ארבעה פרגמנטים בזכות השיבה / מיה טבת-דיין

1. השאלה

חזרת לארץ ומייד הוזמנת להתראיין בשתי תוכניות טלוויזיה, המראיין הראשון שאל אותך איך הצלחת לכתוב בעברית כשגרת בקרבה של שפה אחרת, אבל את סיפרת לו איך התייתמת מאימא שלך, המראיין השני שאל למה נסעת דווקא לקנדה וגם לו סיפרת איך אימא שלך מתה, אחר כך קיבלת תגובות חמות על הראיונות האלו, וכמעט אף אחד לא שם לב שנשאלת על משהו אחד וענית על משהו אחר, ושוב תהית איך זה שאימא שלך עולה כתשובה לכל השאלות, וגם אם כל מה שחשוב בטלוויזיה זה איך נראים על המסך, ולא ממש מה שאומרים, כי קיבלת את הרושם שאיש לא באמת הקשיב, עד שבין התגובות מצאת את שמה של לולי, שהייתה עוזרת הבית שלכם כשהיית ילדה, ושמכל האנשים, החברות ובני המשפחה, כשאימא שלך גססה בשעות האחרונות לחייה, כששכבת לצידה במיטה בחדר אנונימי של בית החולים, כשלא ידעת אפילו באיזו קומה אתן, או מה השעה, או היום, או מה החיים האלו בכלל, דווקא אז נכנסה אל החדר הזה לולי, מאיפה היא בכלל ידעה שאתן שם, מי סיפר לה, אחרי שהיא סיימה להיות עוזרת הבית שלכם היא פתחה עם בעלה מסעדת שווארמה במרכז העיר וכשהשווארמה התחילה להצליח לולי הלכה לעשות את מה שבאמת חלמה כל השנים ולמדה תקשור, אולי ישויות האור והמלאכים אמרו לה למהר אל החדר הזה, להודיע לך שאת צריכה לצאת מהמיטה וללכת, שהנשמה של אימא שלך לא תעזוב כל עוד את שם, ובאמת בגלל לולי קמת אחרי עשרים ושבע שעות שאחזת באימא שלך ללא הפסקה, והשארת אותה מאחורייך כמו שאלה פתוחה, בלי להבין שלעולם לא תהיה לך תשובה, גם לא עשרים דקות אחר כך כשיודיעו לך שזה נגמר ושהיא עזבה, גם לא בכל השנים שעברו מאז, כשלא משנה לאן פנייך, בין אם את נוסעת מהארץ שלך או חוזרת אליה , את כל הזמן עוזבת.

2. טרף

הקצב שלך מכין את התיבול הכי טעים בעיר לקציצות, אבל בכל פעם שאת נכנסת אליו משהו בך חייב להתקשח, ואת אפילו לא יודעת למה, כי בסך הכול הם נחמדים, האישה המבוגרת הזאת, פאינה, שעומדת מאחורי הקופה ועושה את החשבון ואנדריי, הקצב עם השיער האפור ולידו הקצב הצעיר השחום שהעיניים שלו שני שועלים, אולי בגלל זה את מתקשחת, שלושה ציידים על איילה אחת ומה הסיכוי שלך בכלל להינצל מזה, את אפילו לא מעיזה לשאול מה המחיר, כי מייד שלושתם נועצים בך שלושה מבטים, ואנדריי אומר "לנקניקיות עבודת יד אין באמת מחיר", ואת יודעת שזה לא נכון, שיש מחיר, לכל דבר יש מחיר, שילמת כבר כל כך הרבה, אבל זה לא המקום לומר את זה, לא עכשיו, לא איתו, הוא עומד מולך עם הסינר ועם גושים של בשר בידיים החשופות שלו, כאילו זה היה בצק שיש להעביר ממקום למקום, ומחייך, וככל שאת יותר שותקת ומתנהגת יפה היד של הקצב הצעיר מתארכת לעברך מעבר לדלפק עם פרוסה רפויה של רוסטביף, ואת לוקחת אותה ומכניסה לפה והשועלים עוקבים אחרי תנועות הפה שלך, מעולם עד עכשיו לא נתת את דעתך על איך נראה הפה שלך כשאת לועסת רוסטביף, בסוף כדי לצאת משם את קונה חבילה של נקניקיות, שלוש מאות גרם מהבקר הפרוס שהוא הגיש לך וארבע מאות גרם בשר לבישול ארוך, כשאנדריי מרים אלייך את עיניו ואומר "ארבע מאות גרם? אבל את נראית לי כל כך צעירה, מה זה ארבע מאות? זה שלושה ילדים!" ואת אומרת כן שלושה ילדים, כלומר, ילדות, ואת מבינה שגם בבית זה שלוש על אחת ושבכל מקום כולם רעבים כל כך ותמיד כדאי למצוא בשר אחר לתת להם, פשוט כדי להינצל, פשוט כדי שלא יאכלו אותך.

3. שואה

בבוקר את נתקלת במחזה אימים ליד האינטרקום של הבניין: גברת פרידריך, שכבר מזמן היית בטוחה שמתה, עומדת שם ומקישה את הקוד הנכון ואז פותחת בפנייך את הדלת, למה מיהרת כל כך להאמין שעברה מן העולם? היא וזכר השואה החיוור מתוח על הפנים הלבנות שלה כמו שעווה, והצעקות בלילה וביום, שנים קיווית שתיעלם כבר, היא והשואה המחורבנת שלה ומראה השואה שלה שמוכר לך כל כך מהשכנים של ילדותך ושהנוף הרבה יותר יפה בלעדיו, גברת פרידריך עומדת באינטרקום כמו קולב דהוי שנושא עליו את זכר הזוועה לאן שלא ילך, גם ללב תל אביב שמונים שנה אחרי, ולרגע את חושדת שהיא מהסוג שלא ימות לעולם, אולי בגלל השליחות הזאת שלה, לשאת זכר של משהו גדול כל כך, אולי מכל המתים המהלכים אלוהים בחר להשאיר דווקא את גברת פרידריך האיומה, המגעילה, עם המבט המרצד, עם ההערות הדורסניות לילדות שלך, להשאיר אותה ולהמית את הכול, להזכיר לך שאין באמת חיים בארץ הזאת, לא כמו אלו שראית בקנדה, בכל אופן, נטולי זיכרונות, ירוקים, זוהרים, כאלה שעושים בהם תוכניות והתוכניות מתממשות, הטל מנצנץ בדשא מחוץ לבית הספר, השמיים רחבים, מישהו עוצר את הרכב לפני מעבר החציה כדי שתעברי, איש אינו ממהר, העבר אינו רודף, את אוספת את הילדות שלך מבית הספר השכונתי, מדרכות הבטון אפורות, עצי הפיקוס משירים פירות דביקים, הקקי של הכלבים בין הצעדים שלכן, האופניים, והכביש שהעירייה לא מסכימה לסמן בו מעבר חציה לילדים, שלא להזכיר רמזור, את מחזיקה את הידיים שלהן חזק ומהססת אם לעשות צעד אל תוך התנועה, אתן חוצות מהר, ניצלות שוב, כמו גברת פרידריך הניצולה יום יום, המטפסת אל הדירה שלה, זו שחשבת בהקלה שכבר מזמן עומדת ריקה, ושעל הדלת שלה השלט "משפחת פרידריך", למרות שגברת פרידריך מעולם לא הייתה משפחה.

4. ספונג'ה
מה תכתבי עכשיו? את בעיקר שמחה שעוד נשארו לך כוחות לכתוב אחרי שכל הבוקר ייבבת בבכי על הרצפה הריקה, הקולות שבקעו ממך נשמעו כמו שאגה קדמונית, וחשבת לעצמך שאולי הבכי הזה לא רק שלך, אולי זה הבכי של הנשים שעברת דרכן עד שנולדת, מאימותיהן, מסבותיהן, שושלת הנשים הארוכה שמתמתחת מעלייך ושמכל אחת מהן אספת משהו, פרופיל לחי, מפרקי אצבעות עמלניים, ברך, ירך, הבכי שלא מצאו את השקט לבכות, או את הרצפה הריקה לבכות עליה, למרות שגם בלי הבכי שלהן, אם להודות על האמת, היו לך מספיק סיבות משלך לבכות, ולפני הכול בגלל שבכל פעם שאת חוזרת לארץ אימא שלך מתה, וזה לא שהיא מתה ברצף, היא שוב ושוב מתה מחדש, כמו שבכל פעם היא שוב שוטפת את הרצפה בבית שלך, רגע אחרי הלידה, בכל פעם את שבה הביתה, שוב, התינוקת בסלקל, ושוב הטלוויזיה צועקת חזק מדי בין הקירות ושוב את גוערת באימא שלך ומייד מרגישה אשמה, כי מה היא עשתה בסך הכול, שטפה את הרצפה והקשיבה לטלוויזיה? בכל פעם היא מתנצלת מחדש ורצה להחליש אותה ואת נבהלת שהיא רצה יחפה על הרצפה, משהו עוד יקרה לה בגלל השטויות שלך, בגלל שהיא בכלל לוקחת אותך ברצינות, מנסה לפייס את השיגעונות שלך, בסוף היא עוד תחליק, ובסוף באמת משהו קורה לה אבל הוא קורה רק ארבע שנים אחרי כן, וזה לא קשור לשטויות שלך, או לטלוויזיה, זה קשור למשהו שאין לך מושג מהו, שלוקח אימהות צעירות ויפות שמנקות את הבית של הבנות שלהן, ששמות מוזיקה בסלון ורוקדות, שנוסעות לים באמצע הצהריים, לוקח אותן ועושה שהן לא יהיו קיימות יותר, ככה שיום אחד, שנים אחרי כל זה, תשבי על הרצפה ולא תצליחי לשטוף אותה, לא תצליחי להתרומם ולקחת מגב וסמרטוט ולנקות אותה, סתם תכרעי מעליה, בוכה ומצמידה מצח אל אריחים קרים, פשוט כי אימא שלך מתה.