מֹאזְנַיִם

ענן ריח / רמי מארק רום

היה עליי לדעת כי משהו לבסוף ישתבש סביב הזקן הזה למרות שעד אז נתקלתי בו בדיוק פעם אחת, כשעברתי דרך מקרה ליד קיטון הבישולים. אני זוכר שהוא כינה אותי "ילד" כדרך קִרבה כאילו המשכנו שיחה מגלגול קודם, רק שדיבורו התלהט בן רגע והפך למקוטע וחסר פשר. הוא שפשף את ידיו השעירות זו בזו והחל מוציא ומכניס אוויר נזלתי מהאף כמכונת קפה תקולה וכשיצאתי ממנו צרבה בי לפתע הידיעה שדבר מה שם מאחור דורש טיפול עדין ביותר, כמו צורה מתחלפת בחלום שתכף מקיצים ממנו. איני יודע עוד אם היה זה ניתוח מאוחר של המפגש הראשון שלנו או רושם שנטבע בי בזמן אמת, אך קשה היה לפספס שסביב האישיות הקטנה שלו התקיימה כעין ממלכה סגורה וייחודית של ריח וארומה, כמו מערכת אקולוגית ניידת של איש אחד שסוחב אותה עימו באשר יצעד. מין שילוב של דיבור מתובל בתנועה ובזיעה שקשה לטעות בו. מספיק היה לעמוד על מפתן החדר בשביל לדעת אם קיים שם אחד, יוסי, ואם לא מתי זה עזב ומתי ישוב. מהמבט הראשון הוא זרע בי פחד מהול בסקרנות. סבתי על עקביי ונעמדתי מולו שנית, מוכן לפעול ככל שיידרש, אך הוא לא הבין מה אני מבקש ורק המשיך לבחוש בתבשיל שרקח על הכיריים, ואני רק הבטתי סביבי וגמגמתי שלוש מילים מתחת לאף, משתדל לוודא שאיני דורך במקום אסור, יוצא נגד נורמה או מוסכמה חברתית בזה שאני מפר כך את שלוותו. אחד כזה, עם ענן פרטי של ריח, קשה לנחש למה הוא מסוגל.

  הטבח הזקן הגיע אלינו לפני כשנה, בתקופה בה כבר הייתי בין המדריכים הבכירים והיו זקוקים לי לחלק כדורים. לך תדע מה יקרה אם לא תחזיק אחד כמוני שיודע שאלון הענק שלנו מקבל שלושה רִיסְפּירידַל מעוכים בקוטג' כי הוא לא יודע לבלוע ועוד שני כחולים קטנים עם עוגייה, ולירון שמכנה את כל הגברים בתואר "סבא" ומדבר על עצמו בגוף שלישי לוקח שני סֶרקוַול צהובים יחד עם מעדן שאמא שלו דוחפת למגירה התחתונה במקרר, אחד כמוני שלא שוכח שאת בלה המסכנה, שלעולם לא מגיעים לבקר ונחגוג לה ארבעים ממש היום, יש לאחוז שני מדריכים על הכיסא כדי שלא תקיא חלילה ועדיף להדליק ברקע קלטת של פרפר נחמד עם השירים של דתיה בן דור – ובמיוחד את שני חברים עם מטרייה אחת, כי אחרת היא תתפרץ ותעיף את הכוס וגמרנו, ואת צחי – טוב עם צחי זו אופרציה מהגיהינום, שאצלו התרופות זה מתכון למריחות, ומי שטירון בעסק שלנו לא יבין איך אדם בוגר יכול להכניס יד למכנסיו, להוציא משם צואה ולהתחיל ככה, כמו ששומעים, למרוח על הקיר, על הספה ואיפה שרק ניתן, באותה אדישות כאילו זה לחטט באף, וברגע האמת הדבר האחרון שיצלצל לך בראש אלו המילים המתונות של העובדת הסוציאלית מהפגישות השבועיות, "תזכרו שאצל צחי הכול זה תחושתי," סביר יותר שתשמע את בת השירות שלנו אסתי בתגובה אופיינית – "תחושתי? באמא שלך?" כן, עובדות סוציאליות לא מנקות חרא מקירות, למרות שגם המשכורת שלהן, כמו שלנו, מכסה בקושי חצי חדר בראשון מזרח.

*

והנה מאז אותו מפגש מקרי עם הטבח הוא כמעט ונתן לי לשכוח ממנו, רק שהמדריכות החלו להתלונן בישיבת הצוות שהמנות שלו הפסיקו להיות ראויות למאכל ואין כמעט קשר בינן לבין התפריט שאם הבית הכתיבה לנו. ובאמת בקושי הצלחתי שלא להקיא לאחר שיצאתי לבדוק בעצמי ודחפתי את האף לתוך אחד הסירים. ובכל זאת לא התייאשתי והגעתי להוסטל לפני תחילת המשמרת, בשיא פעולות ההכנה, מוכן לעימות חזיתי, ומצאתי את הזקן השפוף צולע בחצר. קשה היה לתאר שדמותו מסוגלת כך סתם להפציע באור היום. אנשים כמוהו – האוויר הפתוח לא הולם אותם, הוא חוטף מהם חלק מהאישיות, מפזר אותה ברוח.

  – "האוכל כבר מוכן?" שאלתי.

  – "נו, נו, זה אתה ילד, ואני קיוויתי שהקטנה."

  – "איזו קטנה?״

  "מה איזו, שלי, שלי, לא ראיתי מאז ש –, מאז ש – ואמרו, כל הזמן, אמרו שאדם צריך שיהיה לו, בת כמה אתה חושב, אולי שלוש ואולי פחות, ומאז – אבל כל לילה, לפני השינה היא באה, ועכשיו כבר שבועיים בסיר של האורז היא באה, או בצורה של השניצל היא באה ושוב באה, מסתכלת ומבקשת אותי, וטובה שעברה הכול, פחדה שצריכה לטפל באחת שלא עלינו – ואני מה יכולתי להגיד, מה יכולתי, אני אמרתי תודה כל בוקר שלקחה אותי ככה עם הרגל, אז לא תהיה לך בת, טְפוּ – שאני לא מהנדס ולא דוקטור, רק עוזר בשולחנות ובסירים, אבל לטובה המסכנה אין אדבוֹקַט בשמיים, ויש אנשים בלי, עדיף לךָ בלי, ואולי יהיה להם בית גדול, גינה ועץ, ואולי היא תדע להיות בן אדם לבד, ואמרו צריך לבקש דוקומנטים, ואמרו צריך להגיש לרבקה בקַבִּינֶט ואז באה עם עוד אנשים ולקחו, לקחו, ואין בן אדם, אתה מבין ילד. אין. הייתה ואין."

  – "לאן לקחו?״

  הוא הסתכל בנעליים שלי עשר שניות ארוכות לפני שהרים את ראשו אט־אט כלפי מעלה. נדמה שהפעולה ארכה נצח שלם ועלתה לו בקושי עצום, או אז הוא עטה את החיוך העצוב ביותר שראיתי מימיי והפנה מבטו לכיוון מבנה ההוסטל.

  – "מתי?״

  – "קטנה שלי, קטנה. ארבעים היום. ארבעים."

  הוא התיישב על האדמה והושיט זרוע מגוידת ודקיקה לשקיק שהיה מוסתר בכיסו והחל לחפור בידיו בור קטן בשביל שמוביל אל היציאה. הוא טמן את השקיק פנימה וכיסה באדמה. אני כבר לא נחשבתי בעיניו. אמרתי משהו, או נדמה שאמרתי אבל הוא נאטם לכל הפרעה חיצונית והתרחק מתלולית האדמה חצי צעד קטנטן, שלף שקיק נוסף מחיק המעילון המרופט וטמן אף אותו בבור החדש שגירד אחת־שתיים וכיסה שוב באדמה, וכך המשיך צעד אחר צעד, במרחקים מדודים של צליעה וחצי עד ששתל בנוכחותי עשרה עצמים מוזרים שנראו מהמרחק בו עמדתי כמו רשתות קטנות שהיינו שומרים בהן גולות ביסודי. שכחתי שרציתי לשאול על הארוחות המקולקלות, שכחתי כמעט מהכול.

  אחרי הבור העשירי שהגיע עד לשער הכניסה הוא הסתובב והמשיך להשתעל בדרך לחדרון שלו במבט שפוף, ורק כשחלף על פניי ונעלם חשתי איך יחד עימו פרח אותו ענן ריח אפייני. אך הפעם דבר מה חדש נוסף לו, מין מזיגה מפתיעה של מרכיב סודי, ניחוח משכר של אדמה לחה וקבר.

  למחרת בערב בסוף המשמרת יצאתי לחצר אחרי שכל החברים נרדמו והדלקתי פנס קטן. הטפטוף ניקה מעט את האוויר והשמיע נקישות במקצב משתנה על הגג המאולתר של הפרגולה ואני כיוונתי את האלומה לתלוליות הקטנות שהזקן סימן בהם את השביל הראשי. עמדתי והסתכלתי ברגבים ההפוכים שהוא פיזר בנוכחותי ואז מתוך איזה ניחוש פנימי החלטתי להקיף את המבנה. ובאמת מסתבר שהחזית הייתה רק קצה הקרחון: סביב ההוסטל, ברדיוסים משתנים, בשבילים והמקומות המתים והעזובים, בין השיחים ובכל רווח עם פיסת קרקע עירומה – כל החצר כולה הייתה זרועה בגבשושיות, כמו היינו תחת מתקפה של צבא חפרפרות.

  ניגשתי אל אחת מהן ושלפתי את השקיק הקטן שהיה קשור בחוט תפירה בקשר פרפר ובתוכו שני פריטים: סוכריית טופי וגזיר נייר תלוש ממחברת שורות עם מילה בודדת. הכתב נמרח ורעד בקצוות, נדמה שנחרט בעזרת עט כדורי פשוט, מהסוג שמחובר לדלפקי הדואר. החזרתי את השקיק עם הפתק והסוכרייה לבור וחשפתי את שכנו – ואז את זה שאחריו ועוד אחד, להיות בטוח, ובכולם אותה סוכרייה ואותה מילה אחת – סליחה.

*

גאולה המנהלת רתחה מזעם כשנודע לה על מותו של הזקן. היא תפסה אותי לשיחה כאילו הוא היה בן חסותי או אפשר בגלל שנחשבתי בעיניה אחד – רציני וסיגלתי עם הזמן הליכה בכירה מהולה בריחוק חברתי וחשיבות עצמית. "זה תפקיד מקולל, אני אומרת לך, שוב נשארנו בלי מבשל," היא הטיחה בי בייאוש, כאילו היה עליי לדעת שהוא כבר היה נגוע בחולי כשהגיע לעבוד אצלנו.

  בשבוע שלאחר מותו קבעתי לעצמי רק משמרות לילה. הייתי מוכרח לגייס מקורות סבלנות חדשים בשביל לחזור ולהתמודד עם בני אדם מכל הסוגים במהלך היום. והנה באחת מאותן משמרות, בעודי עובר כמו תמיד בין החדרים, מוודא שכולם ישנים ונושמים, התעכבתי אצל בלה. כזה גורל. אם יש עצב בעולם, הנה הוא כאן. כבר בת ארבעים ומספרים שהפסיקה לדבר בלי הודעה מוקדמת בגיל שלוש. נדמה שמעולם לא חשבתי עליה ליותר מכמה רגעים, בכל אופן לא במובנים שמעבר לצורכי הגוף הבסיסיים במסגרת התפקיד.

  בדקתי פעמיים שהחלון בחדר סגור והיא מכוסה, סידרתי את הכיסא, פתחתי וסגרתי את דלת הארון, ועדיין לא הצלחתי לצאת. דבר מה ריתק אותי למרצפות תחתיי, דבר מה פרום שיש להדק. ורק לאחר שעצמתי עיניים בריכוז למשך שניות ארוכות ונשימותיי התייצבו והתאימו עצמן לשעון המתקתק מהקומה התחתונה, רק אז כמו מתוך בועת חלב רותח שעלתה מהסיר והתפוצצה נפלה עליי לפתע מין הכרה בהירה ופשוטה… הכרה שענן הריח של הזקן קנה לו שביתה סביב מיטתה הנושמת של בלה.