מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

השולחן של הילדים הדס ליבוביץ'

 

בשוק הפשפשים של ברלין הבנתי שאני גרמנייה.

הסתובבתי בין שבילי הדוכנים וראיתי את הבית של סבתא שלי – חתיכות חתיכות של חיים שעשו את כל הדרך מברלין עד לכרמל. הכול היה שם – הספות של הסלון בקווים ישרים וענייניים עם ריפוד בצבע וניל פצפוצים בתוך מסעדים נוקשים מעץ שאי אפשר לשים עליהם ראש, רק לשבת בגב ישר ולשתות תה. היו ואזות שקופות עם חריטות של ענפים עדינים, וסכו״ם כסוף שהוברק טוב טוב, היו סטים של קערות פורצלן וצלחות לעוגה וצלוחיות לשוקולדים עם מכסה תואם מזכוכית, והמון בובות עם פנים נוקשות שלא דומות בכלום לאלה שיש לנו בבית, וגם מכשפות שכמו נלקחו מהאוסף שהיה תלוי על הקיר בכניסה לבית שלה.

היו שם אוספים של דברים מוזרים – מטבעות, אותיות מוזהבות זרוקות בסל, אולרים, סיכות דש, ארגזים עם תפזורת של כפתורים בכל מיני צבעים וגדלים, בדיוק כמו האוצר החבוי במגירה התחתונה של ארון הבגדים של סבתא שלי, שעות היינו משחקים איתם, אלוהים יודע במה, כי לא היה שום דבר אחר לעשות בבית הזה, הקטן, קומה רביעית דמי מפתח בלי מעלית.

אבל כשהגעתי לזוג הכוסות הלבנות עם הפרחים הגדולים מדי בצבעים עזים מדי, הכוסות שהיו נמוכות מדי לקפה ולא דקות מספיק בשביל תה, ובכל זאת היינו שותים בהן גם וגם, כשהגעתי לכוסות האלה יכולתי ממש לשמוע את סבתא שלי נשענת לאחור אחרי ארוחה משביעה דיה אבל לא הכי טעימה, לוגמת מהתה שלה, ואומרת "אלזו". אלזו זו מילה שמתארת אנחה או פאוזה בין דבר לדבר, אין לה ממש מילה תואמת בעברית, וסבתא שלי גם ככה העדיפה לא לדבר עברית, למרות שהגיעה לארץ בגיל שתים עשרה.

שם, בכוסות, ידעתי שהגרמניה הזאת היא חלק ממני.

היא אהבה אותי מאוד, סבתא שלי, ידעתי את זה. אני לא תמיד אהבתי את הביקורים בדירה הקטנה שעל ההר, כי לא הייתה שם חצר קסומה עם עצי פרי ופיטנגו וארגז חול ונדנדות כמו בצד השני, ובכל ביקור היו מושיבים אותנו לאכול את ארוחת הצהריים שלא אהבתי בה כלום  על "השולחן של הילדים", כלומר שולחן הקפה הנמוך של הסלון, בנפרד מהשולחן המכובד בפינת האוכל המכובדת של המבוגרים. גם בגיל שמונה עשרה ישבתי שם, ליד השולחן הזה, הנמוך, כשכבר הייתי יותר גבוהה מכולם, אפילו מאבא שלי.

בביקורים האלה אבא שלי ואח שלו היו מדברים איתה בגרמנית בקול רם מאוד כי היא לא שמעה טוב, וכל כך משעמם היה לנו שם מבין כל הדיבורים, עד שהיינו פותרים תשבצים של תפזורת בגרמנית ומנסים למצוא בהם מילים סתומות, או מחטטים לה בארונות עם ריח של נפטלין באף. אף אחד מאיתנו מעולם לא התעניין בתמונות שחור לבן הממוסגרות על הקירות, או שאל בשקט או בקול רם – מי כל האנשים האלה ולמה הם לא איתנו עוד.

ולפעמים, לרגע, סבתא שלי הייתה מסתכלת עליי מכולם, במין מבט כזה בוחן, מסדרת לי את השיער מאחורי האוזן, ואומרת שאני מזכירה לה את עצמה מפעם. לא רציתי להיות דומה לה, בגלל כל הגרמניה הזאת והשיעמום והשולחן של הילדים, אבל לא יכולתי להכחיש שהעיניים שלה, שהיו ירוקות קצת כמו של ילדה וקצת כמו של חתולה, היו גם אלה שניבטו אליי במראה.

והיא באמת הייתה קצת ילדה, סבתא שלי, ילדה שנקטפה בגיל שתים עשרה מהגרמניה שלה, וניסתה להחזיק בה חזק עד יום מותה. ילדה שהאבא שלה שנחשב "משיגנע" ראה לפני כולם את האותות שסימנו שמשהו רע, רע מאוד הולך לקרות, ראה ותלש באימפולסיביות ששמורה רק למשוגעים באמת את המשפחה שלו מהבית בברלין עם המרצפות המאוירות בצבע כתום ובורדו בחדר המדרגות, ויצא למסע שהביא אותו למקום ששנא עד סוף ימיו.

ומי ידע שבצד הזה, הגרמני, זה שלא היו בו עצי פרי ולא נדנדות תלויות על עץ, רק מגירה מלאה בכפתורים ושולחן נמוך לילדים, דווקא שם הייתה השפיות.