מֹאזְנַיִם

הי מטורפת
“כאן בחדר תמיד יש שני בני אדם, חדוה, כדאי שתזכרי. כדאי שתביני ולא רק תזכרי“
(בתיה)

וְעַכְשָׁו אַתְּ כִּמְעַט כְּמוֹ שֶׁהָיִיתְ/ קֹדֶם: נוֹשֶׁכֶת שׂוֹרֶטֶת בּוֹעֶטֶת הוֹפֶכֶת אֶת הַסְּבִיבָה/ הוֹפֶכֶת מִלִּים/ זוֹחֶלֶת עַד לַקָּרָחוֹת/ חוֹדֶרֶת לְאֵיזֶשֶׁהוּ חֹר/ מְנַסָּה לְהֵאָחֵז בְּתוֹךְ הַחוֹל מְרַחֶפֶת מֵאֲחוֹרֵי הַמַּחְסָנִים הַהֵם// מוֹפִיעָה בְּצוּרַת גֶּשֶׁם/ זוֹרֶמֶת עַל הַקִּירוֹת/ זוֹרֶמֶת עַל הָרִצְפָּה/ זוֹרֶמֶת יוֹצֵאת חוֹזֶרֶת נִכְנֶסֶת זוֹרֶמֶת יוֹצֵאת/ כֶּלֶב שָׁחֹר לְגַמְרֵי מַבִּיט בָּךְ בְּסֵבֶר פָּנִים./ כֶּלֶב שָׁחֹר לְגַמְרֵי נוֹגֵעַ לָךְ בִּפְנִים./ נָעִים לָךְ. נָעִים לָךְ.// אֵיךְ שֶׁאַתְּ מְחַיֶּכֶת./ אֵיךְ שֶׁאַתְּ קְרָעִים קְרָעִים/ קוֹרֵאת לִי בְּקוֹל בּוֹכִים/ נֶחֱרֶבֶת מֵרֹב גֵּרוּיִים/ מִתְפּוֹרֶרֶת. // הֵי, מְטֹרֶפֶת,/ מָה שֶׁמּוֹשֵׁךְ אוֹתָךְ/ מָה שֶׁדּוֹחֶה אוֹתָךְ/כָּל דָּבָר בּוֹלֵעַ אוֹתָךְ,// הֵי, הֵי, מְטֹרֶפֶת,/ אֵיךְ לְהַכִּיר אוֹתָךְ – בְּצִלּוּמִים? / בְּיַחַד?/ בְּנִפְרָד?/ עַל־יְדֵי תְּחוּשָׁה סִימֶטְרִית/ אֶת הָעֲצָמִים?/ לֹא, כֵּן, בֶּאֱמֶת, נָכוֹן, זֶה נָכוֹן,// הָאִי־מְצִיאוּת שֶׁלָּךְ הִיא מְחוֹנֶנֶת./ הָאִי מְצִיאוּת שֶׁלָּךְ חוֹרֶטֶת אֶת עַצְמָהּ/ בְּחוּט הַשִּׁדְרָה שֶּׁלִּי./תִּצְחֲקִי/ תִּצְחֲקִי/ תִּמְחֲאִי כַּפַּיִם/ דַּבְּרִי אֶל יָד שְׂמֹאל/ תַּחְתְּכִי אֶת דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ/ תִּצְהֲלִי/ תִּתְפַּתִּי/ תִּדְעֲכִי/ תִּגְנְחִי/ תִּרְעֲדִי/ מוֹתִי בַּמִּדְבָּר,/ בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר, עִם הָעֶרְגָּה שֶׁלְּךָ/ עִם הָאוֹבְּסֶסְיָה הַבִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת שֶׁלָּךְ לְקִרְבָה/ עִם כָּל מִינֵי מַבָּטִים מְטֹרָפִים/ עִם יִלְלוֹתַיִךְ.//אֲנִי לֹא אֶרְאֶה וְלֹא אֶשְׁמַע דָּבָר. לֹא,/ זֶה לֹא נוֹגֵעַ לִי. לֹא/ בֶּאֱמֶת, אֶפְשָׁר רַק לְתַעֵב אוֹתָךְ, אוֹ/ לְהֶפֶךְ: לַחֲמֹל עָלַיִךְ,/ לוֹמַר שֶׁכָּל מִינֵי גַּעְגּוּעִים רַצְחָנִיִּים/ קִלְקְלוּ לָךְ אֶת הָרֹאשׁ, אֶת הַבַּיִת הַזֶּה// וְאֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לָךְ בַּבַּיִת הַזֶּה,/ בָּרֹאשׁ
(“הי מטורפת“, מתוך: “האחר, ציפור שבפנים עומדת בחוץ“, עמ׳ 271–273, “הקיבוץ המאוחד“, 2009)

האחר הוא הצד האחר שלנו – שלך, שלי, שלךְ, של הכותבת. האחר הוא בן־השיח שלנו; הוא מה שעושה אותנו לישות מדברת. הוא הצד השני של העצמי – זה שנעקר, הופרד והובדל ממני, בתהליך מודע ומכוון של ניכור.

   "כאן, בחדר, תמיד יש שני בני אדם" והאדם תמיד מגדיר את עצמו ביחס: הוא מבצר את עצמו ובורא את עצמו, באמצעות הפער מאיזשהו זולת, באמצעות ההפיכה של הזולת ל״אחר״.

   מדובר כאן בסיטואציית־בסיס שמהותה דיאלוגית, זוגית. איננו לעולם מונאדה, אנחנו דיאדה חתוכה ומתוך החיתוך הכואב הזה נולדת תשוקה עצומה לחזור למצב הדיאדי, הסימביוטי, של שניים בגוף אחד. זו העלילה האנושית שמצויה כל הזמן מאחורי הקלעים של שירת חדוה הרכבי:

אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ
אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ
לְהַגִּיד לָךְ לְהַגִּיד לָךְ
אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ
לְהַגִּיד וּלְהַגִּיד וּלְהַגִּיד
("אני רוצה רק להגיד לך", שם, עמ' 206)

אצל הרכבי היה תמיד צורך לומר משהו, להגיד. למרות שהטקסט נמסר בפורמט של דיאלוג, נדמה לא אחת שהדיבור הוא פנימי. הקול עולה מתוך הדוברת, מוטח ונחבט בין דופנות גופה. אמירה היא אקט של תקשורת ותקשורת היא תלוית־זולת מעצם טיבה. הכישלון של הימצאות הזולת, היעדר הקשב או המרחק של הזולת – כל אלה יוצרים געגוע ומפעילים את פעולת הדיבור. כל שיר הוא בו בזמן גם השבעה אילמת של הנמען, המבקשת ממנו: תקשיב! אל תלך! תישאר!

   השיר של הרכבי, בה במידה שהוא מקים מגדל מפואר של פניות לאחר פנימי נעדר, הוא גם בונה כלפי חוץ, בשורות הנערמות זו מעל זו, "יש" מילולי, שעומד בקורלציה ישירה למצב ההיעדר שממנו יצא.

   בשירים מתבטא "צורך נואש באדם אחר" כפי שכתב עומר ולדמן. הרכבי רצתה כל הזמן לומר משהו, והמשהו הזה – והרצון לומר אותו – הוא בדיוק מה שהיה לה לומר. הוא איננו מצוי מאחורי הקלעים של השיר; הוא-הוא חזית השיר.

   אותה אמירה, אותו צורך לומר, חושף, בעצם קיומו, את הצורך המוחלט באחר. ואכן, חדוה הרכבי היא אנטי־גיבורה לתפארת. כותבת, שאיבדה בכוונה את הבושה להיחשף והלחינה תלות וצורך למוזיקה נפלאה של הפצרה: המשיכה בדש בגדו של הזולת הקורא, הנקישה החוזרת ונשנית על הדלת הסגורה, הדיבור אל הקיר, התחנון העיקש לנוכחות, להישארות, להבנה – כל אלה אינם אמצעים רטוריים חיצוניים, אלא פרקטיקות של השבעה. זה ה־נושא, בה״א הידיעה, של שיריה והתוצאה היא מופע מילולי מרהיב ומהפנט.

אַתְּ מְנַסָּה עִם אִישׁ שֶׁלֹּא קַיָּם
הָאִישׁ שֶׁאַתְּ רוֹצָה הוּא לֹא קַיָּם
זֶה כָּךְ, זֶה כָּךְ, הָאִישׁ הַזֶּה הוּא לֹא קַיָּם
אָז מָה אַתְּ מְנַסָּה עִם אִישׁ שֶׁלֹּא קַיָּם
(מתוך: "לכי, לכי לאן שתלכי", שם, עמ' 181)

אי קיומו של האיש פחות חשוב מן הניסוי. רקיעת הרגליים הילדית מותמרת למילים שמתעקשות להשמיע את עצמן באוזנו של איש לא קיים. בשירים מתקיים פולחן של השפה המדוברת: חזרתיות מאגית־דיבורית, ריקוד של שפת דיבור יומיומית עם כל ההפסקות והחזרות הנלוות, פיתוח של נושא מוזיקלי באמצעות עוגני־מלל, מין רדי־מיידס מילוליים, החוזרים ומקיפים "משהו" מכל צדדיו, חגים סביב חסר – ומעניקים למסגרת כולה אופי דיאלוגי טוטלי.

   הרכבי נטלה ענף משירתה של יונה וולך והרכיבה אותו על גזע השירה שלה. היא שתלה אותו בגינתה הפרטית, דישנה אותו בחומריה, עד שהענף הפך לגזע נפרד ועצמאי, בעל עלווה מסועפת משלו:

אִם תַּבִּיטִי בַּכֶּלֶב שֶׁמַּבִּיט בִּי
הַבִּיטִי בַּכֶּלֶב שֶׁמַּבִּיט בִּי
זֶה דָּבָר נִפְלָא, נִפְלָא
זֶה נִפְלָא, זֶה דָּבָר נִפְלָא
(מתוך: "חדר", שם, עמ' 278)

במקטע מסוים על פני מסילת השפה הרכבי עוצרת את רכבת הדיבור ומעכבת אותה. היא שוהה בתוך העיכובים הללו, חוזה בהפיכת השגור לנפלא, חוזרת עליהם בדיפרנציאציות וסטיות זעירות, מתבוננת בהם, הופכת בהם והופכת אותם לדרמה של האני בתנועתו, "כי אני הִנו אחר“.

* מבוסס על דברים שנאמרו לראשונה בערב פרידה מחדוה הרכבי, משכנות שאננים, 27.1.2026