בחלומי חזרתי / נילי לנדסמן

כבר כמה שנים טובות שאני לא חולמת עליו. הוא פשוט נעדר מרפרטואר החלומות החוזרים על עצמם. למקומות אסטרטגיים בקיבוץ אני תמיד שבה, נתקעת בלי פספורט וארנק באיזה חוץ לארץ זר־מוכר, מוצאת חדר נוסף, מרתף בדרך כלל, בדירה שמזמן איני מתגוררת בה במציאות או שמעולם לא התגוררתי בה, פוגשת את הבנזונה ההוא, ששבר לי פעם את הלב וסירב להתנצל.

שיעור מתמטיקה באוגנדה / מיה סביר

בכל בתי הספר שבהם למדתי (שבעה, סיפור ארוך) היה מרחק בין מה שהתרחש בכיתה ובין מה שהתרחש בראשי. אני לא בטוחה שהמורים יסכימו איתי, אבל המרחק הזה היה חבל ההצלה שלי. הוא אפשר לי, לפחות בחלק מהזמן, לשבת בכיתה ולא לשוטט בחוץ. בשיעור מתמטיקה היה המרחק הזה גדול במיוחד.

הזקנה והנערה / עילי ראונר

"זה סיפור שהייתי מקריאה לתלמידות שלי," אמרה ההיסטוריונית.
"אני לא תלמידה שלך," מיהרה להבהיר נערת הרחוב.
הזקנה החזיקה ספר ועלעלה בין דפיו: "תמיד הטריד אותי הסיפור הזה."
"דווקא זה?" מלמלה הנערה.
"קחי," אמרה הזקנה כעבור רגע, "תקראי בו, " מסרה בידה את הספר.
"אני לא קוראת," הכריזה הנערה.
"זה לא עניין כבד, אני מבטיחה לך, את תאהבי אותו…"
הנערה לא השתכנעה.

על "שנות לימוד" מאת גיש עמית / עודד וולקשטיין

אנחנו מעניקים לילדינו שמות, מגדלים אותם בבתינו ומדמים שהם שלנו: אבל דווקא זרותם של השמות בפיו של המורה המתקשה מזכירה לנו ששום ילד אינו שייך באמת לשום איש; שהילדים שאנחנו נפרדים מהם לילה לילה בסיפור ונשיקה חיים את חייהם האמיתיים במחילות תת־קרקעיות; שם הם מדברים בשפתם המשונה ומדקדקים בטקסיהם החשאיים – שרידים של ציוויליזציה אבודה, שאנחנו לעולם לא נבין. באחד המקומות שבהם הוא נרעד לעומק התהום הפעורה בינו לבין תלמידיו כותב עמית: "כדי לזכות באמונם של תלמידיי, יהיה עליי להרוס את כל מה שיקר וקרוב ללבי."

שירים / אוהד אוחיון

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / אוהד אוחיון המנון לתלמיד בארון Mama, I don׳t wanna die I sometimes wish I'd never been born at all Queen שַׁבְשְׁבוֹת עֵינַי הַבּוֹרְקוֹת הֻכּוּ סַנְוֵרִים כְּשֶׁשָּׁלַחְתִּי מַבָּט אֶל אֵזוֹר חֲלָצַיִם. אֶל הַתְּחוּם הָאָסוּר שֶׁל אוֹתָם הַמּוֹרִים, רָצִיתִי לִבְלֹשׁ מִבַּעַד כְּסוּת מִכְנָסַיִם – שֶׁהֻדְּקוּ בִּקְפִידָה בַּחֲגוֹרָה נִרְתֶּמֶת, […]

פתוח / אסתר פלד

לא זוכרת בכלל מה היה לפני הרגע הזה וגם לא מה היה מייד אחריו. כן זוכרת:
ילדה בת שש וחצי גדלת גוף בתוך חולצה משובצת כחול־לבן, משבצות פפיטה קטנות מאוד וחצאית כחולה כהה, נכנסת בשער הברזל של בית הספר היסודי שעמד, ועומד עד היום, בזווית הישרה שבין הרחובות הראשיים של השכונה. מי היה איתה לא זוכרת; שניהם או רק אחד מהם, קרוב לוודאי. זוכרת צל גופו של מבוגר סמוך אליה. זה זיכרון שזוכר הגוף.

אז היום נדבר בשפה של מתים? / לאה איני

כשאבא מרגיש טוב כמו שקרה בבוקר שאחרי חג העצמאות, והוא גם לא הולך לסבתא אנה וסבא דויד, אבא מפשק את ירכיו על המושבים שלא יתחככו זו בזו, מטיל את זרועותיו לרוחב המשענות שגם בתי השחי שלו יתאווררו, ומלמד אותו במקום המורה של כיתה ב' –

דבר העורכת | גיליון הכל בסדר, אין בית ספר / אוגוסט 2022

"הכֹּל בְּסֵדֶר/ אֵין בֵּית סֵפֶר – " השורות החותמות את "1 בספטמבר", שירה האיקוני של אנה הרמן, הן גם המוטו המתבקש לגיליון אוגוסט-ספטמבר של מאזנים; גיליון שרואה אור ברגעי פתיחת שנת הלימודים בבתי הספר ובעיצומו של אחד המשברים הקשים ביותר שידעה מערכת החינוך בישראל. הגיליון הזה מוקדש, באהבה ובסיאוב, למוסד שאחראי לייצורם של כמה מהזיכרונות – שלא לדבר על הסיוטים – שרדפו לאורך שנים את משתתפי הגיליון.