מֹאזְנַיִם

* מתוך רומן בכתובים שעתיד לראות אור בהוצאת "קתרזיס"

על הרומן: יאיר קולמן, שמחזיק מעצמו אינטלקטואל ספרותי במשקל בינוני, מאבד את מי שרצה שיהיה אביו הספרותי, חביב שלום, אינטלקטואל ספרותי במשקל כבד.

ככה זה כשאתה קרֵב לחמישים: אתה מאבד אבות, שומט פנטזיות, רוכש חרדות מוות וסטטוס, אך אולי גם מקושש מעט תבונה?

"מִשְבָּרִים" הוא רומן על איש משפחה שמנסה להישאר נשוי, בן שממאן להתייתם, איש רוח שסובל מהתפשטות הגשמיות. על רקע הטלטלות שעברה החברה הישראלית – מגפה, מהפכה, מלחמה – קולמן חותר בטירוף לנורמליות.

* * *

קולמן ידע זה מכבר שיש לו כישרון בלתי רגיל להתייתם מאבות, אבות מטפוריים וממשיים כאחד, התייתמות מטפורית וממשית כאחת. מלבד, כמובן, אביו הביולוגי, הדוגמה הבולטת ביותר, עד חביב שלום, הייתה יחסיו בשנות העשרים לחייו עם פרופסור איתן נבות, שכישלונם סייע לסתום את הגולל על הקריירה האקדמית של קולמן. ברבות השנים הרהר קולמן שוב ושוב ביחסים הללו וניסה למצוא את שורש הטעות שהייתה בהם. הוא רצה להבין מה הלקח. ראיית החיים כלקחים נצברים והולכים – עד שאתה מת בסוף, נמחה, נמחק, מוכחד, מושמד, אבל למצער השכלת, וכמו התמוטטתָ תחת מערום תבונה מיתמר – הַלְמה שאיפה מסוימת לסדר ומשמעות בנשמתו של קולמן.

   פרופסור נבות היה ראש החוג לספרות כללית באוניברסיטת תל־אביב וקולמן השתתף בסמינר שלו, הולדת הפרוזה מרוחה של ההיסטוריוגרפיה ביוון. לנבות היה זיכרון אדיר ולפיכך ידע היסטורי וספרותי לא מצוי, אך המְראוֹת הגוּתיות או פסיכולוגיות או אסתטיות לא אהב, וגם לא היטיב לנסוק בנתיבן. קולמן היה תלמיד תואר שני בולט ונבות שם ליבו אליו. ולכן כשקולמן, הטמבַּל הפעור, האידיוט המפגר, כך כינה את עצמו כשסיפר את הסיפור, ובצדק, בא לראש החוג על מנת להודיע לו שמצא מי שינחה אותו בעבודת התואר השני שלו, אמר לו מייד נבות תוך חיכוך ידיים מטפורי, בהחלט, מתי תרצה להתחיל. קולמן בלע את רוקו. בכוונתו הייתה לומר שהוא רוצה לפנות אל פרופסור גאולה רדמן, שאצלה למד בסמסטר שעבר בסמינר על פסיכואנליזה וספרות, אם תרצו, לא רק הזיה, פרויד והספרות, ולתומו, ולטמטומו, הודה קולמן כשסיפר את הסיפור, חשב שיש להודיע על כך קודם כול לראש החוג. בהחלטה של רגע החליט לא לסתור את דבריו של פרופסור נבות אלא לענות בסתמיות שישמח להתחיל בקרוב, ולחשוב על כל העניין בינו לבינו אחרי שיצא מחדר ראש החוג.

   מה לעשות? הוא התייעץ אז עם חבריו. האם לספר לנבות שנפלה טעות ולהסתכן ביחסים עכורים עם ראש החוג? או שמא לקבל עליו את עול ההנחיה. בסך הכול, קולמן הרי ידע מה ברצונו לחקור, הוא כבר נמלא חיוניות למחשבה שיעבור אחד־אחד על כל השולחים יד בנפשם בספרות העברית המודרנית הקנונית ויסיק, מה שחשד שיסיק, בדבר הקשרים המורכבים הקיימים בין התאבדויותיהם לתחייה ולחורבן הלאומיים. חדי העין, הוסיף לימים בליבו, מנסח למראיין העתידי שיסקור את התפתחותו האינטלקטואלית, יבחינו כבר בעבודת המאסטר הצנועה הזו בניצני מה שיהיה לימים "נורמליות וטירוף". לבסוף, החליט קולמן לקבל את עול ההנחיה של נבות. לימים, כשהפך במחשבתו בכל הסיפור הזה, קבע שבשלב זה היה הלקח שיש להסיק מהמקרה שדוף וחסר השראה: אמור תמיד אמת, גם אם היא כואבת לרגע.

   וזאת, משום שעבודת המאסטר המסכנה של קולמן נמרחה ונמרחה על פני כמעט ארבע שנים. נבות לא היה בעליל האדם המתאים להפלגות התיאורטיות והפסיכולוגיות של תלמידו, ושוב ושוב הביע ספקנות זהירה ביחס אליהן. לבסוף, כמו שקורה לעיתים, נמלא קולמן תסכול כה עז, שפשוט ישב וכתב במשך חודשיים זועמים את מאה עמודי העבודה ואז הציגם לנבות שכעת, מול העבודה והעובדה המוגמרת, השתכנע בתזה של קולמן או לפחות לא מְלאוֹ ליבו לפקפק בה.

   עם זאת, בד בבד לתסכול האינטלקטואלי שהסב לתלמידו, אותת נבות לקולמן, לחברי הסגל ולשואפים להיות כאלה, שקולמן הוצב על קו הזינוק של מסלול המרוץ האקדמי. בכך היה אב מטפורי לתפארת, הודה קולמן בינו לבינו, לא אב כושל כמו אחרים ואכן בולטים פחות בחייו. ביוזמתו שלו, הציע נבות לקולמן להיות עוזר ההוראה שלו ואף קיבע את שמו של קולמן מתחת לשמו שלו על לוח בכניסה לחדר קטן בבניין גילמן. הוא הודיע על כך לקולמן בחגיגיות, אבל קולמן, הטמבֶּל המפגר, כפי שאמר בסַפרו על כך לחבריו, ובצדק, לא התרגש מהמחווה. הוא חשב שהוא מעל זה. לא זו אף זו, נבות התמנה עד מהרה לדיקן הפקולטה למדעי הרוח. אך קולמן, הפעור האידיוט, לא הבין עד תום את מלוא משמעותה של העובדה המכריעה הזו לאפשרויות הקריירה העתידית שלו.

   במה כן היה קולמן עסוק? בלרטון על העבודה המשמימה שלו כעוזר הוראה. נבות שלח אותו לכתבי עת ישנים נידחים למצוא אזכורים שוליים, הוא שיקע את ראשו של קולמן בפרטי המציאות הטובענית בעוד רוחו של קולמן שואפת לנסוק אל על, אל הרוח הצח של התיאוריה, ובאמרו תיאוריה התכוון כמובן קולמן להוגים שכתבו לפני השרלטנים הצרפתים של שנות הששים ועוזריהם מבין העמים. בסוגיה הזו, בשנאת ההוגים הדוגמנים, המעניקים פתרונות כושלים לבעיות לא דוחקות בפרוזה בלתי נסבלת, הוא לא היה לא טֶמבֶּל, גם לא טַמְבַּל. מדי פעם אף ביקש נבות מקולמן להכין לו דפי מקורות בשביל הסטודנטים, על ידי גזירה והדבקה. קולמן לא עשה זאת מאז ימי ההדרכה בבני עקיבא בתיכון והוא חש מושפל על כך שהוא, גבר צעיר ומבטיח בן עשרים ושבע, גוזר ומדביק. ובאחת הפעמים, בתקופה קשה במיוחד לקולמן, כך היו בעצם רוב התקופות בשנות העשרים שלו, כמהגר דלפון בתל־אביב, כאשר נבות זעם על כך שההדבקה לא עלתה יפה, פרץ קולמן לבושתו בבכי במשרד הדיקן למדעי הרוח.

   נבות התגלה בגדולתו. הוא ניגש לקולמן והניח את ידו על כתפו ומלמל, עד כדי כך, אבל אני מבין, ואז הוסיף במפתיע אמירה מוזרה לכאורה אך שקולמן הבין אותה היטב, ואל תחשוב שזה לא גברי לבכות, זה גברי בהחלט. הוא הגיש לקולמן טישיו ויצא החוצה להורות למזכירה להכניס לקולמן כוס מים ושב לחדר וסגר את הדלת בדיסקרטיות. זה כל־כך קשה? תאמין לי, אמר בלבביות, אצל יהושפט היה קשה יותר, וכיוון להיסטוריון הספרות הירושלמי הנודע שאצלו טוּפח נבות עצמו. אבל אני מבין. ואם אוריד ממך את זה, זה יהיה בסדר? אבקש מהמזכירוֹת שיעשו את זה. קולמן הנהן, אסיר תודה וקצת מבויש. נבות ליווה אותו עם יד על כתפו החוצה.

   ולמרות זאת, קולמן, היהיר האידיוט המפגר הזה, בתום השנה, כשנודע לו שקיבל מלגת קיום נדיבה ממכון מחקר ירושלמי, ביקש מנבות להתפטר מעבודתו כעוזר הוראה. אתה בטוח? שאל אותו נבות, מנסה לחדד את המופרכות שבהסגת הרגל שכבר שרבב קולמן בדלת האקדמיה, האימתנית כמו שער החוק, אך קולמן אמר שהוא בטוח.

   אך מה הם הלקחים כאן? הרהר קולמן ברבות השנים. קודם כול, להיות יותר חכם ופחות טיפש, לקח חשוב, ולהסתכל סביבך ולראות שאנשים היו הורגים בשביל פטרון כזה, ולהיות פחות יהיר ויותר עניו, גם זה חשוב. אבל היה שם עוד משהו, נפשי פנימי יותר, לקח מורכב יותר. ההתנגדות לפרשנויות העומק היא לפעמים פשוט טיפשות. מדוע בעצם קולמן לא יכול היה לעזור לנבות עם דפי המקורות? מה קרה, קצת דבק קצת מספריים, מדוע זה היה מתחת לכבודו? ומדוע קולמן התפטר גם כשנחסכה ממנו העבודה הזו? האם אין זאת משום שהוא פשוט אוהב להיות יתום, הטמבַּל?

   לאחר כחצי שנה גם הגיש סוף־סוף את עבודת המאסטר ובכך תמו לכאורה יחסיו עם נבות. הוא החליט שלתואר השלישי יבחר באישה, באם ולא באב, ובמישהי שתתאים יותר לכיוונים האינטלקטואליים שמעניינים אותו. אבל כעת האב לא נשאר חייב. כשביקש ממנו קולמן המלצה לתוכנית דוקטורט מיוחדת התברר שנבות נעלב שקולמן לא בחר בו וסירב לתת את ההמלצה. ההמלצה הייתה חיונית להתקבלות וקולמן כתב דואר אלקטרוני ארוך ושנפתח בדרמטיות בּיבּילית בשאלה, במה חטאתי לפניך, בעצם? נבות התעשת, אכן תגובתו הייתה קיצונית ולא הוגנת, והעניק לקולמן את ההמלצה והוא הונחה על ידי פרופסור רדמן ללא חיכוכים מיותרים אך גם ללא חסות מיוחדת. הוא נזהר מאוד בכבודה והיא מצידה נזהרה שלא להבטיח כלום לתלמיד שחיבבה אך לא עד כדי שתחרף את נפשה למענו ותציבו על מסלול המראה לתקן.

   אבל קולמן נאלץ להודות בינו לבינו שגם יחסיו עם העבודה האקדמית עצמה, לא רק עם ההיררכיה האנושית שמפקחת עליה, סבלו מאיזה קושי בהרכנת ראש בפני סמכות. לקולמן הייתה, בקצרה, בעיה עם המקורות המשניים. הוא לא סבר שעליו לטרוח ולקרוא את כל מה שאמרו אנשים שונים ביחס לסופרי המופת שאהב. הוא חש שעיקר התשוקה שלו מצוי ביחסו הבלתי אמצעי אל סופרי העבר הגדולים. הייתה בכך יהירות, ללא ספק, אבל גם תחושה נכונה לגבי הדילול הבלתי נמנע של התשוקה המחקרית בעיסוק נרחב מדי ובו זמנית מתמחה מדי בספרות עזר.

   את הדוקטורט ערך קולמן והגיש לפרס בהט לספר עיון. הוא לא זכה בפרס, בדיוק בגלל החוסר בְדיון מספק בספרות המשנית הרלוונטית, אבל אחד השופטים, עורך ב"עם עובד", התרשם מתנופת כתב היד ויצר עם קולמן קשר. והשאר, היסטוריה מינורית.