מֹאזְנַיִם

ילד פח / שני הררי

הבן הזה של השכנים, יום אחד אני עוד אהרוג אותו. עדיין לא ברור לי איך. אולי עם בלוק מהמרפסת, או רברס בחניה – בום! אחר כך, אשטוף ידיים בכיור, אוציא מגבת נקייה מהארון, ואנגב אותן, אתלה את המגבת לייבוש על הידית של התנור, ואיישר אותה, כך שתהיה מקבילה לידית, אמזוג לי מים מהברז, ואשתה אותם, אשב על כיסא ואומר לעצמי – זהו. סוף סוף נגמר.

  אף פעם לא רציתי ילדים. מאז ומתמיד. זה לא עניין, כלומר, של השנים האחרונות. כשמישהו אומר לי – יצורים רכים וטהורים, אני עונה – לרוך יש צמר גפן, לטוהר – תמי ארבע. הרבה נשים חולות על ילדים. רואות ילד, עדיף תינוק, ישר צועקות – חיימשלי! ומייד מתחילות לבייץ. הרבה בחורות צעירות, הן רוצות תאומים. בן ובת, כי זה הכי חמוד. זה לא הכי חמוד?! – הן אומרות כבר בדייט הראשון, ומתפלאות שהוא לא מתקשר לעולם. אחר כך בוכות – מה כבר אמרתי, אני ממש סבבה גם עם שני בנים.

  פעם יצאתי עם מישהו. הוא אמר – נראה לי הגון להגיד לך מראש, אני לא מעוניין להיות הורה. רציתי לחבק אותו והתביישתי, אז רק עניתי – קול. וגם אני לא. אחרי שבועיים הוא שלח לי הודעה – את מאוד נחמדה, אבל לא מחוברת מספיק לנשיות שלך. לטעמי. כתבתי לו – גם אתה נחמד מאוד, ולידיעתך, אל־הורות זה דווקא טרנדי. הוא כתב – את מתנשאת ומעצבנת. לטעמי. עניתי שהוא לא מכיר אותי בכלל, והוא כתב – ויש לך תחת רחב. עם זה כבר לא יכולתי להתווכח.

  בעבודה שלי, אנשים מביאים את הילדים בחופשים. זה דבר מקובל, בעיקר בסוף אוגוסט. כבר אין קייטנות, הסבתות לא עונות לטלפונים, הבייביסיטר ביוון. מי שלא חוסכים שנה מראש למלון באילת או לפארקים בהולנד, מוצאים עצמם עם בעיה. בבוקר, הם חוגרים אותה בבוסטר, ונכנסים איתה למשרד, ומוציאים מהתיק שלה את החוברות צביעה ואת הטושים, ואם מותר לה מסכים – גם טאבלט. בהתחלה זה הולך בדיוק לפי התוכנית – הבעיה צובעת וצופה, ועונה כששואלים אותה בת כמה היא ואיך קוראים לה. כולם אומרים – איזו מתוקה, איך היא מעסיקה את עצמה יפה. מי שלא מרשים מסכים מתחילים לחשוב שאולי זה לא כל כך נורא בעצם, ולעומתם, יש כאלה שעדיין בטוחים שזה נורא מאוד, אבל אף אחד לא אומר כלום כי כולם צריכים לעבוד, ומתים להספיק לסיים הכול עד החגים. אחרי חצי שעה לבעיה מתחיל לשעמם, ויש לה פיפי והיא רעבה, ומי שהביא אותה מבין שלעבוד הוא כבר לא יעבוד היום, אז הם הולכים הביתה, ואחרי שהם יוצאים כולם אומרים – איך הם דומים, ממש קופי. אני שומעת את זה וחושבת – רק זה חסר לי באמת, עוד מישהו כמוני, בקטן.

  בבניין שאנחנו גרים בו, יש הרבה משפחות עם ילדים. גם בבניינים הסמוכים, וברחוב, ובכל השכונה. אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה, שהאזור, שפעם אמרו עליו – קשוח, יהפוך לג'ימבורי, לא הייתי מתקרבת לפה בחיים. אם היו אומרים לי, שלא יהיה מקום בקפה בגלל הבייבי יוגה או השעת סיפור, הייתי אומרת למתווך – נשמה, תמצא לי משהו מדליק בבית עלמין ירקון.

  הכניסה חסומה בעגלות ובימבות. במעלית יש פירורים של במבה וריח של חיתול. הרעש! בלילה – בכי, ביום – שירים וצעקות. בשבתות – ימי הולדת בגינה הציבורית. תכף תעשו גם פיקניק על הכביש – אני חושבת – איזה רעיון נחמד, תביאו מחצלות שנשארו לכם מפעם, כשהייתם מגניבים, תקנו פירות וסנדוויצ'ים ובירות, תשימו לקטנים בספוטיפיי קצת דיוויד בואי, פיקסיז, פורטיס, ותגידו – איזה כיף לנו?! נכון שכיף לנו?!

  אני סוגרת את החלונות ומדליקה מזגן, וכשהכול אטום, אני קוראת דברים בוויקיפדיה: סילביה פלאת'. היא, למשל, סתמה את הדלת בסמרטוט רטוב. אחר כך היא הדליקה את הגז, ואת הראש דחפה לתוך תנור. השאירה: פתק לילדים, עם שם וטלפון של השכנה, חלב ועוגיות. אני נבהלת – רצינית?! ומי לדעתך אמור לדאוג להם עכשיו?! ואז קוראת שגם הילד התאבד, והילדה עדיין לא. וירג'יניה וולף, היא לא השאירה אחריה אף אחד. גם פרידה קאלו, לאה גולדברג, סימון דה בובואר, וינונה ריידר! גם רחל. והיא כתבה – בן לו היה לי. זו בטח רק מטאפורה למשהו אחר.

  חשבנו לעבור מכאן לא פעם. בכל פעם, כשאני הולכת לראות דירה, אני אומרת לעצמי – הפעם! נכנסת, ומייד בורחת. בחוץ אני אומרת למתווך – נשמה, זה לא ראוי למגורים החור הזה, מה זה, חלון אפילו אין שם. הוא עונה – חלון זה לוקסוס, ממי, השוק עובר תהפוכות. עם התקציב שלכם – הוא אומר לי – אל תצפו ליותר. אני אומרת – טוב, ומתקשרת לבעל הבית, מבקשת לחדש חוזה. הוא בן תשעים, וחושב שאנחנו בשנות התשעים, ולא מעדכן את המחיר.

  פעם יצאתי עם מישהו. אמרתי לו – אתה לא סתם מישהו. אתה – אמרתי לו – תהיה האבא של הילדים שלי. הוא נבהל – רצינית?! צחקתי – מה פתאום, נראה לך?! רציתי רק לראות את התגובה. שכבנו. זה לא היה משהו. אחר כך הוא הלך ולא חזר. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו.

  פעם יצאתי עם מישהו אחר. ישבנו, שתינו כל מיני דברים. אמרתי – בא לי שתבוא איתי הביתה. אמרתי – זה קרוב, אפשר ברגל. פה את גרה – הוא אמר – קשוח! אמרתי – זה רק נראה מפחיד. הלכנו אליי. בדרך, עצרנו כדי להתנשק. אמרתי לו – אתה ממש חמוד. והוא אמר – גם את. כשהתפשטנו הוא קרא – איזה תחת רחב! סליחה – אמרתי. הוא אמר – אין מה להתנצל, אני אוהב את זה. ושוב אמרתי לו שהוא חמוד. שכבנו. זה היה חמוד.

  נהיינו חמודים ביחד. כולם אמרו עלינו – איזה חמודים הם. הוא לא רצה להתחתן. הוא אמר – מה רע לנו ככה. אני אמרתי – ככה לא רע בכלל. אז יופי – הוא אמר. שכבנו.

  יום אחד השתנתי על מקלון. אמרתי לו – יצאו לי שני פסים ורודים. הוא לא נבהל. אנחנו – הוא אמר – עומדים להיות הורים! ואז חיבק אותי. אבל אני – אמרתי – לא רוצה להיות הורה. והוא אמר – אם ככה אז אני הולך. אבל – אמרתי – אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה שתישאר. אני הסכמתי להשאיר והוא נשאר.

  לא רציתי אותו. כששאלו אותי, אמרתי – כן, רוצה מאוד, ורצתי להקיא, מהבחילה ומעצמי, ואז נהיה כבר מאוחר מדי להתחרט, ואף אחד כבר לא שאל אותי. חשבתי – עם זמן יבוא גם הרצון. הזמן רק הביא צרבות ובצקות. וכשאמרו לי – אושר! וליטפו לי את הבטן לא רציתי, לא רציתי כשמרחו עליה ג'ל ועל מסך הופיעו ראש ולב פועם, וכשדחפו לי אצבעות בתוך כפפת ויניל.

  השכנים שלנו בדירה ליד, הם איומים. היא תסריטאית, הוא דולה, ושניהם עכשיו בהיריון, עם תאומים. הוא מלטף לה את הבטן, ומצמיד אותה לטלפון, ושם שירים של רדיוהד לעוּבָּרים. הם אוכלים רק אורגני ולא מעשנים, אלא אם כן זה – היא סיפרה לי – וויד ממש, אבל ממש ברמה. פעמיים בשבוע לפחות, דופק אצלי בדלת בטעות שליח – מהסופר טבע, מבוטיק של מצעי פשתן, מאיי–סטור. אני פותחת ואומרת – נשמה, אני נראית לך כמו מישהי שקונה קינואה אונליין?! ומצביעה על הדלת השנייה.

  יש להם כבר ילד. בן שלוש. היא נכנסה להיריון קצת אחרי. היא אמרה לי – איזה מרגש! ושאלה – כבר יש לך דולה? לא – עניתי – וגם ולא תהיה. את סתם פוסלת – היא אמרה, ובערב אמרה לבנזוג שלה – איזה מתנשאת ומעצבנת. הוא אמר – תופעה מוכרת בטרימסטר ראשון. ואז אמר – זה אחלה רעיון, אני אכתוב על זה בפייסבוק.

  אני רואה אותם במעלית כל יום. קוראים לו בן, לילד. יש לו תלתלים שחורים והוא נמוך. הוא מדבר הרבה מילים ולא רואה מסך. שולחים אותו לגן תלת לשוני הוליסטי, והוא לומד שם איך להיות קשוב. הם ישנים כולם ביחד – היא סיפרה לי. לא שאלתי ובכל זאת היא סיפרה לי – בן יודע כבר לספור עד עשר. ברוסית. בן אוהב נירוונה. בן אומר שאת חמודה. איזה מרגש?!

  אני רואה אותו וכל הבטן מתהפכת לי, כמו קלקול קיבה. שותק ומסתכל עליי, כאילו הוא יודע. אני רואה אותו ושורף לי בעיניים, כמו כשעומדים קרוב מדי לאש. רצות לי נמלים על הידיים, הרגליים רועדות, והראש מתפוצץ מרוב פחד, והגב מתכווץ באימת חרטה, כמו לפני לידה.

  התינוק יצא שחור. שאלתי – מה אתם עושים איתו. ענו לי – מה עושים, מה נראה לך שעושים, אין מה לעשות, זורקים לפח.