נביחות / רינת שניידובר

נביחות הכלבים לא נתנו לה מנוח. נביחות רמות, קצביות, אחידות, שנמשכו זה כמה ימים. היא התגוררה בפנטהאוז במנהטן, הרחק־הרחק מהמולת הרחוב, בדירה רחבת ידיים וצחורה שלא פנתה לשום דירה אחרת. בבניין שלה לא היו כלבים. היה אסור להחזיק בהם. ככה זה במנהטן, ישנם בניינים שאסורות בהם חיות המחמד.

פנוי להובלה / אילה בן לולו

הכביש שהוביל לעיר הגדולה שמם. אורות מכונית יחידה נשלחו לפנים כמשושים ונבללו באורו של פנס רחוב שזלג חרישית אל הכביש ממשוכת היביסקוס משתפלת ומשפת מדרכה אפורה. בבניין פינתי, בקומה השנייה, במיטה סמוכה אל תריסה של מרפסת שהוסבה לקיטון שינה צר, ישנו ראש לזנב גרשון ודינה, אחותו הגדולה, והתכסו בשמיכת פיקה ליחיד. גרשון מלמל ונע בשנתו ואגרופו הקטן קפוץ לסנטרו. נוגהו של ירח אב חדר אל הקיטון מבעד לתריס שכמה שלבים נשרו ממנו זה מכבר והצית צללים ארגמניים כנגעים על בטנה הלבנה של דינה ועל מצחו של גרשון הילד.

שירים / מיתר מורן

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / מיתר מורן אש גדולה [בִּמְחִילָה מִן הַיְּעָרוֹת הָעֲתִידִיִּים  שֶׁיִּבְעֲרוּ בְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם] אֵשׁ גְּדוֹלָה מְבַקֶּשֶׁת אֵשׁ קְטַנָּה מֵאֵשׁ גְּדוֹלָה כָּמוֹהָ הִיא יוֹדַעַת מַסְלוּל תְּנוּעָתָן כְּבָר הוּסַט. אִם יִתְלַכְּדוּ לְשׁוֹנוֹת בְּעֵרָתָן הַמִּתְלַבּוֹת מִתֹּקֶף סְמִיכוּתָן יִכָּרְכוּ זוֹ בְּזוֹ כָּךְ שֶׁלֹּא נִתָּן יִהְיֶה לְזַהוֹתָן  אוֹ לְהַפְרִידָן שֶׁמֶשׁ מִיָּרֵךְ רְעוּתָהּ בְּטֶרֶם […]

שירים / סתיו אתלן

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / סתיו אתלן חשבון נפש הַלֵּב שֶׁלִּי מְפֻצָּץ בְּתוֹלָעִים שְׁקוּפוֹת לְמֶחֱצָה הֵן זוֹחֲלוֹת הַחוּצָה מֵהַפֶּה כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה כְּמוֹ מַטְבְּעוֹת מִמְּכוֹנַת פַּחִיּוֹת הֵן נוֹפְלוֹת עַל הָרִצְפָּה זוֹחֲלוֹת בֵּין הַסְּדָקִים אֶל כָּל מִי שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת. 2. בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת הַשְּׁבוּרוֹת זוֹלֵג זַרְזִיף דָּם דַּקִּיק כְּמוֹ יַיִן חָמוּץ נִמְרָח עַל הַפָּנִים […]

שירים / אלכס בן־ארי

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / אלכס בן־ארי מדווי חָבֵר כּוֹתֵב לִי: "מַפְחִיד לִכְתֹּב בְּלִי אִלּוּצִים״ יֵשׁ לִי כַּמָּה תְּשׁוּבוֹת חֲכָמוֹת לְזֶה אֲבָל אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַמַּחְבֶּרֶת. הַמִּלִּים הָאֵלֶּה נִכְתָּבוֹת. הַשּׁוּרוֹת הָאֵלֶּה נִשְׁבָּרוֹת. אֲנִי נִזְכָּר בְּתַרְגּוּמִים שֶׁקָּרָאתִי הַבֹּקֶר. יְוָנִית, צָרְפָתִית. שָׂפוֹת אֲחֵרוֹת. עוֹד זְמַן עוֹבֵר. גּוּשׁ הַמּוּעָקָה בֶּחָזֶה מִתְבָּרֵר רַק כְּעָנָן סָמִיךְ, […]

שירי נשים / קדיה מולודובסקי, מיידיש: דותן ברום

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירי נשים / קדיה מולודובסקי מיידיש: דותן ברום קדיה מולודובסקי (ביידיש: קאַדיע מאָלאָדאָווסקי) מוכרת לקורא העברי בעיקר הודות לשירי ולסיפורי הילדים שלה – ״פתחו את השער״, ״גלגולו של מעיל״, ״הילדה אילת״ ואחרים – שתרגומיהם הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות הילדים העברית. עם זאת, בשנים האחרונות נחשפת מולודובסקי לקוראי […]

בחלומי חזרתי / נילי לנדסמן

כבר כמה שנים טובות שאני לא חולמת עליו. הוא פשוט נעדר מרפרטואר החלומות החוזרים על עצמם. למקומות אסטרטגיים בקיבוץ אני תמיד שבה, נתקעת בלי פספורט וארנק באיזה חוץ לארץ זר־מוכר, מוצאת חדר נוסף, מרתף בדרך כלל, בדירה שמזמן איני מתגוררת בה במציאות או שמעולם לא התגוררתי בה, פוגשת את הבנזונה ההוא, ששבר לי פעם את הלב וסירב להתנצל.

שיעור מתמטיקה באוגנדה / מיה סביר

בכל בתי הספר שבהם למדתי (שבעה, סיפור ארוך) היה מרחק בין מה שהתרחש בכיתה ובין מה שהתרחש בראשי. אני לא בטוחה שהמורים יסכימו איתי, אבל המרחק הזה היה חבל ההצלה שלי. הוא אפשר לי, לפחות בחלק מהזמן, לשבת בכיתה ולא לשוטט בחוץ. בשיעור מתמטיקה היה המרחק הזה גדול במיוחד.

הזקנה והנערה / עילי ראונר

"זה סיפור שהייתי מקריאה לתלמידות שלי," אמרה ההיסטוריונית.
"אני לא תלמידה שלך," מיהרה להבהיר נערת הרחוב.
הזקנה החזיקה ספר ועלעלה בין דפיו: "תמיד הטריד אותי הסיפור הזה."
"דווקא זה?" מלמלה הנערה.
"קחי," אמרה הזקנה כעבור רגע, "תקראי בו, " מסרה בידה את הספר.
"אני לא קוראת," הכריזה הנערה.
"זה לא עניין כבד, אני מבטיחה לך, את תאהבי אותו…"
הנערה לא השתכנעה.

על "שנות לימוד" מאת גיש עמית / עודד וולקשטיין

אנחנו מעניקים לילדינו שמות, מגדלים אותם בבתינו ומדמים שהם שלנו: אבל דווקא זרותם של השמות בפיו של המורה המתקשה מזכירה לנו ששום ילד אינו שייך באמת לשום איש; שהילדים שאנחנו נפרדים מהם לילה לילה בסיפור ונשיקה חיים את חייהם האמיתיים במחילות תת־קרקעיות; שם הם מדברים בשפתם המשונה ומדקדקים בטקסיהם החשאיים – שרידים של ציוויליזציה אבודה, שאנחנו לעולם לא נבין. באחד המקומות שבהם הוא נרעד לעומק התהום הפעורה בינו לבין תלמידיו כותב עמית: "כדי לזכות באמונם של תלמידיי, יהיה עליי להרוס את כל מה שיקר וקרוב ללבי."