מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מעבר למסך הבוגנוויליה הפורחת / דורית קלנר

אחרי שפסלה, בטענה שזה לא זה, עשרים וארבע דירות ששלושה מתווכים שונים טרחו והראו לה, הייתה חבצלת למודת ניסיון. עכשיו כבר ידעה שנוף פירושו  לאו דווקא אותו המרחב בכחול וירוק, הנפרש לפני העין, שבשלו יצאה שמעה של העיר למרחוק ושחבצלת התאוותה לו. לא, בטווח המחירים שלה – כמו שאמרה לה ביובש המתווכת הלא-צעירה שהסתובבה איתה בעיר במכונית ישנה שבקושי סחבה את העליות שגם בהן מפורסמת העיר – נוף יכול להיות גם המוני דודי-שמש מצהיבים, מתקלפים, הזרועים על גגות מזופתים בשחור, או איזה כתם מזהיב במרחק, ספק ים, שכדי לראותו יש להציץ מחלון קטן וגבוה בשעה שאת מתאמצת להטות את הראש לכיוון מאוד מסוים ומתרוממת על קצות האצבעות.

והיה גם עניין המדרגות. חבצלת עוד יכלה לדלג במדרגות שתיים–שתיים כמעט כמו כשהייתה ילדה, אבל אחרי מה שקרה לה עם בעלה כבר ידעה שדברים עלולים להתדרדר במהירות, בגילה. ובגלל המדרגות, שלושים ושלוש במספר, סירב בתחילה המתווך, זה הצעיר שמבין השלושה, להראות לה.

"פרסמתם שיש נוף", טענה חבצלת, מסרבת להתייאש אבל בחצי פה, הרי ניסיון כבר היה לה.

"כן. יש שם נוף. אבל אמרת בלי מדרגות, לא?" הזכיר לה הבחור.

"נראה לי שבטווח המחירים שלי אצטרך להתפשר על משהו", אמרה חבצלת, משתמשת במילים של המתווכת הלא-צעירה אם כי בליבה לא הסכימה בכלל. ראשית, הסכום שעמד לרשותה, שכלל את ביטוח החיים של בעלה ואת מה שקיבלה עבור הדירה הישנה שלהם שעל הרחוב הסואן הראשי, נראה לה גדול ועצום עד מאוד, סכום שבשוק הנדל"ן הרדום של העיר אמור היה להספיק לרכישת דירה נאה ושקטה ועם נוף – מה שהתאוותה לו תמיד ולא סיפק בידה. זה עכשיו או לעולם לא, אמרה לעצמה כשאחזה במעקה הברזל וירדה בעקבות הבחור-המתווך את אותן שלושים ושתיים המדרגות המוליכות מן הרחוב ולמטה, אל הבניין האחורי. חדר המדרגות היה מוזנח ואפל. תיבות הדואר נטו על צידן וליבה של חבצלת שקע בקרבה. עוד אכזבה. וכבר חישבה והתכוננה לעלייה הארוכה בחזרה כשפשפש הבחור במפתחות ופתח את הדלת.

"אחרייך, גיברת".

מייד כשפסעה חבצלת ועברה את הסף ידעה שזהו. וזה עוד היה לפני שהבחור הרים את התריסים. ולא שהדירה  הייתה שמורה או במצב טוב – להפך, בכול שררה עזובה. כתם ישן של רטיבות התנפח, השיר עלעלי טיח, צייר שולים צהבהבים על התקרה. ג'וק מת, הפוך, היה מוטל בפינת המטבח, וקירות חדר האמבטיה צופו באריחים המכוערים ביותר שראתה מעודה. שום דבר מכל אלה, ועוד, לא נעלם מעיניה של חבצלת, כמו שידעו כל אלה שעבדו איתה בזמנו. אבל היה בה, בדירה, משהו. והיה גם הנוף, הנוף. חבצלת נאנחה. מחלון הסלון, וביתר שאת תחת המרפסת, שהייתה אומנם לא גדולה, זחל מטה, מטה, ואדי ירוק אורנים מנומר בכתמי אפור זית, התרחק עד שנבלע באינסוף כחול ים. היה שקט. נשמע ציוץ ציפורים. רעש הרחוב היה רחוק, רחוק מאוד משם. וגם מהחלונות הצדדיים, אלו של המטבח וחדר השינה ומה שהתעתדה שיהיה חדר הנכדים כשיבואו לבקר, ניבט סבך ירוק של שורת עצי ברוש, לפופים במפל בוגנוויליה לוהבת. הסבך הפורח חצץ והסתיר לגמרי את הבניין השכן, כך שניתן היה רק לנחש את קיומו. זה שווה את הכול, פסקה חבצלת, גם את שלושים ושלוש המדרגות וגם את המחיר, שעבר במקצת את הסכום שקבעה לעצמה. וגם הילדים, שהזמינה כדי שיראו – אבל – וגם הם ידעו את זה – מתוך נימוס בלבד, אמרו שזה שווה את הכול. הם חישבו, בוודאי, את כדאיות ההשקעה, מתכננים תכניות לעתיד שבו הדירה תעבור אליהם בירושה. זה לא היה אכפת לה, לחבצלת. זה רק טבעי, היא חשבה. יש עוד זמן.

 

            בפעם הראשונה פגשה חבצלת את השופט בדימוס מרדכי אדרת כשהוא עמד באמצע הסלון שלה. כעין בעל-בית עמד, בפיסוק רחב, שתי הרגלים נטועות בין ערמות האריחים, שקי החול והמלט ופיילת הפח. בידו האחת היטיב את הכיפה שעל ראשו ובשנייה אחז בכוס חד פעמית של קפה.

"בוקר טוב לכם", אמרה חבצלת, כורכת את הגבר הדתי העומד יחד עם הפועלים הערבים הישובים על שרפרף. היא השתדלה שזה יֵצא סרקסטי אבל נראה היה שלשווא – האורח המשיך ללגום בנחת והפועל רק שאל, "רוצה קפה, גיברת?"

"לא, לא, תודה". חבצלת, לא הייתה לה סבלנות הבוקר לכל גינוני הנימוסין המזרחיים הללו. ובכלל, כל מה ששאפה אליו עכשיו היה שכל השיפוץ הזה, שהחלה בו רק בגלל האריחים הנוראים שבחדר האמבטיה והתרחב לממדים שלא רצתה בהם בכלל, יסתיים כבר. "נו, איך מתקדם? השבוע אתם גומרים, מה?"

"אין סיכוי", פסק הגבר הזר, שתה בלגימה את שארית הקפה וניגש והניח את הכוס על השיש. "עבודה כזאת, זה ייקח לפחות שבועיים". גל של זעם וטינה עלה בחבצלת, מה הוא מתערב. מי שאל אותו ובכלל, למה האיש הזה מסתובב במטבח שלה. ואילו הוא, בשני צעדים, כבר עמד מולה וכבר הושיט יד, "נעים מאוד. אני מרדכי אדרת, השכן שלך מהבניין ליד", כאן הצביע לעבר סבך הבוגנוויליה הפורחת. "אתמול כל היום טרטרו לנו אלה בראש, אז נכנסתי לראות מה הולך כאן. נו, ארמון את עושה לך פה, מה?" הוא חייך אל חבצלת, העביר יד בבלורית השיבה והידק את סיכת הכיפה שכמעט נפלה.

אבל חבצלת לא נפלה בפח הזה של הדתיות ושל הנחמדות. היא, היה לה ניסיון, ובשלו ראתה את הדברים שמתחת לפני השטח וידעה מה הולך כאן. היו לחבצלת חשדות משלה לגבי גברים, וכמי שהתאלמנה לפני שנה לערך, אחרי שנים של טיפול בבעל שעבר שבץ או איך שקוראים לזה אירוע, ידעה היטב איך נחמדות או לחלופין מסכנות מצידם פירושה תמיד שאישה צריכה לוותר ולתת, לעשות בשבילם, לעבוד כפליים. עכשיו, כשהיא סוף סוף אישה משוחררת, לא  הייתה חבצלת מוכנה שגבר, גם אם עוד יש לו ראש מלא שיער והוא בהחלט נאה לגילו, יעמוד לה בסלון ויסביר לה דברים.

"תסלח לי", אמרה, "אבל אין לי זמן עכשיו לביקורי שכנים. אני צריכה לדבר פה עם הקבלן, לסגור אתו כל מיני עניינים".

 

            אחרי שעברה לדירה החדשה עם הנוף לא הרבתה חבצלת לראות את מרדכי אדרת ורק פעם, לפעמים פעמיים בשבוע, כשהייתה מקדימה בבוקר ללכת אל הסופרמרקט משום ששנאה לעמוד בתורים, פגשה בו. היא, רעננה אחרי המקלחת ובנעלי ההתעמלות הנוחות שלה, גררה אחריה את עגלת הקניות הריקה, ואילו הוא, השב מבית הכנסת במכנסיים כהים רשמיים למראה, בנעלי עור מצוחצחות מבריקות ובחולצה לבנה, נשא תחת זרועו תיק בד משי כחול ששוליו מעוטרים ברקמה זהובה. מרדכי אדרת לא שמר לחבצלת טינה על הפגישה הראשונה – גם כשהלך במדרכה ממול טרח להקדים ולברך אותה בברכת בוקר טוב ובמאור פנים, מעביר יד ברעמת השיער הלבנה, מהדק את הכיפה. חבצלת שמרה על כללי הנימוס, השיבה לו בניד ראש אבל אף פעם לא האטה את הצעדים ולא התעכבה. היא, היו לה עניינים אחרים ודירה חדשה. היא  הייתה חופשייה עכשיו.

באותה שנה הרבתה חבצלת לנסוע לטיולים לחוץ לארץ.  הייתה לה רשימה של כל המדינות היפות והערים הגדולות, המעניינות, שרצתה לבקר בהן, רשימה שסידרה והכינה וחזרה ומנתה בעיני רוחה בכל השנים ההן, כשישבה לצד בעלה על הספה, מול הטלוויזיה הרועמת. עכשיו, בעזרת הפנסיה שלה ושלו, כבר ביקרה לה כמה פעמים באירופה ובקיץ הבא אף ההינה להרחיק עד אמריקה בטיול מחוף אל חוף לשבעה־עשר יום עם חצי פנסיון, כל הכניסות כלולות.

הקיץ ההוא, בדיוק כשנסעה, היה חם במיוחד, ורוחות יבשות, לוהטות, נשבו ועלו מן המדבר, ייבשו את העצים, נשאו אבק, הפריחו שברי קוצים. דלקות פשטו פתאום ביערות, בוואדיות, בין הבתים. העיר עלתה לכותרות. ראו אותה בחדשות. שלחו כתבים, ראיינו תושבים. כמו האש, גם השמועה התפשטה ומהר והגיעה עד לאוטובוס המטיילים באמריקה. "את לא מהעיר?" שאלו את חבצלת. "שמעת שיש שם שׂרֵפה? שכונות שלמות בוערות שם!" בידיים רועדות ובלב הולם מיהרה חבצלת להתקשר לילדים, אבל הם הרגיעו אותה.

"אל תדאגי, אימא", הם אמרו, "נסענו לבדוק מה קורה שם מייד כששמענו. הדירה בסדר, אימא, היא לא נפגעה בכלל. זה רק… כמה עצים, מסביב, נשרפו". הם גם שלחו תמונות של הסלון, של המטבח, של חדר השינה, שתירגע. חבצלת ידעה שהיא יכולה לסמוך על הילדים ועל החינוך שהיא נתנה להם. אצלם לא מסתירים שום דבר. אם קרה, הם היו מספרים לה. ובכל זאת, לא יכלה לשקוט. היו לה כל מיני מחשבות. הטיול התקלקל לה.

 

ריח קלוש של מדורות ל"ג בעומר עמד ברחוב החשוך, הדומם, אבל חוץ מזה, לאורם הצהבהב של פנסי הרחוב, לא ראתה חבצלת שום סימן למה שסיפרו שהתחולל כאן. הבתים הנמים כרגיל, המכוניות החונות. ובכל זאת נהג המונית, שנשא בשבילה את המזוודה בכל אותן שלושים ושתיים מדרגות, לא חדל מלומר מזל שלך שלא היית פה, גיברת, בחיי שהיה לך מזל. בידיים רועדות סובבה חבצלת את המפתח במנעול הדלת ונשמה לרווחה כשמצאה את הכול עומד במקומו בדיוק כמו ביום שנסעה. הילדים לא שיקרו לה, וגם את העציצים הם זכרו להשקות. את זה דבר ראשון היא בדקה.

שלא כהרגלה האריכה חבצלת בשינה, כנראה משום שהייתה ממש רצוצה מהטיסה הארוכה וגם בגלל שהוקל לה. כשהתעוררה כבר היה מאוחר מאוד, והשמש חדרה לחדר השינה מבעד לחרכים. היא הזדרזה לקום, מונה לעצמה את כל מה שצריך היום לעשות – לקנות, לבשל, לפרוק את המזוודה. אבל כשהרימה, כבדרך אגב, את התריס, נעצרה ועמדה שם שעה ארוכה, נושמת פנימה, החוצה, נשימות קצרות וקטועות של הלם ושל הפתעה. ממול, ממלא כולו את החלון וגם מאוד קרוב, ממש יותר מדי, נדמה לה, עמד פתאום הבניין השכן. ואם גם אל הרחוב, זכרה חבצלת, הציג אותו הבניין השכן חזית של אבן לבנה חדשה ואדניות גרניום פורחות באדום, אליה הפנה עכשיו אחוריים בלים, עבשים, מרובי מזגנים, משתלשלי חוטים של חשמל וכבלים וכביסה דהויה מטפטפת, מטולאי צינורות ביוב מרובי זוויות וקטרים. מסבך הבוגנוויליה הפורח וגם משורת הברושים לא נותרו שם – חבצלת חיפשה בנרות – אלא כמה גדמים מיותמים, מפוחמים.

דבר ראשון, כשחזרה לעצמה, סגרה חבצלת בחבטה את התריס, חוצצת בינה ובין כל הכיעור הזה. דבר שני, מיהרה אל המרפסת לראות מה קורה שם. הוואדי, לרווחתה הגדולה, עוד זחל מטה, מטה, בירוק אורנים מנומר בכתמי אפור זית, עוד נבלע באינסוף כחול ים. חבצלת שקעה אל הכיסא שהניחה שם, מנסה להתעלם מהעובדה שגם כאן, ללא שורת הברושים, התגלו פתאום מרפסות הבניין השכן וניצבו לה בזווית העין. אבל לא אישה כחבצלת תתעלם מעובדות, ולא עבר זמן רב עד שהחלה לבחון שם את רהיטי הגינה, את העציצים הפורחים או הנובלים, את צעצועי הילדים. היה כמעט צהריים וחם. היה שקט. פתאום הבחינה חבצלת באיזו תנועה איטית, מהוססת ונשאה עיניים. ושם, בקומה השלישית מימין, במרפסת, ראתה את מרדכי אדרת.

           

            עד עכשיו, כשפגשה אותו, היה מרדכי אדרת תמיד לבדו, אבל חבצלת, בגלל הכיפה וגם בגלל הבגדים הנקיים, המגוהצים שלו, נטתה לחשוב שהוא בטח נשוי. וגם עכשיו עמד שם לבדו ועם זאת נראה היה שהוא מדבר אל מישהו. חבצלת אימצה את העיניים לראות מי זה שם. מעקה המרפסת הסתיר לה. פתאום התכופף מרדכי אדרת ומייד שב והזדקף לאיטו, מושך מישהו ומרים, לאט, לאט, מגלה ראש שיבה בתחילה ואחר-כך איזו אישה, רזה עד מאוד, כמעט שלד. האישה רעדה וגם מרדכי אדרת, אולי בגלל המאמץ. הוא השעין אותה, כפופה כולה, על הליכון. הוא הזדקף ועמד. רק צעד, הוא אמר. תנסי. בשבילי. הרופא אמר שאת צריכה לנסות לעמוד וללכת.

זה לא שחבצלת יכלה לשמוע מה מרדכי אדרת אומר. היא לא הצטרכה לשמוע. היא ידעה, הרי ניסיון כבר היה לה. בבת אחת ופתאום, יושבת שם על המרפסת שלה מעל הוואדי, נתקפה איזה גל של חרון ושל זעם. בעיניים לטושות מחֵמה התבוננה במרדכי אדרת מוליך את האישה שלו לפה ולשם, מעביר אל הצל, למקום שקריר. מסרק את השיער שלה, שפרעה הרוח. מדבר אליה לאט וברור וחוזר פעמיים, מאכיל ומנגב את הפה, מכניס אותה הביתה למנוחת הצהריים. איך היא שנאה אותה, את האישה הזו של מרדכי אדרת. בכל נימי נפשה, בכל גופה שנאה חבצלת, מתמסרת לרגש הזה בלהט, בתאווה. איך היא מעיזה ככה להחזיק אותו, חרקה שיניים, איש צעיר כזה שעוד צריך לחיות. לחיות! איך היא קוברת אותו יחד איתה. איך עשתה ממנו מטפל, שישרת אותה.

כבר באותו היום העבירה חבצלת את הכיסא למקום אחר במרפסת, מקום שבו יכלה לשבת בנוחיות ולגמרי נסתרת, ועם זאת  הייתה לה ממנו זווית ראייה ממש מצוינת אל המרפסת בקומה השלישית מימין, זו של מרדכי אדרת. אחרי שבוע כבר הכירה את סדר היום של האישה החולה ואת לוחות הזמנים – בכל יום ראשון מגיעה הבחורה של הפיזיותרפיה. בשבת באים לבקר, לפעמים, הנכדים. עכשיו כבר תפס את מקומה של החֵמה הבוערת איזה תיעוב צונן וקר. אישה במצב הזה צריכה לוותר ובמקום זה היא מתעקשת ומושכת עוד ועוד, ככה, שנים. מה היא רוצה ודי, זה מספיק, שתלך. שתמות כבר. בהתמדה, כדרכה, עקבה מן המרפסת אחרי החולה, יום יום ובלי להחסיר שום פרט. היא קידמה בברכה כל התדרדרות, ביטלה בזלזול את מה שנראה כמו שיפור במצב.

בד בבד שינתה חבצלת ממנהגה והחלה ללכת אל הסופרמרקט בכל יום, כמעט. וכשפגשה במרדכי אדרת – גם זה בכל בוקר, כמעט – השיבה לו על ברכתו וגם עצרה לשוחח מעט. וככה למדה שהיה שופט ועכשיו הוא בדימוס, ואת מספר הילדים, הנכדים וגם על אשתו, שעברה אירוע, או איך שקוראים לזה שבץ. הרופאים אומרים שהיא תשתפר, אמר מרדכי אדרת, וחבצלת אמרה כן כן, בוודאי, זה בטוח, אם כי בליבה חשבה שרופאים לא באמת מבינים בשבץ, או מה שקוראים אירוע.

ובינתיים, בעודה ממתינה – היא, הרי היה לה ניסיון בזה – ארגנה חבצלת מחדש את הרשימה שלה, הסירה ממנה את המקומות שביקרה בהם כבר ומיינה ובדקה מה מתאים לזוגות כדי לשים בעדיפות עליונה, כמו שיט על הדנובה. ברגעים קשים של החולה, כשחבצלת  הייתה מאוד אופטימית, היא אפילו שקלה את יפן בשלכת, בסתיו.

ובכל זאת, המוות בא בהפתעה. בכלל לא היו סימנים. כולם, השכנים וגם הילדים של מרדכי אדרת, אמרו את זה כשחבצלת ביקרה בשבעה. ללוויה היא לא הלכה. זה לא התאים בהתחשב במצב, וגם משום שהרגישה חולשה, נראה שעלה או ירד לה לחץ-הדם. באותו בוקר, כשהקדימה ללכת אל הסופרמרקט, גוררת אחריה את העגלה הריקה, הבחינה חבצלת מייד במודעת האבל שעל חזית הבניין הלבן, זה עם עציצי הגרניום. הנה סוף סוף, חשבה וניגשה ועמדה שם שעה ארוכה, נושמת פנימה, החוצה, נשימות קצרות וקטועות של הלם ושל הפתעה.

וכבר באותו אחר-הצהריים ראתה חבצלת איזו עובדת זרה וכהה במטפחת כשהיא מוליכה את החולה במרפסת. צעד ועוד צעד, קדימה. חבצלת, בתור אישה שמכירה בעובדות, צריכה  הייתה להודות שהרופאים צדקו. ניכר היה שהיא באמת השתפרה.