רובאית א' / חגי לביא

"תעביר את הברוס של הרימונים, יש לי עוד קצת מקום בפאוץ׳," אני אומר לבנדה. הוא מסיים למלא את המחסנית ומעביר לי רימון. אני דוחס אותו לפאוץ׳ וסוגר את הסקוץ׳. האפוד מכביד עליי.

המסעות לקצוות העולם / דניאל קרן

"פקע קפיץ הפלדה בליבם", כך תיאר שטפן צווייג את רגע שיברון ליבם של חמשת חברי המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי בפיקודו של קפטיין סקוט. אחרי חודשים ארוכים בגיהינום הקר והחשוך על פני אדמות, כשהספק מנקר בהם כמו העיט את כבדו של פרומתיאוס, התברר להם הגרוע מכול.

אנטארקטיקה / לילך וולך

הכוללללל הכולללל בנחת, אומרת נואי בהתפנקות, מותחת את המילים בעונג חתולי. קחו את הפנאי, עצמו את העיניים ודמיינו ספרות מתחלפות מעשר למטה – תשע, שמונה, כמו ספרות של מעלית יורדת לאט. נשימה מרווחת אחת או שתיים לפני הספרה הבאה, שתיים, אחת. כשאתם פוגשים את הספרה אפס – דמיינו אותה גדולה ותלויה באוויר. מגדילים את האפס בדמיון לאט, עד שהוא הופך לשער שאפשר לעבור בו. האפס גדול, מוזהב, מזמין, בטוח. אפשר לעבור בו. שום דבר רע לא יאונה לך.

השתקפויות: עדות מקו המשווה / לי ממן

בהתחלה נדמה לך שהחיכוך עם העולם הוא שאבד: עצמים שמגעם היה שמור באצבעותייך – מלוטף או משונן, משיי או מחוספס, טעמים ומרקמים שאהבת או סלדת מהם, צבעים שהיו מפיקים אקורדים שונים מן הנפש, ריחות – הכול צונח פתאום לרף הנמוך, הצחיח, של שוויון הערך. את מתעוררת בחדרך, בביתך, מבטך נופל על ערֵמת בגדים, על ערֵמת ספרים, על דלת. הכול ארץ זרה, אבל ללא סקרנות־התייר שהופכת את המבט לערני, לחי. רק התימהון העקר: מי זו שלבשה, מי זו שפשטה, מה קראה, לאן נכנסה ויצאה מכאן. את שולפת מתוך הערֵמות איזה דבר, ממששת, מנסה לחלץ את המוכר מקליפתו, אבל דבר לא בוקע את קהות התרדמה.

שטיח / הדר אורלנוב

יום אחרי שנגמרה השבעה החלטנו להחליף את השטיח. בהתחלה חשבנו שאולי לא צריך אבל אז נעמדנו כולנו לצד השטיח והסתכלנו על הכתמים מכל השנים. אולי בעצם צריך? אמרנו. אבל בסוף השתכנענו שזה לא דחוף.

דבר העורכת | גיליון אנטארקטיקה / יוני 2023

אנטארקטיקה היא אולי המקום הרחוק ביותר שניתן לדמיין ממקומנו הקטן והגועש שבלבנט. בגיליון זה היבשת הקפואה והנוטה להתמוסס הופכת ליעד פואטי של ממש; מקום פנימי וחיצוני להתמסר אליו או להתנגד לו. יעד של תכתובת נפשית. ארץ לעולם כן.

ברית גלמודים / אודי נוימן

בדרך חזרה מהים נתקלה מירב בכותל מסותת אבנים כתומות שלא הכירה. היא העבירה אצבעותיה על האבנים המחוספסות והתקדמה עם הכותל מזרחה, עד שהגיעה לשלט המציין את בית העלמין טרומפלדור. על אף השעה, שער בית העלמין היה פתוח. וכך, מגבת על שכמה ובגד הים שלה עודנו נוטף מים, נכנסה פנימה.

שלושה שירים מקיץ 2018 ושיר אחד מחורף 2019 / אנה הרמן

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שלושה שירים מקיץ 2018 ושיר אחד מחורף 2019 / אנה הרמן המנדלה השחורה של נגה צָלַלְתְּ אֶל תּוֹךְ שִׁכְבַת הַמַּיִם הַקָּרָה. הַקַּיִץ רַק הִתְחִיל וְקֹר עָמַד עֲדַיִן בְּמֵי הַיָּם כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ קָרָה וּמֵי הַיָּם צָרְבוּ אֶת כָּל דִּמְעוֹת הָעַיִן. “כְּשֶׁצּוֹלְלִים יֵשׁ מַנְדָלָה שְׁחֹרָה בַּמַּיִם״, אָמַרְתְּ, "אֲנִי צוֹלֶלֶת […]

אומנת ואם / יערה שחורי

בספר דברים שבעל פה שנרשם מפי ביאליק, מופיע גם הציטוט הבא: "כל לשון יש לה סימבוליקה שלה, ואין המלה מקבלת את הוראתה השלמה אלא במשפט השלם. למשל, אצל הנוצרים קשורה המלה 'אם' באסוציאציות שונות. אצל העברי אין הדבר כן". טענת ביאליק כי המילה אֵם חסרה בעברית, או עבור הדובר העברי, את האסוציאציות שיש למילה בנצרות הקתולית (הנסמכת על פולחן הבתולה), מופיעה כאן כדרך אגב, כדי להסביר תופעה לשונית רחבה.

שירים / אורית נוימאיר פוטשניק

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אורית נוימאיר פוטשניק על שפת הנהר עַל שְׂפַת הַנָּהָר בְּאוֹקְסְפוֹרְד בַּרְוָזִים קְרֵבִים לַגָּדָה, יוֹדְעִים בְּוַדַּאי שֶׁיֶּשְׁנָהּ עוֹד פַּת לֶחֶם בִּידֵי הַיַּלְדָּה. הָרָקִיעַ מַנְמִיךְ לָרֶדֶת בְּאוֹקְסְפוֹרְד עַל שְׂפַת הַנָּהָר. לְטִיפַת עֲשָׂבִים מְקָרֶבֶת חֲלוֹמוֹת עַד לִגְבוּל הַבָּשָׂר. בָּעֵשֶׂב עַל שְׂפַת הַמַּיִם, עַל סַף מְאוּרַת הָאַרְנָב, לֹא רָצִיתִי […]