מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

יוסי בנאי בזֵשְטרַאסֶה / יוסי זיו

 

פתיתי שלג מעופפים ברוח העזה, ורק תחילת נובמבר. פְרָקטָלים לבנים מחוללים באוויר הקר.

כל כך בכיתי כשיוסי בנאי מת. עם קול כמו שלו אי אפשר למות, פשוט אי אפשר. עמוד האש. לאן ילך הקול?

עכשיו לך תסביר לאישה מי זה יוסי בנאי. זה כמו שהיא הייתה מסבירה לי מי זה מָני מַטֶר. טוב, אז היה לכם אחד מָני מַטֶר, והוא היה כמו בּרֶסַנְס רק שווייצרי, גם הוא כתב ושר שירים חמוצים מרירים חכמים עם גיטרה. ואולי היה לו שפם, אני לא זוכר. והוא מת צעיר. אבל זה יוסי בנאי! איך אפשר להשוות?! איך אפשר להסביר? כן, וגם יוסי בנאי שר ברסנס וז'אק ברל, אפילו יותר יפה מהמקור, גם עם הזיופים – כי כשיוסי בנאי זייף, זה היה כל כך מוזיקלי. אז לך תסביר לאישה. כן, כן, היא מהנהנת, מנסה לגלות אמפתיה. תשמעי, תשמעי, אני שם את דיסק אוסף השירים ומשמיע לה את "אהבה בת עשרים", והיא מהנהנת, ואני בוכה. ואחר כך "את הלילה שלך מרגיעים מרגיעים".

והימים חלפו מאז, הטובים עם הרעים, והיו הרבה טובים, מה יש לומר כשיש אישה כזאת. הרבה טובים. אבל חליתי הרבה, כי לא יכולתי להסתגל למזג האוויר המתעתע בגילי המתקדם. הכול היה צריך להיות בהישג יד: מעילי החורף בקיץ, ומעילי הקיץ (מוזר) בחורף. בארץ יש קיץ ויש חורף וזהו, ופה כל יום ומשוגותיו, וגופי כבר לא רענן כשהיה לפנים לקדם את השינויים התכופים, הקיצוניים. ובבקרים כשאני נוסע לעבודה אני צריך לנסוע באוטובוס ואחר כך לעבור לחשמלית וממנה לאוטובוס נוסף, ואחר כך ללכת ברגל כברת דרך לא קטנה בקור המקפיא, כשרגע לפני כן הזעתי באוטובוס המחומם בְּיֶתֶר, וזה מתכון בדוק לדלקת ריאות. לא הועילו הוויטמינים, ולא הועילו טיפות האכינצאה, ולא הועילו בקבוקוני האקטימל. כל הזמן הייתי מקורר, והליחה הטריפה את דעתי. בית המרקחת המקומי עשה רווחים לא רעים על חשבוני, הרוקחות כבר מקדמות את פניי בחיוך. אינטגרציה. אבל זה לא יכול להימשך ככה, אמרתי לאשתי, די, כבר ארבע שנים אני חולה כל הזמן. אני צריך מכונית.

הבחירה נפלה על "טויוטה יאריס" אוטומטית, ממגרש מכוניות משומשות בדיבֶּנדורף, לא רחוק מציריך. המוכר היה צעיר ממוצא לבנוני, ומייד נקשרנו בעבותות גורל. הוא הסביר מה לדעתו לב הבעיה במזרח התיכון, והיה מלא כוונות טובות. נפרדנו כידידים.

פחות משבוע לאחר מכן חנתה המכונית המוכספת ליד ביתנו, ואני הרשיתי לעצמי לישון עוד חצי שעה בבוקר, ואז, כבעל בעמיו, לבוש במעיל דק בלבד, נכנסתי למכונית והנעתי אותה, קבעתי את הטמפרטורה ל-23 מעלות ומייד הפלגתי במורד וִיטִיקונֶרֹשְטְרַאסֶה המפותל, בואכה קלוּזְפּלאץ, ומשם אל המוזיאון, ומשם שמאלה ברֶמישְטְרַאסֶה אל בֶּלוִויוּ, ומשם לזֶשְטְרַאסֶה שלאורך אגם ציריך הציורי, ואז, ברמזור, ימינה לקילְכְבֶּרג בעליות המפותלות של דורְפֶרשטראסֶה אל העבודה.

הגעתי, כל גופי כואב, הצוואר כמעט מקובע, הגב מעוקל ובחזה, בקרבת הלב, מחושים, תולדת מתח. מתח? ומתח זה מניִן? מנסיעת הבתולין, אני מנתח. כי בדרך היו פקקים, ואסור לי לאחר לעבודה, כאן שווייץ! ומנוע המכונית די חלש, בסך הכול 1,300 סמ"ק, וכשמתחילים לנסוע יש קפיצות, ובעליות המכונית קרטעה וכמעט כבתה, ובמעברי החציה צריך לעצור כשמישהו עושה סימנים שהוא רוצה לחצות, זה מעבר חציה, לא כמו בארץ. והכי מפחיד  לנסוע בנתיב הצר במקביל לחשמלית הארוכה שמאיימת להתחכך במכונית. והמושב, או שהוא גבוה מדי והראש כמעט נתקע בתקרה, או שהוא נמוך מדי, ואז כואבות הכתפיים. ומה יהיה אם אעשה תאונה או שאתקע בדרך? למי אפנה? ומה אם יעצור אותי שוטר וישאל אותי שאלות ואני אענה לו בגרמנית גבוהה עילגת? מייד יתייחס אליי כאל זר. ואני באמת זר.

הייתי צריך להמשיך לנסוע באוטובוס, אמרתי לעצמי בסוף היום, כשהתברר לי ששכחתי את האורות דלוקים והמצבר התרוקן.

למחרת לקחתי אתי קופסת דיסקים עם קנטטות של באך – כי אין כמו באך לפתוח את הבוקר ואת הצ'אקרות ולהגיע לאיזון. קנטטה מספר שלושים, היפה עד כאב, נותרה יפה, אבל ההקלטה הישנה על דיסק האוסף, תוצרת ארכיב, נשמעה מוגבלת במערכת השמע המשוכללת שבמכונית, והיה צריך להתרכז ולהתאמץ כדי ליהנות מפישר דיסקאו ומהמקהלה. הנה, חשבתי לעצמי כשיצאתי שוב מותש, כואב ומתוח מהמכונית, אפילו באך לא הועיל הרבה. וכבר אמר מי שאמר שאפילו השירה הנשגבת ביותר אינה מועילה לכאב שיניים. או שמא זה נאמר על פילוסופיה?

צריך למכור את המכונית, חשבתי, כועס על עצמי, ולא ידעתי איך להודיע לאשתי, שהקדישה שעות על שעות לחיפוש המכונית באינטרנט. אבל אחר כך אמרתי לעצמי לא! את הנישואים האלה אני לא מפרק, בטח לא בגלל אוטו.  אשֹא בגאון את מצוקותיי ואמשיך להשתמש ב"יאריס", יהיה אשר יהיה. בסוגריים חשבתי  שאם בכל זאת יתפרקו הנישואים, אז אחזור מייד לארץ ולא אהיה קרוּע כמו עכשיו. בחוּץ לארץ אני בוכה הרבה יותר מאשר בארץ. כמו בתולה זקנה. כמה בכיתי כשיוסי בנאי מת. וכשמת שייקה אופיר הייתי בארץ ולא בכיתי. זה המרחק, ואולי הגיל, כי אני מתקרב לגילם. לא ממש קרוב, אבל באירופה הזִקנה כבדה יותר מאשר בארץ ומתחילה מוקדם יותר, כי השמיים אפורים. ועדיין, המשכתי וטוויתי את הסצנריו, עדיין שמורה לי משרה במכללה שבה לימדתי בארץ. יש לי לאן לחזור. ודאי גם אמצא בת זוג.

כשאשתי הגיעה הביתה בערב נישקתי אותה. היא כל כך יפה, גם אחרי כל השנים. וטובה. אבל אני קרוע. הו אשתי. על כן עזבתי את אימי ואת קבר אבי ואת בִּתי ואת בּנִי ואת בֵּיתי והלכתי אחרייך והיינו לבשר אחד. אני נשאר בינתיים.

היום, לפני שיצאתי לעבודה, לקחתי את דיסק האוסף של יוסי בנאי. היה קר בחוץ, השמיים נמוכים בצבע של שלג מתקרב, אפור מתכתי, כצבע המכונית.

יצאתי לדרכי. הכנסתי את הדיסק לנגן הדיסקים. הקול קולו של יוסי בנאי. "כשהזבוב אוהב ת'זבובית תמיד הוא אומר לה חוזר ואומר לה כמה היא עדינה… כשהפיל אוהב ת'פילה…. ורק אני מרוב אהבה שותק, מרוב אהבה שותק", השפתיים נמתחות בזווית עילית חדה, חיוך קטן, הנה זה מתחיל. המכונית נוסעת חלָק בירידה אל המוזיאון, פקק קטנטן מעכב אותי דקותיים, ויוסי בנאי עובר הלאה, וליד הגשר החוצה את נהר הלימָאט בשפך האגם, הוא מגיע ל"אהבה בת עשרים", והשיר הזה ששמעתי מאות פעמים, חודר באחת את הנשמה ואת הגוף, ונצמד מייד אל הקולטן שלו במוח, והלב מתרחב שוב מרוב אהבה וגעגוע, ואני נזכר באשתי ולהפתעתי גם בגרושתי, וחום מציף אותי. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר כשהילדים היו קטנים. הבן היה מטפס על המיטה שלנו מוקדם בבוקר, בפיג'מה שקנינו לו באמריקה, עומד על קצות האצבעות כדי שיוכל לראות את ביצועיו של ה"אוטו-זבל", שהיה מתמרן שלוש קומות מתחתינו. זה היה החלום שלו, להיות נהג של אוטו-זבל. והבת, כדרכה, האריכה לישון עד שהיינו צריכים לתלוש אותה מהמיטה, שלא תאחר לבית-הספר. ורק אתמול התווכחתי איתה בטלפון ונוכחתי שהיא הופכת לפמיניסטית דוֹגמטית, והתחשק לי לשבת איתה על כוס קפה ולהמשיך להתווכח ולחבק אותה ואת הבן. ועכשיו אני שומע את השיר הזה ברמזור ליד בירקְליפְּלָץ, ואין שום אוטו-זבל בסביבה. "ובלילות הכי קרים היו ודאי גם אחרים שאת גופך השביעו נחת". אולי. אבל גם אני רוויתי נחת מגופך. כשאני כבר נוסע בזֶשְטְרַאסֶה, משמאלי האגם, והתנועה לטובתי – הפקקים בכיוון השני – מגיע תורו של "ערב עירוני", ואני חושב לעצמי איזה כישרון הוא יוני רכטר, ואיזה שירים נפלאים נכתבים בארץ הקטנה, הנפלאה והשנואה שלנו, אין כאלה בשום מקום בעולם. ואני כאן בטויוטה יאריס הכמעט חדשה, בדרך אל העבודה בשפת לַעַז, והמילים של אלתרמן, המלובשות בגלימה הנהדרת של רכטר, גורמות לי התעלות קטנה. הארה ישראלית. ואחר כך מגיע עוד שיר של אלתרמן, שכשקוראים את מילותיו כמעט מתפלצים מרוב אימה ויופי, והנה מלחין כמעט לא מוכר, עודד לרר, חיבר לו מנגינה כערכו, שאִיתה זועק חרישית קולו הנמוך והמחוספס של יוסי בנאי, שמנסה להרגיע את הלילה שלך במילותיו של אלתרמן, למרות שאסור לך לבוא אליו כי ילד מת בחיקו, ואת, שאת לילותייך מנסים להרגיע, את בעצם זרה, מנוכרת, ואני צורח עם יוסי בנאי "אל תבואי לכאן, ילד מת בחיקי… את זרה, את זרה, אל תבואי לכאן", ומקווה שלא יעצור אותי שוטר. וקצת לפני העלייה בדורפשְטְרַאסֶה לקילכברג, מתחיל יוסי בנאי לשיר עליו ועל סימון ומואיז הקטן, והמעיין שהיה אטום מתפרץ בבת-אחת. ואני חושב – מה לי ולמואיז ולסימון? מה לי ירושלים של פעם ואני תל-אביבי. אבל המעיין נפרץ וכל הגודש מתנקז אל צינורות הפליטה, הפקק בגרון מתפוגג ונמס והמכונית מתחשבת ולא מקרטעת בעלייה, וכשאני מגיע אל מגרש החניה אני מרגיש מטוהר ונכון, והגוף לא כואב.