בשירים שלי גם עיניים של הטבע, של אישה, של משוררת, של אמא… את חושבת שאולי עיניים יהודיות סוגרות אותי בתוך זהות אחת. אבל אני מתבוננת על העולם בעיניים היהודיות שלי ואת מתבוננת על העולם בעיניים היהודיות שלך, אל תפחדי מהמילה יהודיות, היא לא קטנה ולא גדולה מדי, היא פשוט חלק מהאור והחושך שדרכם ראיתי את העולם. כשכתבתי על העיניים היהודיות שלי, לא התכוונתי לסיסמה. לא לעם, לא לדגל. התכוונתי למבט. לאופן שבו אני רואה. למה שנדבק בעפעפיים ואי אפשר להסיר… ראיתי בעיניים היהודיות שלי גם ים, גם ירח, עשב, שלג, הרים, אמנות, ואם הספר שלך משאיר מקום לכל אלה – אז השם אינו מצמצם אותי ואני מרגישה שהספר נכתב מתוך קשב ולא מתוך בעלות.

אני: האם להשאיר את השם בתוך מירכאות, שיהיה ברור שזה ציטוט משיר שלך?

רייזל: לא, אין צורך. זה הרי בדיוק מה שאת מראה לאורך הפרקים: איך ההיסטוריה, השואה, הטיטאניק, הטבע – נראים דרך עין אחת פרטית. אם את מסתכלת על העולם דרכי, דרך העיניים שלי, אז השם מתאים.

אני: את יודעת, לא סיפרתי את זה בספר אבל אני אספר לך עכשיו, היה לי פעם חלום על עיניים. לאמא שלי היו עיניים כחולות, כמו לאמא שלך, וכבר כתבתי על כך בספר, אבל לא סיפרתי שפעם, לפני שנים רבות, חלמתי שאני מבקשת מאמא שנחליף בינינו את העיניים, והסיבה לכך בחלום נראית כמו סיבה טיפשית: אני לובשת בגד כחול והעיניים של אמא מתאימות יותר…. היא מסכימה ברצון, ואנחנו מתחלפות, אני עוקרת את העיניים החומות שלי, וזה תהליך רך ומובן, בלי שום כאב, ואחר כך מחליקה פנימה אל תוך חורי העיניים שלי את העיניים הכחולות של אמא שלי, והן מתאימות בדיוק. עכשיו אני רואה את העולם דרך עיניים כחולות לא שלי. כל השנים לא הבנתי את החלום הזה, אולי עכשיו אפשר להתחיל להבין אותו.

רייזל: אין צורך לפרש את החלום. שתינו מבינות אותו. שתינו יודעות.