מֹאזְנַיִם

* זוכה בציון לשבח מתוך תחרות הסיפור הקצר ע"ש קורינה

א
משנפטרה אמי מעולמנו גם רוחו של אבי נסתלקה מעימו. היא יצאה את מפתן הדלת יחד עם אחרון המנחמים שבשבעה. שכן, למשך שבעה ימים מקורביה ומיודעיה הרכיבו יחד, בפיסות זיכרונותיהם את דמותה של אמי. קיבצו את אהבתם לכדי בניית צלם מלוטש שלה והעמידו את הצלם בסלון הבית. היא מעולם לא נראתה משוכה בהילת יופי כזאת… דמותה האלילית התפסלה בראשינו ודחקה את זכרונותינו הממשיים. יותר לא נזכרה בעליבותה, לא נותר זכר מגוף החרסינה החלש והשברירי שלה. נוכחותה מעולם לא הייתה מאירה בצורה שכזו בביתנו.

ב
ככל שהתקרבו סוף ימי הישיבה, כך באו פחות מבקרים לסלון הבית ודמותה נתלשה בהדרגה ובאיטיות. פיסה אחר פיסה. בשבעה ימים נברא העולם ובשבעה קמה והלכה הילת אורה של אמא. משהלכה גם לא חזרה. כבה האור על פני הבית. לא רק שעזבה, גם נטלה עימה כוח חיותו של אבי, חום אהבתו הפך צונן וכחול, ולא קמה בו רוח.

ג
אבא חשמלאי הוא ובעל חנות. היא ממוקמת בקומת הקרקע מתחת לדירתנו, מרחק מדרגות אחדות. אבא, את קהל לקוחותיו לא יכֹל לקבל. פניו פני מת היו ולא היה מזמין בהוויתו את העוברים והשבים להיכנס מן החוץ. עבר לשבת בחדר צדדי ושם כילה זמנו. במקומו, בדלפק, עמד נער צעיר והקביל את פני הלקוחות – את אלה שבאו בכוונה תחילה לרכוש מוצר וגם את אלה שלא. שכנע אדם שצריך מנורה לקנות גם טוסטר, ואדם שהגיע לקנות טוסטר לקנות גם מנורה. מוכשר היה הנער והצדיק את מקומו ואת שכרו. ברוך השם. גם אבא נהג לומר על הנער מילים טובות. ובכל זאת, אפילו שלא היה בכך הצורך, כל יום ויום אבא היה יוצא עם בוקר לחנות וחוזר יד ביד עם החשיכה. אל הבית היה שב ללא זכר לכוחותיו. כאילו עבד עבודות פרך לאורך היום ובפועל כלום לא עשה.

ד
הוא איתי כמעט לא דיבר, על כל פנים לא שח מעבר למילים בסיסיות. רגשות לא נטה להביע, דבר טוב לא נתן באוזניי. חשמלית הייתה האווירה בבית. גם אני, נזהרתי שלא לערער את עצביו הרפים של אבא. על כן שמרתי את כלל מחשבותי מכונסות בתוך ראשי, ואת ראשי מכונס בתוך חדרי, ודלת חדרי סגורה.

ה
מאז שאמא עמדה לילך לעולמה, החל השקע החשמלי שעל־יד מיטתי לירוק גיצים של חשמל. זה השקע הסמוך למקום משכב הרגליים, מימין פתח חדרי. השקע, שיצא ממאורתו, בלט מהקיר בצורה מעוקמת. היה מבשר את רוגזו על העולם בכל פעם שהייתי עובר על פניו בכניסה אל חדרי. נדמה היה – השקע מדבר את שמעולם לא אמרתי. גיציו פזיזים, כחולים וחדים היו. לא פגעו מעולם באיש אך על כל פנים מאיימים היו ושלוחי רסן.

ו
פעמים ספורות הייתה מזכירה אמא באוזניו לתקן את השקע, אך זה לא זז ממיטת חוליה ולא סר מעימה. לפעמים, בדמיוננו, אנחנו חושבים שיש להיענות לכל בקשותיו של אדם לפני לכתו, בפועל מורכבים הדברים. לפעמים יש להמרות את פיו ולסרב לבקשותיו, בעיקר על מנת לזכות בעוד כמה רגעים של חסד עם אהוב ליבנו. כך גם היה עם בקשתה של אמא.

ז
לאחר לכתה, השקע מרוב עצבות צרב את פניו. עתה סימני פיחום היו עליו. בזמן שהותי בחדר, בדלתי הסגורה, הייתי מביט בפרצופו שעות ארוכות. נדמה היה לי, עם הזמן, שקיר חדרי הופך למראה והשקע בו אינו אלא הבעתי. שני נקבים לעיניים, נקב אחד לנשימה, והעצבות מרוחה על פניו. פה ושם הבליחו זיקי הדמעות, מהירות היו וקשה היה להבחין בן.

ח
חלף זמן, והחשמל היוצא מהנקבים החל להצטבר לכדי כדור חשמלי. והכדור החשמלי כאילו ממתין להתפרץ ולהתרגש לעולם. באחד הנקבים שבשקע נמס הפלסטיק לכדי דמעה עצורה. התלבו רגשותיי בליבי ובאחד הלילות עם שובו מהחנות ביקשתי מאבא שיתקן את השקע הממזר. הוא נתן בי מבט תשוש מעקצץ והתיישב בכורסה שלו. מילה לא הוציא מפיו. את השקע לא תיקן.

ט
בערב שלמחרת עם שובו מהחנות כבר התפרצה רוחי מקרבי ונפלט מפי אותו כדור טעון מילים מחשמלות. אמרתי דברים שלא ראויים להיכתב. גם דברים על אמא אמרתי. מילים שצרבו על הלחי סטירה.

   רצתי לחדרי ודחקתי עצמי ברווח שבין המיטה לרצפה. את הלחי האדומה הנחתי על קור המרצפות. הדבר לא ניחם אותי והרגשתי שהמחנק בגרוני עומד להתפוצץ. ניכר היה שגם פרצופו של השקע חנוק מדמעות. אבא מיהר אחרי לחדר. כנראה עדיין היה טעון ואותה הסתירה לא היה בה על מנת ליישב את כעסו.

   עם כניסתו, מימינו, שעט לעברו כדור החשמל מהשקע. מההתחשמלות גופו של אבא הונף תנופה לפני יהוה וניתך על קיר חדרי. תחילה פלג גופו התחתון ולאחר מכן גם ראשו נחבט. תוך הבזק שבריר רגע אבא היה ישוב ושעון על הקיר בפיסוק רגליים. מבטו מהגובה הזה התלכד במבטי. אני ראיתי כיצד זרמי המחוש מטפטפים מעלה, לאחורי ראשו, ואת הכאב נאסף ומתעצם שם. גם אבא ראה את כאבי. ראיתי – משהו זז בקרבו. אך נשימתי בקושי זזה, הן מהפחד והן על מנת שדמעות לא יצאו. שרק לא יצאו לי מולו.

   לאחר אנחות הכאב אבא הוריד את ידיו ממאחורי ראשו, סמך אותן על הרצפה והרים את גופו הכבד. הוא יצא את החדר. שמעתי – פתח ארון, לחץ על מתג, פתח את דלת הבית ויצא. את הדלת לא סגר. פסיעותיו בגרם המדרגות נשמעו פזיזות. דמעות נחלצו מעיניי והרטיבו לי את הלחי. נשמתי והשתנקתי, השתנקתי ונשמתי. אחרי דקה ארוכה שמעתי שוב את צעדיו – ממהרים במעלה המדרגות. צעדים שהיו מלווים בנקישה וקרקוש כליי מתכת. אבא שב עם ארגז הכלים מן החנות. אותם כלים שהייתי בטוח שנעלמו עם החורבן.

   אבא הבריג וחתך והלחים חוטים והבריג חזרה. הרכין ראשו ועורפו הקשה וכופף גופו אל הרצפה, הרים ועטף אותי – עורו היה חם.

   אחרי כן, את ארגז הכלים לא סגר.