גילוי וכיסוי ב"חמתו של תמוז" מאת אילנה ברנשטיין / מיכל בן־נפתלי

"היא דמיינה שבחדרי מחשבתה ולבה של אותה אשה שנגעה בה בגופה מוצבים, כאוצרות בקברי מלכים, לוחות ועליהם כתובות מקודשות שאילו ידעתֽ לפענח אותן היו מלמדות אותך הכול, אך הן לעולם לא תוצגנה בגלוי, לעולם לא תהפוכנה לנחלת הכלל."

סיפור / סיגל בן יאיר

אַתָּה אִמָּא שֶׁלִּי וַאֲנִי לוֹמֶדֶת לְדַבֵּר
בַּשָּׂפָה שֶׁלְּךָ וְאַתָּה מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לָלֶכֶת

ההכתבה – סיפור ממוארי / נועה מנהיים

יש לילד הכתבה. באנגלית. שמות של צבעים. רד, בלו, גרין, ילואו. הוא חושב שהוא גרוע. אבא שלו מציע תחרות: נעשה את ההכתבה יחד – הוא ואני – ונראה מי מצליח יותר. הילד סקפטי. הילד נולד סקפטי. אבל הוא מסכים. הוא מצליח לאיית נכונה בסיבוב הראשון שבע מתוך עשר. אני מצליחה שלוש.

על גיל ההתבגרות – שירים בפרוזה / יקיר בן־משה

יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּנִי מוֹשֵׁךְ אֶת קוֹלוֹ בַּבַּיִת. טוֹבבב, בְּסססֵדֶר, אֲנִי בָּאאא; הוֹלֵךְ וּמוֹשֵׁךְ מֵהַסָּלוֹן לַמִּטְבָּח, מֵהַחֶדֶר לַסָּלוֹן, לַמִּטְבָּח, לַחַלּוֹן, צוֹעֵק וְצוֹעֵק, וְזֶה נִפְלָא.

שירים / לי ממן

מַהוּ שֶׁבָּעַט בְּתוֹכָהּ בְּכָל הַדְּפָנוֹת
מָה הִתְמַלֵּא וּמָה הִתְרוֹקֵן
מָה קָדַם לְמָה, מַהוּ שֶׁבַּלֵּילוֹת
מְכַרְסֵם, שֶׁאֵינֶנּוּ נִשְׁמָע
לִסְפִירַת הַשָּׁבוּעוֹת, הִתְרַבּוּת הַתָּאִים, הַקֶּצֶב
הַמְּקֻבָּל שֶׁל הַגְּדִילָה, שֶׁאֵין לוֹ פֶּתַח
כְּנִיסָה אוֹ יְצִיאָה
שֶׁהִתְפִּיחַ אֶת רַחְמָהּ, דַּוְקָא אַחֲרֵי
שֶׁהַתִּינוֹק כְּבָר יָצָא, מַהוּ
שֶׁהָלַךְ וְגָדַשׁ אֶת גּוּפָהּ, חָצַץ
בֵּינָהּ לְבֵין הָעֲגָלָה, בֵּינָהּ לְבֵין
הַמִּלָּה –
מָה לֹא סִפְּרוּ לָךְ כְּשֶׁהָיִית יַלְדָּה
בְּכָל אִמָּא יֵשׁ חַיָּה
בְּסַכָּנַת הַכְחָדָה

נקודה רכה / איילת צברי

בגיל עשרים וחמש נחַתִּי בקנדה. היה זה היום הארוך בשנה. השמש שקעה ברבע לעשר, וּונקובר דמתה לנערת שער על כריכת מגזין: עוצרת נשימה, בלתי מושגת, קרירה.

שפת אם / מיה טבת דיין

מֶנְדִי מַחֲזִיקָה בְּהִסּוּס אֶת הַמַּבְחֵנָה.
מֶרְחַק יְרִיקָה מַפְרִיד בֵּינָהּ
לְבֵין הַסִּפּוּר הַגֵּנֵטִי שֶׁלָּהּ
עַל רֶצֶף הָאֱנוֹשׁוּת. אַבָּא שֶׁלָּהּ
כְּבָר שָׁלַח דְגִימַת רֹק קָתוֹלִי וְגִלָּה
שֶׁהוּא שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אָחוּז
יְהוּדִי. מִשְׁפָּחָה נֶחְמָדָה מִשִּׁיקָגוֹ
יָצְרָה אִתּוֹ קֶשֶׁר.
בְּגִיל שִׁבְעִים וְשֶׁבַע עָתִיד חָדָשׁ
נִפְרָשׂ בְּפָנָיו, רְווּי עָבָר, שְׁמוֹת מֵתִים
וְסִפּוּרִים שֶׁמִּזְּמַן לֹא נִמְצָא לָהֶם שׁוֹמֵעַ.
"רַק זֶה חָסֵר לִי", מֶנְדִי אוֹמֶרֶת,
עוֹד קְרוֹבִים, עוֹד מִשְׁפָּחָה".

שורש החול הגדול / דנה אמיר

בכל פעם שחזרה הביתה בצהריים, מאה חמישים וחמישה סנטימטרים של מעשיות פעלתנית, הייתה מבשרת על כניסתה בקול עולה ויורד שספק חיקה את יללות השמחה של הכלבים. הצליל הזה היה מושך את כולנו באחת מן החדרים הפזורים אל מרכז הבית.

מחשבות על כתיבה ואמהות (או: למה לכתוב?) / מירי רוזובסקי

את "כל הדרך הביתה", ספרי הראשון, הקדשתי לאמא שלי שלימדה אותי לכתוב. אני מסתכלת בתמונה שלי יושבת איתה ליד השולחן, ומנסה לפענח סימנים כמו שלמדתי מאמא ספרותית ידועה.

כל הבנות הטובות / נטעלי גבירץ

איה בדיוק התלבטה אם להיות אנורקסית. כל השבוע התלבטה, על אש נמוכה. בהפסקת האוכל אכלה תפוח וגבינה לבנה, וריחפה משיעור לשיעור. לקראת סוף היום היה הראש כבד מהרגליים, ואלה הלכו מעצמן לתוך הבית, לצלחת שניצל תירס ופתיתים, ומשם לשירותים, עם המים הקרים שמרעישים בכיור, והאצבע שמלטפת מבפנים את הגרון המחוספס והלח, כמו איזו חיית מים עתיקה ומסוכנת. היא לא הייתה שמנה, איה. אבל גם האנורקסיות שהכירה לא היו. המחולניקיות, רציניות, בלייקרה נוצצת, עם עיני ענק ושיערות שקופות, חלפו במסדרונות התיכון קלות כמו רוח. גם איה רצתה להיות קלה כמו רוח.