מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

דוד השרוף / ראובן (רובי) נמדר

 אוצר המילים העברי עשיר בביטויים המתארים את מנעד הפחד: אימה, חרדה, יראה, בעתה, בלהה, זוועה. המלים מתחרות ביניהן על תשומת ליבו של הקורא, מעלות עוד ועוד את הרף – אבל אף אחת מהן לא יכולה להכיל בשלמותה את התחושה שחשתי באותו אחר־צהריים רחוק שבו שמעתי לראשונה את שמו של דוד השרוף. זה היה בכיתה א' או אולי בכיתה ב', בשנים שאותן בילינו במרחב הפרא שהיה ידוע בכנוי "הצריפים". בניין בית הספר "לוריא" בו למדתי היה חדש ומרווח למדי, נקי ומודרני, אבל הצריפים היו שריד לימים עברו: צריפי אזבסט נזיריים, דוקרניים וקרים שחלונותיהם הקטנים היו מסורגים בסורגי ברזל חלודים. שום עץ, שיח או פרח לא צמח מסביב לצריפים. הם היו מוקפים במשטח אטום של אספלט אפור, מחוספס, שהנפילה עליו הייתה קורעת עד זוב דם את המרפקים והברכיים. בהפסקות היו הילדים משחקים על מגרש האספלט את משחקיהם האלימים, משולחי הרסן, ואני עמדתי באחת הפינות והתבוננתי בהם מרחוק, מבלי להבין מהו הכוח שמניע אותם ומהי השפה הסודית שבה שוחחו גופיהם הצעירים זה עם זה. היינו חדשים בשכונה, זרים שזה מקרוב באו. עד לפני כמה חודשים חייתי בחיקן המגונן של אימי, סבתי ודודתי המבוגרת שגרה בשכונה מסורתית ומרוחקת, בקצה השני של העיר. עולמם הפרוע, החיוני, של הילדים בשכונה החדשה היה זר לי לחלוטין והקוד הפנימי שלו נשאר בלתי־מחוור עבורי במשך שנים לא מעטות אחרי שעברנו להתגורר בה. גם הדרך הארוכה מבית הספר הביתה הייתה הרפתקה לא קלה ולא נעימה. בבקרים היה אבי מסיע אותי בפיאט 128 החדשה שלו ומוריד אותי ליד הצריפים בדרכו לעבודה, אבל את הדרך חזרה היה עליי לעשות לבד.
  שברי זיכרונות ומראות מהדרך הזאת מופיעים לפעמים בחלומותיי עד עצם היום הזה, חמישים שנה מאוחר יותר. עצי האורן האדירים, שנראו כמו מפלצות פרה־היסטוריות מאובקות; גדרות האבן המעוקמות; בתי האבן הישנים של שכונת קטמון, שלא היה בהם אז שמץ מההדר הבורגני שיש בהם היום; המגרשים הריקים, שדות טרשים מסוכנים שנכלאו בין הבניינים החדשים של השכונה שבנייתה הייתה עדיין בעיצומה. כל זה נראה לי זר ומסוכן, מאיים ומנכר – בעיקר על רקע האזהרות החוזרות ונשנות של המבוגרים מפני שיחה עם זרים, קרבתם של הפועלים הערבים או מגעם של המשוגעים והתימהונים הרבים שהסתובבו כסהרוריים ברחובות הירושלמיים קְפוּחֵי־השמש. ההליכות הממושכות הללו, באור המסמא של הצהריים, נראו לי אינסופיות – מסעות ללא תכלית או תוחלת שסיומם אינו נראה לעין. חברים היו לי רק מעט, עדיין לא הספקתי להתאקלם בשכונה מספיק כדי להיות חלק מחבורה זו או אחרת. נשרכתי אחרי החבורות הקיימות, הילקוט מעיק על כתפיי, קולט פה ושם שמץ משיחותיהם ופטפוטיהם הקולניים אבל שרוי רוב הזמן בהרהורים הנפתלים וחלומות בהקיץ שמלאו את ראשי. כך, באופן המפורק ודמוי־החלום הזה, שמעתי גם את שִׁמְעוֹ של דוד השרוף. זה היה יום ככל הימים, בחצי הדרך הביתה, כשמישהו מלפניי, מאחוריי או מצדדיי לחש־צרח פתאום: "דוד השרוף!!!" אפשר היה לחוש ממש על העור את הפחד שאחז בחבורת הילדים שבשוליה השתרכתי. שרירים נדרכו, גֵּוִים נזקפו ועיניים נפערו לרווחה באימה שקשה לתאר את עוצמתה. "דוד השרוף! דוד השרוף!" הקולות היַלְדִּיִּים ביטאו את השם המחריד הזה כאילו היה זה שמו של השטן או מלאך המוות. הפחד זינק ונחבט בינינו כמו גולת זכוכית שנורתה באצבע מיומנת, נִתֶּזֶת תזזיתית בגולות האחרות ויוצרת סביבה מערבולת ערה של תנועה. בתוך כמה שניות מצאתי את עצמי שועט בבעתה יחד עם עדר הילדים, ליבי וריאותיי מתפקעים ממאמץ פתאומי וכפות רגליי הקטנות בוטשות במדרכה בכוח שלא הכרתי קודם לכן. אימה טהורה, צמיגה וכהה, שטפה אותי. לא ידעתי מי הוא דוד השרוף, לא היה לי מושג למה הוא אמור להפחיד אותי כל כך, אבל באותו הרגע פחדתי ממנו כפי שלא פחדתי משום דבר מימיי. הילדים נפוצו בבהלה לכל עבר, חלקם נמלטו אל חדרי המדרגות של בנייני המגורים הסמוכים, אחרים דהרו במורד גרם המדרגות הארוך שירד אל רחוב טשרניחובסקי, ואני המשכתי לרוץ לבדי במעלה רחוב הטייסים, עיוור וקצר נשימה מאימה, חש בנוכחותו המפלצתית, המחרידה, של דוד השרוף נושפת בעורפי ומאיימת להדביק אותי במרוצתי. אני לא זוכר איפה בדיוק נאלצתי לעצור כדי לשאוף אוויר. האם היה זה בצומת של רחוב ניל"י, ביציאה אל רחוב אלוף שמחוני או בירידה לרחוב הרב חן? כל מה שאני יודע הוא שברגע מסוים אפסה תקוותי להינצל. ריאותיי חִשְּׁבוּ להתפקע מרוב מאמץ, הלב הלם בי כמשוגע, רגליי לא נשמעו לי עוד ועצרו את מרוצתן. הבטתי לאחור, כלאחר ייאוש, לא יודע למה לצפות. לא הייתה שם נפש חיה. הרחוב הריק עמד בדממתו, דממת צהריים ירושלמית כבדה כעופרת שרק ניסורו החרישי של גלגל החמה מפר אותה. התנועה היחידה שנראתה לעין הייתה מעוף אקראי של ציפור כלשהי והתפתלות זנבותיהם של חתולי הרחוב המחטטים בפחי האשפה. נשימותיי הלכו והתייצבו, הכאב בחזי ובשרירי רגליי הלך ודעך. חיכיתי עוד רגע או שניים, מתקשה להאמין שאכן ניצלתי. את שארית הדרך עשיתי בצעד מהיר ובגוף דרוך, שואף להגיע הביתה כמה שיותר מהר, להיבלע בבניין ולנעול מאחוריי את דלת הרב־בריח הכבדה של הדירה.
   למחרת, בבית הספר, ערכתי כמה בירורים זהירים כדי ללמוד מיהו דוד השרוף ואם הוא הצליח לתפוס את אחד הילדים ולעשות בו את המעשה הנורא שאת טיבו לא הבנתי עדיין. לקטתי את קרעי הסיפורים שסופרו לי וערכתי אותם בקפדנות לכדי פסיפס שלם: דוד השרוף היה שיכור ומשוגע. יום אחד הוא הרג את אמא ואבא שלו. אחרי שהוא הרג אותם הוא שתה הרבה יין, השתכר ונפל על הלהבה הפתוחה של תנור הגז. הפנים והחזה שלו נשרפו לבלי הכר, ומאז כולם קוראים לו דוד השרוף. לא העזתי לשאול מה בדיוק הוא עשוי לעולל לילד שייפול לידיו, ואיש לא התנדב למסור לי את המידע הזה. האימה הגדולה מכולן נותרה ערטילאית, לא־מדוברת. חשבתי עליו לא מעט במהלך השנים הבאות. לא פעם דמיינתי את הרגע שבו הוא צונח, שיכור, על הכיריים ואת הלהבה המאכלת את עור פניו והופכת אותו למפלצת אדם. ניסיתי לשחזר את התחושה של העור הנשרף, את מראה ההורים האומללים ששוכבים מתים על רצפת דירתם ואת פניו החרוכים של הבן שהרג אותם. כמה שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי מעורה הרבה יותר בחברת הילדים ובקי יותר בהוויית עולמם, הראה לי אחד מהם את הגנן הנרגן, גדל הגוף, של אחד מהבניינים החדשים שנבנו בשכונה ואמר: "אתה רואה, זה דוד השרוף." הנהנתי בנימוס, אבל לא האמנתי לו. ידעתי שהוא משקר. אומנם לא ראיתי מעולם את דוד השרוף, אבל ידעתי בוודאות מוחלטת שהאיש המגושם שעליו הוא הצביע הוא לא הוא. דוד השרוף נראה אחרת לגמרי. הוא הרבה יותר מפחיד, והרבה יותר מסוכן. הוא ממשיך להתהלך עד היום ברחוב הטייסים, בין עצי האורן המאובקים וגדרות האבן המאפירות, ומחכה לרגע הנכון שבו הוא יצליח סוף סוף לתפוס אותי.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp