מֹאזְנַיִם

ברית גלמודים / אודי נוימן

א.
בדרך חזרה מהים נתקלה מירב בכותל מסותת אבנים כתומות שלא הכירה. היא העבירה אצבעותיה על האבנים המחוספסות והתקדמה עם הכותל מזרחה, עד שהגיעה לשלט המציין את בית העלמין טרומפלדור. על אף השעה, שער בית העלמין היה פתוח. וכך, מגבת על שכמה ובגד הים שלה עודנו נוטף מים, נכנסה פנימה.

  באחת האזכרות לאביה ראתה בן דוד רחוק שהכניס למכנסיו את הציציות של הטלית־הקטן, והתעניינה מדוע. "'לעג לרש'," הוא פסק, "לא יפה להשוויץ שאני יכול לקיים מצוות והמתים לא." בכניסתה לטרומפלדור חשבה שאולי זה נכון למתים הצדיקים של ירושלים, אבל בעיר החטאים, להיכנס בבגדי ים זבי מים לבית קברות תל־אביבי זה הלעג־לרש האמיתי. שהרי לְמה התל־אביבים, המתים כמו החיים, מתאווים יותר, אם לא לפסוע יחפים על החוף, לשמוע את רחש הגלים המרגיע, להביט אל עבר האופק ולהבין שהאופק הוא אינסופי? לעג לרש.

  היא התהלכה בשבילי בית העלמין, מחליקה את טבעת האירוסין שלה על ראשי הקברים, מעבירה מחום גופה אל מצבות השיש הקרות של כל הסלבס והמפורסמים של תל אביב והיישוב העברי. ראתה את הרחובות שהיא אוהבת לשוטט בהם קמים לתחייה, דיזנגוף ושינקין, טשרניחובסקי ואחד העם, דמיינה את ביאליק מכנס את כולם בכל יום שישי בערב לעונג שבת, וביאליק מתחיל ברמז ניגון, וכולם נמשכים אחריו, ואז נושא כמה מילים על מצב היישוב ותל אביב ועל מצב התרבות, ואז שב ומתחיל ניגון אחר, וחוזר חלילה.

  היא המשיכה לשוטט כך, מזמזמת לעצמה את הניגון של ביאליק, עד שהגיעה למצבה שעליה נכתב: "פה נטמן גלמוד". בלי שם, בלי תאריך לידה, בלי תאריך פטירה. היא לא יכלה להתעלם מהקבר הזה. מילא להיקבר בקבר אחים, עם כל החבר'ה, וגם כאלה ראתה בטרומפלדור. אבל להיקבר גלמוד?

  היא נעמדה ליד קבר הגלמוד, הוציאה את הטלפון הנייד מתיקה ואמרה על הגלמוד קדיש. היא זכרה את שקראה פעם, כי יש בקדיש קבלת הדין – יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא, יתגדל ויתקדש שמו הגדול של אלוהים – קבלת הדין נוכח נוראות החיים; אבל יש בו גם זכר, זיכרון והמשכיות. אני לא שכחתי אותך, גלמוד יקר. גם אם אין לך מקום בעונג שבת של ביאליק שם למעלה, יש לך מקום בליבי.

  היא המשיכה להתהלך, מהרהרת בביטוי היפה לבית קברות, "בית עלמין", בית העולמים, כאילו כל קבר הוא עולם וכל אדם עולם, עד שנתקלה בקבר גלמוד נוסף, נעצרה, וגם עליו אמרה קדיש. אלא שאז ראתה קבר גלמוד שלישי, ורביעי, וככל שהמשיכה בשוטטותה נוכחה כי יש עוד עשרות גלמודים כאלו בטרומפלדור. בו ברגע קיבלה על עצמה לבוא הנה בכל חודש, לעמוד מעל קבר גלמוד אחד ולומר עליו קדיש.

  לאחר שהגיעה לבית שלה ושל דרור, נכנסה למקלחת והשילה את כל החול והשכול שדבק לגופה, היא התיישבה אל מול המחשב והחלה לקרוא על טרומפלדור, מנסה להתחקות אחר אותם הגלמודים שקבורים שם. היא מצאה שבית העלמין נוסד בשנת 1902 בעקבות התפרצות מגפת הכולרה. עוד קראה שבניסיון לעצור את המגפה, עם חניכת בית העלמין חיתנו שם שני זוגות יתומים בתופים ובמחולות בטקס מאגי שידוע בשם "חופה שחורה".

ב.
שבוע לפני החתונה של דרור ושלה החליטה הממשלה לאסור על קיום חתונות בקהל שעולה על עשרה אנשים. הם הזמינו שלוש מאות. אחותה שלומית כתבה לה הודעה בקבוצה המשפחתית: "אם לא תתפסי אותו עכשיו, הוא יברח לך. אחרי הויה דלרוזה שהעברת אותו, אהיה הראשונה שתבין אותו". אבל הדוד חיים, שפרס עליה ועל שלומית את חסותו, ושהכיר את המשפחה הענפה שלהם, ידע שזה עלול להצית מחדש את המחלוקות המשפחתיות הנושנות, והוא הקליט בקבוצה הודעה קולית: "אם נזמין את רונית ואור, אז יעל ורחל לא ידברו איתנו, ואם נזמין את יעל ורחל אז גם סיגל ויואב וגם רונית ואור יחרימו אותנו, ואור יהדר ולא ידבר גם עם יעל ורחל, כי הוא שבוי במחשבה שאהבתי את יעל יותר ממנו. זה סודוקו אכזרי ולא בר־פתרון. אני מציע להמתין".

  היא ציפתה לחתונתם בכיליון עיניים. במשך חודשים רבים דרור היה זה שדחף לחתונה ומירב הרהרה וגרגרה בגרונה את התחושה בהיות בעל ואישה, התלבטה והיססה, אך לאחר שהסכימה כמו במרוץ שליחים היא ודרור החליפו תפקידים והיא זו שארגנה וקידמה את החתונה במלוא המרץ.

  הם נכנעו לדעתו של דוד חיים. למחרת הודיעה מירב לאחות האחראית בהוספיס שבו עבדה שהיא חולה. בטרם נסע לאוניברסיטה, דרור הניח על מיטתם מגש ועליו קערת מוזלי עם יוגורט ופירות, וכוס עם שייק בריאות כמו שמירב אוהבת, ולצידם ציור ילדותי של איש ואישה מחזיקים ידיים וביניהם לב. בלילה, כששב מיום העבודה, הבחין שמירב שוכבת באותה תנוחה, אור הטלפון הנייד שלה מאיר את פניה, מגש האוכל נותר כשהיה על הרצפה למרגלות המיטה, ושיירה עולצת של נמלים נהנית מהשלל.

  דרור לא התייאש. היה לו סליק־הפתעות שבו טמן קישוטים וחומרי יצירה וכרטיסי ברכה ואביזרים שונים לכל אירוע, אביזרים שרכש בחנויות הסטוק השונות שפקד מדי שבוע, מכור לאדרנלין שהתנחשל בגופו בכל פעם שרכש אי אלו מציאות ולתחושת השליטה שבמוכנוּת לכל צרה שלא תבוא. דרור הוציא מסליק־ההפתעות תותח קונפטי, ארב למירב כשיצאה לשירותים, וכשפתחה את הדלת נורה עליה מטח צבעוני מהתותח. אלא שדרור כיוון נמוך מדי, וחלק מפתיתי הקונפטי נכנסו למירב אל קנה הנשימה, והיא מיהרה לנסות ולהקיא אותם, ושבה זועמת אל מיטתם.

ג.
כעבור שבוע הניח סרט שחור על מיטתם ליד ראשה של מירב, וכשפקחה את עיניה אמר: "תקשרי את הסרט על העיניים." "אין לי חשק, דרורי," היא מלמלה. "לא סקס. יוצאים." מירב משכה את שמיכת הפוך מעל ראשה, והפנתה לדרור את הגב. דרור נגע קלות בכתפה, ולחש לה: "מירבי, תסמכי עליי. את תאהבי את זה." מירב פקחה עין אחת סקרנית ואז התיישבה על המיטה. "מה, ככה?" היא הצביעה על פיג'מת המשבצות שלה שאפופה בניחוח שינה. "ככה," השיב דרור, "אולי תיקחי גם מעיל." בחוסר־חשק מירב קמה ממיטתם, השחילה את רגליה לנעלי הבית שלה, התעטפה במעיל־קל שהגיע כמעט עד לקרסוליה וקשרה על עיניה את הסרט.

  דרור אחז בידה של מירב, והוליך אותה אל הכניסה. בחוץ טשטש הסרט את קרני שמש בין הערביים, והסתיר ממנה את המבטים התמהים של העוברים ושבים שסקרו את הזוג המוזר.

  הוא פתח את שער הברזל המחליד והוביל את מירב בשבילים הצרים אל עבר הרחבה הלבנה. אז הסיט את הסרט מעיניה, וכשפקחה אותן ראתה משמאלה את המוזוליאום של נורדאו, מימינה את קברו של שאול טשרניחובסקי, ולפניה המצבה המשותפת על קברם של הדיזנגופים. דמעות החלו לזלוג מעיניה. היא נשקה לדרור על שפתיו, נשיקה קצרה וחזקה. "אהובה שלי, רצית חתונה עם שלוש מאות איש? אז לדעתי יש פה חמשת אלפים. בואי נעצום את העיניים."

ד.
משה שרת ושני גיסיו דב הוז ואליהו גולומב, יחד עם חיים ארלוזורוב, החזיקו ארבע קורות עץ עבות, שביניהן נמתחה יריעת בד שחורה. מסביבם החלו מתקבצים הדיזנגופים, ומנחם שינקין, מקס נורדאו, ושאול טשרניחובסקי וחיים נחמן ביאליק ואשתו מאניה, ורבניצקי ונחום גוטמן וראובן רובין ואחד העם, ושושנה דמארי ואריק איינשטיין, יחד עם שאר קהילת טרומפלדור.

  ביאליק, פניו חלקים ודשנים כפני תינוק, חריצי קמטים חורשים תלמי־חוכמה סביב עיניו ושערות ראשו מתנופפות ברוח קדים שעלתה מהים, נפנה לערוך את הטקס. הוא החל לזמזם את ניגון "ארבע בבות" אותו שמע בחתונות החסידים שברח אליהן בילדותו מבית המדרש, הניף את ידו, כמו בכדי לנצח על תזמורת, וכל הקהל הצטרף אליו בזמזומיו.

  ביאליק קרא לפרופסור חיות, ידיד נפשו, לבוא ולחתן את הזוג, והרב צבי פרץ חיות יצא מתוך הקהל, מרכיב משקפיים עגולים ככל עמיתיו החוקרים, זקנו מטופח, לבוש בחליפת מהודרת כמו הייתה זו חתונתו שלו שפילל לה על משכבו בלילות בווינה, אך סופו שנקבר רווק, בתל אביב. בשעה שעשה דרכו אל החופה, היטיב את הכיפה שעל ראשו ואז נעמד ליד דרור ומירב.

  אורות החלו לעלות בדירות הסמוכות המכתרות את טרומפלדור. כמה שכנים סקרנים הסיטו את וילונות חלונם, חלקם פתחו את דלת המרפסת, נעמדים עם כוסות יין של ערב שאך זה נמזגו, נשענו על המעקה וצפו ברב.

  "אני שמח ונרגש להביא את זוג היתומים דרור ומירב בברית הקידושין, טקס שלא קיימתי שנים," חיות פתח, וניער מחליפתו אבק־לא־נראה. הוא בירך על היין ואת ברכת הקידושין, וכל קהילת טרומפלדור ענתה כאיש אחד "אמן."

  שני עדי הקידושין, אחד העם ומקס נורדאו, שבחייהם ניהלו פולמוסים יצריים ורושפי־אש על מהות הציונות, אך שכנוּת־העפר הצמודה בטרומפלדור פייסה ביניהם, נכנסו כזוג תחת החופה. נורדאו, שפמו מחודד וזקנו מפוסק ומפוסל כפרפר צמרירי שנח על פניו, ואחד־העם, חמור סבר, שהרכיב משקפיים עם עדשות קטנות שחוט אחד מחברם אל חליפתו, הביטו שניהם בעיניים נוצצות בטבעת שהראה להם הרב חיות, ואישרו כי היא שווה פרוטה. מירב הושיטה קמיצתה אל דרור והוא השחיל את הטבעת על האצבע ואמר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל." אחת השכנות, שכמה רגעים קודם לכן יצאה לתלות תחתונים וחזיות על חבלי הכביסה שלה, פלטה צהלת שמחה מופתעת, כמו חששה שדרור עוד יתחרט ברגע האחרון, ואמרה בשקט "מקודשת."

  אחד העם הושיט לרב חיות טלית, אותה טלית שעימה התחתן וכבר העלתה אבק במדף העליון בארון הספרים שלו, וזה הושיט אותה לדרור שפרס אותה מעליו ומעל מירב ושניהם יחד בירכו שהחיינו. איינשטיין החל לשיר חרישית "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות", אך ביאליק הרים גבה אחת תמהה, ודי היה במחווה זו בכדי להשתיק את אריק.

  "ועתה לטקס שבע הברכות," הכריז ביאליק. "בברכה ראשונה ושנייה מכובד יהודה רצבי." לחשושים נשמעו בקהל שניסה להבין מי זה רצבי, אך ביאליק תכף המשיך. "רצבי עבד ביפו כשוליית חרש־ברזל, עד שנקטל במגפת הכולרה ב־1902, ונקבר בחלקה א' שורה כ"א, כשעל מצבתו נכתב 'פ"נ גלמוד'." מירב חייכה חיוך רחב, וניגבה דמעה שנקוותה בקצה עינה. רצבי, לבוש אותו סרבל שלבש בבית מלאכתו עת נפח את נשמתו כשהוא שמוט על הסדן לאחר שאכל פרי נגוע, בירך על הגפן ושהכול ברא לכבודו, ומיהר לשוב אל השורות.

  בברכה השלישית כיבד ביאליק את אליעזר המאירי. שוב המו הלחשושים, עד שביאליק היסה אותם. המאירי, הגלמוד מחלקה ה' שורה ב', שנספה כשבוע אחר עלייתו מאירופה ועדיין לבש את הבגדים האירופאיים המחניקים עימם עלה אך גם הקפיד לחבוש תרבוש כמנהג כל הגברים ביפו, הרכין ראשו בכדי שתרבושו לא יזעזע את החופה, בירך את דרור ומירב בברכת יוצר האדם, ושב למקומו.

  לברכה הרביעית הזמין ביאליק את מנחם שמחון, הגלמוד מחלקה ב', שורה י"ב. שמחון, שעבד כקוטף תפוזים עד שנקטל במגפה הארורה, ניגש אל החופה, ריח בגדיו כריח השדה, קד אל דרור ומירב שהשיבו לו בקידה, בירך, ושב לאחוריו. אחרי שמחון עלה יואל מרגוזה, קרוב משפחה רחוק של הרב יהודה מרגוזה, שנפל חלל במגפה ונקבר בחופזה בחלקה ה' תחת השם "גלמוד", כשמשפחתו עוד חיפשה אחריו חודשים לאחר שנטמן, ולאחריו פנחס פינברג, הגלמוד משורה י' בחלקה ב', שהיה ידוע בכינויו "המלמד", בלשון סגי נהור, כיוון שהתרברב שבאירופה העמיד תלמידים הרבה, אך ביישוב המתחדש התהלך בטל שכן לא מצא מי שיחכים ממוצא פיו. חתם את שבע הברכות ישעיהו כהן, שכנו של פינברג בקהילת טרומפלדור, שעד פרוץ המגפה והסגר שכפתה עבד כמוזג בבית המרזח המפורסם של ר' ליפא קאמעניץ.

  ביאליק הניח כוס זכוכית עטופה נייר כסף מתחת לרגלה של מירב שאמרה את הפסוק "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי", וניפצה את הכוס. שושנה דמארי, שעמדה מעט מרוחקת מהקהל והחזיקה בידה זוג כלניות שהיו מונחות על קברה, זרקה אותן ברישול לכיוון החופה, ואלו נחתו על מצבות הגלמודים שבחלקה ה'.

ה.
כתם היין שנשפך על הספה הלך והתפשט, ומירב התלבטה אם לנסות ולנקות ולהעלים ראיות או להתבונן בו ולנסות לנחש איזו צורה תיווצר ופשוט להתוודות בפני דרור, שהזהיר אותה כמה פעמים מהנחת כוסות על הספה. היא החליטה להתבונן, ולקחה את הפלאפון שנח לצדה בכדי לכתוב לדרור. כשעוררה את הפלאפון מתרדמתו הבחינה בפּוּש חדשותי שבישר: נמצא חיסון לקורונה.