מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שכול וזיקוקים/ שמעון צימר (מתוך רומן בכתובים)


אני צף בחשֵכה. מתחתיי אורות נעים, קורצים, וצלליות חשוכות של מגדלי משרדים. ברק מבריק, ואולי זה זיקוק עקר שנורה לשמיים, מצייר מסעף עורקים, כמו בצנתור של חולה לב. הרעם משתהה, במקומו מגיח מבין העננים ירח חיוור ומחוטט פנים, נגלה לרגע ושב ומתכסה.
מי אני והיכן אני נמצא? האם אני איש עסקים בטיסת לילה שמנמיכה לנחיתה, או שאולי אני מת וכך נראה המוות המפורסם. לשייט לבד בחשיכה, בלי דוחק של נוסעים נוספים אבל גם בלי דיילת שגוחנת להגיש לך כוס יין, ניחוח בושם ואת חריץ שדיה.
אני מנסה להזדקף כדי לראות טוב יותר אבל אזיק נסתר מתהדק סביב זרוע שמאל שלי ומקשה עליי את התנועה. "אני שבוי בידי צבא הכיבוש האיראני", חולפת בראשי מחשבת אימים. אני מאמץ את צווארי כדי לראות את שובי ונרגע. מסתבר שזה לא אזיק שלופת לי את הזרוע ואלה ככל הנראה לא האיראנים. מעליי תלויה שקית אינפוזיה שמטפטפת נוזל שקוף אל תוך זרועי, ואני נזכר. אני מאושפז בבית חולים והאורות שמחוץ לחלון, אם כך, הם האורות של עירי, תל-אביב.
אני מנסה להיזכר מה קרה לי ולמה אני בבית חולים. האם ייתכן שאושפזתי באחת המחלקות הפנימיות בעקבות שפעת שהסתבכה? ואולי הובהלתי לניתוח כירורגי קל? תוספתן דלוק או אבן בכיס המרה? ואולי זה שוב הוורטיגו שגורר אחריו הפעם סדרת בדיקות? אז אני נזכר. הייתה לי תאונת דרכים עם האופניים. גנבתי רמזור אדום במעבר החצייה שליד מגדל המאה ומונית דרסה אותי. אבל משום מה נדמה לי שזה רק סיפור ששמעתי מחבר בעוד לי קרה משהו אחר. האם התדרדרתי עד כדי כך שאני גונב זיכרונות של אחרים?
אנחה עמוקה וקול חרחור מחרידים את השקט. ומיד אחריהם מתחיל מכשיר כלשהו להשמיע קולות התרעה וצפצוף. אם כך אני לא המאושפז היחיד בחדר הזה. אני מזיז את הווילון שסביב המיטה, בידי הפנויה שאינה מרותקת. מצבו של החולה ששוכב לצדי נראה רע משלי. על פניו מסיכת חמצן לחה מאדי נשימה, סביב צווארו קיבוע והאינפוזיה שהוא מחובר אליה מטפטפת אל גופו דם. מעליו תלויה טלוויזיה, ממתינה לאיש שיתעורר, דולקת ללא קול בערוץ האופנה, שם יש תצוגה של לבני נשים. תחתוני חוטיני, ערווה מגולחת, ביריות, עקבים נוקשים, ישבנים ושדיים רוטטים.
אני צריך להשתין. אני שולח את ידי אל עבר האבר המופקד על ההשתנה וחש בהקלה שאין קתטר. אני ממשיך לגשש. היכן שהוא, על המיטה, אמור להיות מין כלי שנראה כמו בננה חלולה שמשתינים אל תוכה. אבל הבננה איננה.
אני לוחץ על פעמון האזעקה להזעיק את האחות התורנית. אני שומע את הצלצול פושט במסדרון שמחוץ לחדר אבל איש לא בא.
אני מחשב מרחקים. עד לשירותים הסמוכים למיטה יש כחמישה צעדים, עד לכיור שמול המיטה – שלושה בלבד. אני מחליט להשתין בכיור. שותפי לחדר ודאי לא יתעורר. ואם יפקח עין ויראה מה שיראה, ישייך את זה אולי לדמיונות שבאו עקב המחלה.
אני קם, גורר את עמוד האינפוזיה איתי, אבל משהו עוצר בעדי. אני מנסה להשליט סדר בסבך החוטים, תולש לבסוף בקוצר רוח את שקית האינפוזיה מזרועי וממהר אל הכיור, פותח בחופזה את רוכסן המכנסיים, מחלץ אותו מהתחתונים ומתרוקן בכיור, מביט בזרזיף הצהוב, המפוצל, ההופך לאשד מבעבע, חם, מקציף.
כעת, משהוקל לי, אני רואה. מתחת לחלון הצופה לשמי הלילה מונח מזרן ואישה שרועה עליו, ישנה, מכורבלת בשמיכת צמר שעליה שם בית החולים. אם כך אני לא חולה גלמוד. יש לי אישה שדואגת לבריאותי. אולי גם ילדים. אני מביט באישה. היא כבר לא צעירה אבל עדיין נאה למדי. האם זה אומר שאני בעל מעמד? עשיר או משכיל? ואולי אני לא עשיר ולא משכיל אבל בעל קסם אישי רב? למה אני לא זוכר את כל זה? כדאי שאעיר אותה. אשאל אותה לשמי ולכתובתי ולסיבה שבגללה אני נמצא כאן.
האישה ממלמלת משהו מתוך שינה. שפתיה נעות, נפשקות, חושפות את שתי שיניה העליונות, הקדמיות, שקרום רוק יבש עליהן. צל של זיכרון מתדפק על תודעתי. "ארנבון." בגלל השיניים הקדמיות הבולטות נהגתי להקניט אותה ולקרוא לה ארנבון. ודאי בהשראת בית הבובות של איבסן, שם הלמר מכנה את נורה סנאית שלי. האם משתמע מזה שאני איש תיאטרון? שחקן או במאי? חשֵכה מוחלטת בזיכרון. אני רוכן מעליה. מביט בתווי פניה, בסנטר שתוויו היטשטשו, קרסו, בלחיים, בגבות המרוטות ובעפעפיים, ובעיקר בנקבי הנחיריים ובשפתיים. אני חושב: היא שלי. יש לי זכות לנשק אותה ולזיין אותה. אבל אני לא מנשק ולא מזיין. אני קם ומתהלך בחדר. אני ניגש אל דף החולה שמוצמד למיטה. אני חולף בעיניי על הפרטים. חום הגוף, דופק, לחץ דם. תיאור המחלה וכמובן שמי. מסתבר ששמי אבנר קורץ ושיש לי שתי צלעות שבורות וזעזוע מוח בעקבות תאונת דרכים. זו אם כך הסיבה שאני מבולבל ושאבד לי הזיכרון. הידיעה מכה בי, ואני נתקף סחרחורת של בהלה. אני ניגש לחלון, מסתכל החוצה ומצייר את שמי באותיות ענק על בניין מגורים סמוך, כמנסה להיאחז במשהו מוצק שמחוצה לי. אז אני חוזר לאישה הישנה, רוכן שוב לידה, מחפש בתווי פניה הבעה מוכרת ורגש של קרבה ומשאני לא מוצא אני חושב: ואולי זו אחות בשכר ולא אשתי? ואולי בכלל אשתו של שכני? אבל הוא דומם, ישן או חסר הכרה, ורק נקז הרוק שנעוץ בגרונו מזמזם זמזום מכני. אני שולח יד ומניח אותה ללא בושה על השד של האישה, לש ומוחץ אותו קלות. תחושת המגע מוכרת לי אבל הדבר שאמור להתעורר לא מתעורר. האישה פותחת עיניים, נוזפת בי: "אל תיגע בי," וחוזרת לישון. התגובה הזאת מוכרת לי מאוד ומושרשת בי. אם כך, סביר להניח שזו בכל זאת אשתי. אני קם ויוצא מהחדר לחפש מישהו מהצוות הרפואי כדי לתחקר אותו בקשר אליי.
עמדת האחיות ריקה. מופקרת. רגליי מוליכות אותי אל עבר המעלית. אני לוחץ על המקש המורה מטה וממתין. המעלית מגיעה והדלת נפתחת. מראה גדולה וצלולה מקבלת את פניי. במראה משתקף איש זר ומוכר, לא צעיר, גבוה ורזה, דל שיער, אפו ארוך ומחודד ועיניו רגישות. נדמה בלי ריסים. כך אם כן אני נראה. האם כך דמיינתי את עצמי עד שפגשתי את עצמי בראי? המענה על השאלה הזו לא נוח לי, לכן אני מנסה להתעלם מהמראה. אני מכנס את מבטי ברצפת המעלית עד שזו נעצרת. אני יוצא והולך במבואה מהודרת שבמרכזה להפתעתי פסנתר כנף ללא פסנתרן, הודף דלת כבדה ויוצא לחצר. לפניי משתרעת מדשאה ירוקה שבמרכזה פסל מופשט ומזרקה, ריקה ממים, ככל הנראה בשיפוצים. ליד המזרקה יושבים שני גברים על כיסאות גלגלים, לבושים בפיג'מה של בית החולים, לכל אחד מהם רגל מגובסת, שלוחה לפנים, מעשנים, מבטם נעוץ ממוגנט בבניין שממול, שם, במסדרון המואר שבאחת הקומות הגבוהות, מחוללת אישה בהיריון וככל הנראה בתהליך לידה, מניעה את אגנה וישבנה בתנועות של ריקוד בטן, כאילו באה להדגים את ייסורי הלידה הפוטוגניים והחושניים אל מול הייסורים חסרי ההוד והתכלית של הזקנה והחולי.
השקט נעכר על ידי קול צעדים מהירים והתנשפות וגבר במגבעת שחורה וציציות מתנפנפות רץ, חולף על פניי, אוחז תינוקת שפניה תפוחות וסגולות וראשה שמוט, נבול, מיטלטל. הילדה האומללה כנראה בלעה חרוז תוך כדי משחק ונחנקה. גם אם יצילו אותה היא תישאר עם פגיעה מוחית. אחרי האבא, בשארית כוחותיה, רצה אישה חובשת שביס שהדם אזל מפניה, ממלמלת: "אלוהים. בבקשה. תעשה לנו נס. בבקשה אבא'לה."
הם נבלעים בכניסה לחדר המיון. אני תוהה לאיזו מציאות נוראה התעוררתי. אני חוצה את המדשאה ונכנס לאחד הבניינים. מולי מזנון. מכונת קפה, סנדוויצ'ים וחטיפים. אני מבקש קפה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני שומע את עצמי מדבר. הקול שלי לא מוצא חן בעיניי. הוא נשמע לי חלול ושחוק. חסר נגינה ערבה וצביון אינטליגנטי. קול של מנהל חשבונות זוטר. הזבן שואל אותי איזה קפה אני רוצה. מסתבר שאפשר לקבל את הקפה בשלוש מידות. אני מורה על הכוס הגדולה. לשמחתי יש לי ארנק. אני מוציא ממנו שטר ואוסף את העודף. עם כוס הקפה ביד אני מתיישב ליד אחד מהשולחנות ולוגם. חוזר והוגה את שמי ותוהה מי אני, מה גילי, היכן משפחתי ומה כתובתי.
איש צעיר יחסית, לא מגולח, שהליכתו נוקשה, מאובנת, כשל חולה פרקינסון, ובעיניו נוגה מוזר, נדמה כחול, למרות שעיניו חומות – ניגש אליי ומבקש סיגריה. אני טופח בידי על כיסי המכנסיים לאותת שאינני מעשן ושכיסיי על כן ריקים, אבל הד הטפיחה על הכיסים מורה שיש לי שם משהו. אני מחטט בכיסים ומוצא להפתעתי חפיסת סיגריות ובתוכה גם מצית. אני מתנצל בפני האיש, מציע לו סיגריה, מצית לו אותה, לוקח אחת גם לעצמי. אם כך, אני מעשן, אני חושב בפליאה תוך שאני שואף עשן. מעניין מה עוד אני עתיד לגלות על עצמי. הבחור הצעיר נשאר לעמוד לידי ומעשן, משתעל, מאפר על הרצפה, יורק מדי פעם ליחה ירוקה ומדבר.
הוא מספר שהוא הלום קרב מלבנון ושהוא מאני דפרסיבי, שהיה מאושפז במחלקה הסגורה באברבנאל ושעכשיו הוא בפתוחה כאן, ושאימא שלו לא מוכנה שייתנו לו מכות חשמל כי זה הורס את המוח ואת תאי הזרע והיא רוצה נכדים. ושמחר יבוא אבא שלו מחו"ל וייקח אותו לסיבוב בדיזנגוף באלפא רומיאו ספורט. "יכול להיות שראיתי אותך בטלוויזיה? אתה חיים יבין?" שואל פתאום האיש הצעיר. ומוסיף: "אבא שלי היה בחדשות בטלוויזיה אבל אי אפשר היה לזהות אותו כי הוא התחבא בתוך המעיל. אמא שלי אומרת שהוא מניאק וקרימינל. הוא סיבך אותנו בחובות עם השוק השחור, זיין את אתי המזכירה שלו וברח לחו"ל. אתה יכול לסדר לי זיון? בחייאת. חיים. סדר. סדר לי זיון. מה עם זאתי, החזאית, שכל הזמן בהיריון? איך קוראים לה? סדר לי אותה."
אני אומר לו שלא הזדיינתי מאז מבצע סיני ושאני עצמי צריך שיסדרו לי זיון ומסתלק.
טלפון מצלצל היכן שהוא. אני מביט סביב לראות מאיפה מגיע הצלצול. פתאום אני קולט שהוא מגיע ממני. מכיס המכנסיים שלי. עד שאני מגיע לטלפון הצלצול פוסק. אני פותח את הנייד ומנסה להבין מי טלפן אליי. על הצג כתוב שהמספר חסוי. אני נכנס לאות אלף לראות אם יש גם לי במקרה אבא עם אלפא רומיאו. מסתבר שאין לי אבא בכלל, אבל תחת השם אימא מופיע מספר טלפון. לאחר היסוס אני מחייג. קול גברי, לאה וחשדן, עונה לי במבטא ערבי. אני אומר: "תן לי את אימא שלי." הקול מגחך ואומר: "יש לי כאן במוסד שבעים וחמש אימהות. מי מהם אתה רוצה?" אני משתתק ומנתק. את מי באמת אני רוצה? מה שמה של אימא שלי? סוזי, נדמה לי, ואולי רחל? האם היא מאושפזת במוסד גריאטרי סיעודי עלוב? תמונת אישה ישישה יושבת על כיסא גלגלים ומתוך שמלתה משתלשלת צינורית שתן עולה בראשי. האם זו אימי? אני נזכר באישה שבחדר שבו הייתי מאושפז. בזו שחשבתי שהיא אשתי. היא תוכל ודאי להשיב לי על חלק מהשאלות. אם כך, למה עזבתי אותה ואיך אני אחזור לשם ואמצא אותה? אני הולך לעמדת המודיעין ומבקש לדעת איפה אני מאושפז. אני אומר את שמי הפרטי ואת שם משפחתי וכשהפקידה שואלת אותי לכתובתי, כדי לא לבלבל ביני לבין חולה אחר ששמו זהה לשמי, אני משיב שאיני יודע ומסתלק.
נדמה לי שהייתי מאושפז בקומה השלישית, ואולי הייתה זו החמישית? אני הולך אל המעלית וקורא לה. כשהדלתות נפתחות אני רואה שני סניטרים במדי בית החולים, מסיעים מיטה על גלגלים. על המיטה שוכב מישהו שגופו ופניו מכוסים בסדין לבן. ככל הנראה מת. אני מהסס אם להיכנס, מבועת מהמחשבה שהמעלית תיתקע ואני אהיה לכוד עם גופה. "אתה יורדת?" מגחך אליי אחד מהסניטרים, חושף מערכת שיני זהב סובייטיות. ברגע האחרון אני נדחק פנימה, לוחץ על המקש המורה מעלה. אבל המעלית, כאילו יש לה זהות וישות ורצון משלה, יורדת דווקא למטה. לקומת המרתף. אני מחליט לא לנסות יותר את המעלית ולטפס במדרגות. אני יוצא אל מסדרון ארוך מואר באור פלורסנטי בוהק כל כך, שאני רואה שוב את הזבובונים והעכבישים שנעלמו לי לאחרונה. הסניטרים הולכים לפניי, מגלגלים את המיטה במקצב איטי וחורק, כאילו הייתה זו תהלוכת לוויה. הם נכנסים לאחד החדרים ומשאירים את הדלת פתוחה בחלקה. כשאני חולף על פני הדלת אני מציץ ונבעת. ממולי, בגובה הקיר כולו, מקרר עצום שלועו פתוח, ונדמה שהסניטרים נמצאים בהפסקת עישון, כי הם עומדים ומעשנים מעל ראשו וגופו המגולים של המת שהסיעו, איש לא זקן שגפיו ארוכים וגרומים, בטנו תלולה ומצולקת, גולגולתו קרחת, פיו פשוק קמעה, חניכיו ריקות ולחייו קרסו אחרי שהוצאו מפיו התותבות. אחד מהרוסים מוציא את הסיגריה המעשנת מפיו, נועץ אותה בין שפתיו של המת, אומר משהו בשפתו, ומצחקק למראה העשן המסתנן מנחיריו של המת.
אני נמלט משם. הולך אל עבר היציאה מבית החולים. מונית מאיטה לידי והנהג שואל אותי אם אני זקוק למונית. אני נכנס למונית ויורה כתובת בלי לחשוב. הנהג מפעיל את המונה. נעים במונית. ריח קטורת מסתלסל. מוזיקה יוונית מתנגנת. אני מביט באנשים שהולכים על המדרכות שבצידי הכביש, לבדם, בזוגות, בחבורות, מדברים זה עם זה, שותקים, צוחקים – נדמה ללא סיבה. אני מביט בלוח השעונים, בעורפו של הנהג, בצדודית פניו במראה, מנסה להיזכר של מי הכתובת שמסרתי לנהג ולמי בדיוק אני נוסע.
רוכב אופניים לא זהיר פולש אל הנתיב של המונית והנהג צופר לו בכעס. אני נזכר בתאונת הדרכים שקרתה לי. חציתי רכוב על אופניים את מעבר החצייה שמול מגדל המאה. פתאום האור התחלף לאדום. מונית פרצה לקראתי. הספקתי עוד לחשוב: זהו. אני הולך למות. ואז הגיעה החבטה. כשהכרתי שבה אליי שכבתי על הכביש המום אבל חי. שומע מעליי את קולו העמוק המעובה של נהג המונית, רוטן על כך שהוא לא אשם מפני שהוא עבר באור ירוק, ואז הוא נעלם. ברח. אמבולנס הגיע. אחד הפרמדיקים דיבר אליי, אולי גם בדק אותי, הכניס אותי לאמבולנס והסיע אותי לבית החולים. הזמן נדחס והתעוות. כשהגענו לבית החולים הפרמדיק יצא לקראתי מתא הנהג ונדמה היה לי כאילו נפגשנו קודם בחלום ארוך ומסויט, לחצתי את ידו בהתרגשות כאילו היינו ידידים ותיקים שמזמן לא התראו והכרזתי: "אתה מוכר לי." והוא הביט בי כמו במשוגע. אחרי בדיקת רופא שלחו אותי לבדיקת סי-טי והסתבר שיש לי שתי צלעות שבורות, סקפולה מרוסקת וזעזוע מוח.
בינתיים המונית מגיעה אל הכתובת שמסרתי. אני מביט סביב ותמה. אין בכתובת שמסרתי בית מגורים. בימין הדרך תחנת דלק ומתקן לרחיצת מכוניות ובשמאל – חורשה אפלה וחומת לבנים שמעברה, נדמה לי, בית קברות. מה יש לי לעשות בבית קברות באמצע הלילה? אני נותר לשבת מאחור, תוהה למה הנהג הביא אותי לכאן? אולי הוא מתכוון לשדוד אותי? אולי הוא חלק מכנופיה. הוא מביא למקום חשוך נוסעים אמידים למראה וחלושי זיכרון שזה עתה השתחררו מבית החולים, והם מתנפלים על המונית ושודדים את הנוסע וכביכול גם את הנהג. "הגענו לכתובת שביקשת," אומר נהג המונית בקול שועל ערום ומתחזה, ונדמה לי שפנסי המונית מהבהבים, מאותתים לשאר חברי הכנופיה לתחילת הפעולה. אני מבקש מהנהג לחכות רגע, יוצא מהמונית ועומד כשפניי לחומה ולחורשת הברושים המאפילה, ומקשיב למכוניות ששועטות מאחורי גבי. ואז, בבת אחת, כמו חדר חשוך שהודלק בו האור, מתבהר הזיכרון. זו כתובתו החדשה של הילד. בכורי. בית העלמין הצבאי של קריית שאול. בתוך ארון עץ אספו את מה שנותר מהילד לאחר שרקטה של מחבל עזתי שיספה את גופו. התעקשתי לראות אותו במכון הפתולוגי למרות שהמפקד שלו המליץ שמוטב שלא. ראש כרות, יד מרוטשת שמוטלת לצד צמד רגליים, ועוד חלקי גוף לא מזוהים. אחר כך הייתי כאן בלוויה הצבאית. עם כל הטקס המתועב. חיילים במדים מגוהצים נשאו את הארון, הרב הצבאי סלסל בגנדרנות בקולו כאילו שהוא לוצ'אנו פברוטי ותפילת אל מלא רחמים היא אריה מטוסקה של פוצ'יני. לקול פקודה הטו החיילים את הנשק הארור וירו אל מעבר לצמרות הברושים. אז דיבר המפקד, לאחר מכן האימא, גם הסבתא, ואפילו האחות, מתחרות זו בזו בסף ההתרגשות שעוררו בנוכחים, אחר כך דיברו החברים. תיארו מישהו שכלל לא הכרתי. גם הם רצו נתח מהמת. רק אני סירבתי לקחת חלק במשחק. אם כך אני אב שכול. שמי אבנר קורץ. הייתה לי תאונת דרכים קטנה ואיבדתי את הזיכרון שכעת שב אליי.
אני נכנס למונית, מודה לנהג על ההמתנה ומוסר לו את כתובת הבית. ביתי.