דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
הזקנה והנערה* / עילי ראונר
"זה סיפור שהייתי מקריאה לתלמידות שלי," אמרה ההיסטוריונית.
"אני לא תלמידה שלך," מיהרה להבהיר נערת הרחוב.
הזקנה החזיקה ספר ועלעלה בין דפיו: "תמיד הטריד אותי הסיפור הזה."
"דווקא זה?" מלמלה הנערה.
"קחי," אמרה הזקנה כעבור רגע, "תקראי בו, " מסרה בידה את הספר.
"אני לא קוראת," הכריזה הנערה.
"זה לא עניין כבד, אני מבטיחה לך, את תאהבי אותו…"
הנערה לא השתכנעה.
"זה סיפור של בלזאק, את בטח שמעת עליו?"
"אני? – אני בעצמי לא יודעת לקרוא," התריסה הנערה.
"אז מה? לספר לך אותו?" שאלה הזקנה.
"בשום פנים ואופן," צפצפה הנערה העזובה, "אני אירדם."
"בכל זאת, שלא נשתעמם…"
כל זה ועוד נאמר עד שהנערה נכנעה.
הזקנה עמדה שקועה בהרהוריה. כעבור רגע החלה לספר על הרצח במלון הדרכים.
"אישה אחת הייתה עדה לרצח. הרוצחים חשבו לרצוח גם אותה."
"לרצוח גם אותה?" תמהה הנערה.
"את האישה, הם תהו אם יצטרכו לרצוח גם את העדה."
"למה שירצחו את העדה?" שאלה הנערה.
"כדי שלא תגלה מה הם עשו."
הנערה הנהנה בראשה, "הם לא רצו שיֵדעו מה הם עשו."
"בדיוק," חייכה הזקנה, "אז הם חשבו להרוג גם את העדה."
"אז מה היא עשתה?" שאלה הנערה. "מה עשתה האישה?"
"היא עצמה את העיניים והעמידה פני ישנה."
"שלא יחשדו בה שהיא ערה," הסכימה הנערה.
"מה היא יכלה לעשות," הוסיפה הזקנה, "היא חסה על חייה." ואחר כך: "הם אפילו סנוורו בפנס את פניה, היא קפאה בפחד במיטתה."
"אז היא התחזתה למתה?" שאלה הצעירה.
"רגע אחד הפריד בין העדה לרצח לבין הנרצח עצמו," סיכמה הזקנה.
"אז הם רצחו גם אותה בסוף?"
"הלילה היה מואר באור ירח, הרגליים נקשו הלוך ושוב, הם גלגלו בשטיח את הגופה וירדו במדרגות העץ הישנות. הם זרקו את המת בדיר החזירים. וכל הזמן הזה שכבה האישה במיטתה ושמעה את לעיסתם של החזירים האוכלים את המת וליבה ניבא לה רעות."
"הם הניחו לה לישון?"
"היא נשארה ערה כל הלילה," המשיכה הזקנה, "היא ידעה שאם תירדם, לא תתעורר עוד בין החיים."
"ובבוקר?" שאלה הנערה.
"הם עקבו אחריה," אמרה הזקנה, "הרוצחים עקבו אחריה. הקטן מביניהם אפילו התקרב אליה ושאל: 'מה שלומך, גברת? ישנת טוב, גברת? כל הלילה נחירות מדיר החזירים, גברת?' – אז הוא נטל את אמתחתה והלך עימה עד קצה הכפר, הוא עשה את כל המחוות האלה כדי להקפיא את דמה בעורקים, היא הייתה בטוחה שתיפול."
"היא שמרה בבטן." המהמה הנערה. "כאילו לא הייתה שם."
"מה היא יכלה לעשות," התלוננה ההיסטוריונית.
"היא ניצלה," חייכה הנערה, "היא שרדה את זה."
"כן, כן." כחכחה הזקנה בגרונה, "עד שהגיעה לביתה."
"ומה קרה שם?"
"בהתחלה לא כלום."
"הרשעים חיכו לה בבית?"
"לא לא, הבית היה ריק. הכול כרגיל. היא שמטה את המטען מעל כתפה, נאנחה מעט ויצאה להאכיל את התרנגולות ולנכש עשבים בגינת הירק, הכול כרגיל. היא חלבה את הפרה הצנומה במשק, ובערב, כשבעלה עמד בפתח, ביקשה להכין לו ארוחת ערב. היא הבעירה את האש במטבח, רצתה לרחוץ את הסיר וגילתה שהוא רחוץ בדם."
"בסיר היה דם?"
"מילא, אולי בישלו בו בשר, היא לא ידעה לומר. היא צחצחה את הסיר ושוב היה מחוטא, ושפתה בו מים, ואז נשמע רשרוש, קול חבטה, איזה דבר נפל מן הארובה. היא זקפה את מבטה וראתה ראש כרות מתגלגל על הכירה."
"מה זה היה?"
"זה היה מה שזה: ראש נחבט במטבח."
"מאיפה הוא הגיע?"
"היא לא ידעה לומר. 'זה שום דבר,' אמר בעלה, 'תיפטרי ממנו וזהו,' כאילו כל יום נופלים ראשים מן הארובה עם ריסים ארוכים ולשון מבצבצת. אז היא זרקה אותו לערמת הזבל בחוץ."
הנערה השתוממה. והזקנה האיצה:
"אבל אז נשמעה דפיקה בדלת. 'את מצפה למישהו?' שאל האיש. 'מי שם?' שאלה האישה. הדלת נפתחה ומי עמד שם, את חושבת? – 'מי שם?' שאל הבעל. הם הביטו כה וכה, מי זה היה את חושבת? – המת, זה שמת אתמול, המת עמד שם, לא כמו רוח רפאים, אלא בשר ודם, המת מהלילה נעץ את מבטו באישה, פתח את עצמות הלסת ואמר: 'מדוע לא הסגרת את הפושעים?'
"'פחדתי,' השיבה האישה למת, 'פחדתי על חיי.'" והזקנה הוסיפה עוד: "אחר־כך הכינה למת ביצה טרופה במחבת המחוטאת והזמינה אותו אל השולחן לסעוד, ושם שאלה את המת מה יש לו לטעון כנגדה ומה יש לו לטעון כנגד עצמו ומה יש לו לטעון כנגד הפושעים במלון הדרכים. והמת הוסיף ואמר (וכאן, הזקנה פתחה את הספר של בלזאק והקריאה ממנו כלשונו): 'אישה, ראית שהורגים אותי ואת שותקת? החזירים אכלו אותי! […] מוכרחים להציל אותי' ועוד דיבורים מהסוג הזה.' ואז, הפחד של האישה הכפיל את עצמו, לא עוד מן החוק האנושי, אלא כעת גם מן הצדק האלוהי, כלומר מן החובה כלפי המת שאינו מוצא את מקומו בעולם הבא… וכך, בעוד האישה מניעה את ראשה מצד לצד ועיניה ממצמצות, ובעוד היא אומרת לעצמה 'אבוי, אבוי!' – התפרק גופו של המת ונפל מתחת לשולחן, כך שנדרש היה להתכופף ולערום אחת אחת את עצמותיו."
"ההיסטוריה," אמרה ההיסטוריונית הישישה ועצמה את עיניה בריכוז, "את רואה, נערתי, כמו גוף עצמות מתפורר מתחת לשולחן. אי אי אי, אולי את מבינה," נדה הזקנה בראשה, "העבר מתדפק על הדלת כמו מת מאתמול. את רואה, נערתי, אם לא נותנים עדות, ההיסטוריה מתפוררת במרכז הבית, ומה עדיף? – שהרי גם אם אין סיפור ואין היסטוריה ואין משפט צדק, חוזרים המתים ודורשים את מקומם," אמרה הזקנה ועצרה את עצמה מלמרר בבכי.
* וריאציה בעקבות מעשייה מאת אונורה דה בלזאק, "נפוליאון של העם", מתוך "סיפורים נפוליאונים".