מֹאזְנַיִם

המולדת מתחילה בנוף קטן. חדר מגורים מוגף וילונות. ציור אקוורל של שדה קרב, שלושה טנקים, כמה ראשים נתונים בקסדה. במרכז הציור, הטנק שמשתדל לנתר על אדמת בזלת. נתון במסגרת עץ פשוטה, מוחזק במסמר, תלוי על קיר. תרמיל פגז מוזהב בפינת החדר. בתוכו שיבולים יבשות. על מדפים כרכי מילונים עטופים בניילון, כולל כרך מילואים, נוצצים תחת ניאון. ספרי הזיכרונות של בן־גוריון, יומני שרת, הכרך הראשון של "גווילי אש: ילקוט כולל מבחר עזבונם הספרותי-אמנותי של הבנים שנפלו במלחמת הקוממיות ישראל". המשוררת אנדה עמיר־פינקרפלד, זו שכתבה "הַצֵּל שֶׁלִי הוּא יְדִידִי,/ לֹא יַעַזְבֵנִי יְחִידִי:" אספה את יצירותיהם של המתים. בהקדמה לספר כתב בן־גוריון "אין לשכוח אף רגע שהמחברים שדבריהם נאצרו בספר זה – נגדעו בעודם באיבם, כשהם בני 17–20, ואין לשער מה היו צעירים אלה מסוגלים לתת לנו – אילו נשארו בחיים". ספרים ספורים נראים רחבי ידיים, מסוגלים לאצור את כל המילים החשובות שנאמרו מאז סוף שנות הארבעים, כלומר מאז שהתחיל הזמן. מבנה שמיטיב לשמור אותם מכל האחרים הוא רהיט מתגבה עשוי פורניר טִיק, מאובק בקפידה, לעולם אינו גווע כאש, מבהיק תמיד. ספרייה שבסלון, ספרייה שבחדר הקטן, ספרייה שבחדר שלי. ספרי טיולים עם מפות, תהילה ותפארת בסנדלים ובמימייה, טיולים שמעולם לא ביצענו מחוץ לכריכות, רק פתחנו באיסוף מילים, בהתבוננות בתצלומים חיוורים. הר כביר. הר סדום. הר תבור. זמן עצור מלכת, מרחב שהכרנו בשם. זאת מולדת. אלה זיכרונות, אלה חלומות.

   אי אפשר לחזור הביתה אל בית שאיננו, אל ילדוּת רחוקה, אל חלומות לגאול ולגדול, לחזור הביתה למען התגשמות תפילה, למען העתיד. אי אפשר לחזור הביתה אל ספרים ישנים. דמויות נעלמות נחלצות מן המילים. למשל ספר אחד. 'נבו' לרחל, 'שירים אחרונים'. "קַשּׁוּב הַלֵּב, הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:/ הַבָּא? הֲיָבוֹא?/ בְּכָל צִפִּיָּה/ יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ". בפסוקים האחרונים של ספר 'דברים' עולה משה מן הערבות של מואב אל ראש הפסגה של הר נבו, ומביט. "הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ" חורז לו אלוהים, ממחיש לו את הארץ, מבהיר שחשוב היה לו לצייר תמונת מציאות אחרונה, שלא אות היא ולא מופת, לתת בעינֵי משה את העתיד, לפרוש בפניו את האופק. משה מוסיף להביט, ואלוהים מסיים בציווי אחד מצמית: "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר". אלה הן המילים האחרונות ששומע משה. אחריהן הוא מת. שם הוא מת. מול ה"שָׁם" שלא יעבור. בשירהּ הקטן של רחל נעדר מבט העין, ובמקומו יש קֶשֶׁב של אוזן ושל לב. דווקא ההתכוונות להאזנה ממוקדת, במקום עבודת העין. זהו ניסיון הקשבה מן הפסגה כלפי הנוף המוכר שעדיין לא דרכנו בו, שמנסה להדיח את הידיעה: שמהּ לא נעבור. נדמה שלא משה ניצב שם אצל רחל, אלא אישה חסרת מנוחה, שמצפה דרוכה. זו שבאופן מוזר היא אמא אבל בן לא היה לה. שתי מילים חורזות ומביטות זו בזו במראה של משמעות. שתי בבואות ממוקדות זו בזו: "היבוא? – נבו". ואולי השיר מטרים כבר בשני צלילים חוזרים אלה את המבוי הסתום שבסופו. "זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם/ שֶׁל נַחַל אֶחָד./ צוּר הַגְּזֵרָה:/ רְחוֹקִים לָעַד.” שני חופים מקבילים שניצבים זה מנגד לזה, ושלעולם לא ייפגשו בעקבות גזרה. השיר מדבר על עצב טמיר שמתקיים בעקבות ריחוק. זוהי הידיעה שמישהו לא יפגוש מישהו יותר אף פעם. השיר מפנה אל משה, שנפרד מארץ שלא הכיר, מהבטחה לארץ שלא יכיר, ואז השיר מרחיק ממנו. זהו עצב שאינו נובע מיחסים ספציפיים של מישהו עם מקום, או של מישהו עם מישהו, אלא עצב פרידה מרעיון של התגשמות, מתקווה לקרבה. הבית האחרון נחרת על קברה של המשוררת על חוף כנרת, הרחק מהר נבו: "פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד/ שָׁמָּה – אֵין בָּא,/ אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ/ עַל אֶרֶץ רַבָּה". יש שמפרשים כי רחל ביטאה חוסר מימוש בחייה, ומפרשים שרצתה לומר דבר כללי, שלכל איש יש הר נבו, שעליו הוא עומד וממנו הוא רואה את מה שלא יגשים לעולם. אבל מה אם השיר מערער על ההבטחה להגשים מעיקרא? מה אם השיר מנציח את רגע הפרידה בתור הרגע שאנחנו נידונים לחוות שוב ושוב, תמיד? הנוף שבו אנחנו מתבוננים בידיעה שלא נחיה איתו ובו הוא הנוף המוחשי ביותר, היות שהוא מכאיב לנו באופן מיוחד. אם נתעקש ונזכור את שאבד לנו, הלוא הוא יישאר כאן איתנו, אבל בהבעת ייפרד מאיתנו ללא הרף. ילך וייעלם ללא הרף.

   למשל ספר שני. 'בחייהם: כליל דמויות ממלחמת השחרור' לאנדה עמיר־פינקרפלד. הילדה תמר מעמק יזרעאל ששאלה איפה אבא שלה. "את אביה לא ידעה מעודה; נולדה אחרי נפילתו." הם אומרים שהוא נפל, ותמר חושבת "אפילו נפל – אז מה? נופלים וקמים". הגננת סיפרה לתמר שבגלבוע נפל המלך שאול, וסבתא סיפרה לתמר "כל הערבים היו כמו חברים טובים", אבל אז "התנפלו הערבים על כל הארץ מסביב, ואבא ירד מן הטרקטור שלו והלך לכבוש את זרעין, ואת מזר, שם על ראש הגלבוע … כי משם היו הערבים יורים על כל העמק … ופעם אחת כאשר הביט במשקפת־השומרים של סבא לראות אם אינם מתגנבים עוד, פגע בו כדור שלהם והוא נפל". עמיר־פינקרפלד כותבת בבהירות על אודות צוואות הנערים, שידעו יפה מה קשה המערכה. נער אחד הקשיב לסבא שלו בליל כ"ט בנובמבר 1947, "כשכל העם הריע באשרו לחיי המדינה". הסב אמר "אשרינו כי זכינו". והנער תיקן "לא אנחנו זכינו. … אתה תזכה. אנכי – מסופקני".

   אי אפשר לקרוא את השירה למען השירה לבדה, אי אפשר לחשוב מחדש את אותו "כמה יפה" שחשבת כשהיית ילדה, אי אפשר לעיין בערך "מולדת", ולהבין את משמעותה, כאילו מולדת עומדת לעצמה ואינה נזקקת לשום דבר זולתה. אי אפשר לחזור הביתה אל מגדל המים, אל שדה חרציות, אל המבנה הנטוש במספר תשע של הרחוב, חשוך ומסקרן כי אולי מתגורר בו רוח, אבל גם מזמין ומציף באימה מתוקה. הרחק הרחק מכל סכסוך ומאבק בעולם, אי אפשר לחזור הביתה אל אחיךְ שמת לפניךְ, שמת במלחמה ולא חיפשת אחריו, אח שהוא תמונת שחור לבן, ממוסגרת בפשטות, תלויה על קיר. חיוך שמור מול הצופים בו, שבוכים. אי אפשר לחזור הביתה ולנסות לעזור לאמא, להציל אותה, להקל את משאהּ, לחזור הביתה אל הצורה הקודמת לנוף, ואל הנוף שקודם לאנשים, שנראה פעם נצחי אבל הוא משתנה ללא הרף. אי אפשר לחזור הביתה אל המפלט מן הזמן ומן הזיכרון.

   רחמים מתחילים בנוף קטן. יש אֵם מיוסרת שעומדת ליד הצלב, נרעדת, ממררת בבכי, זה בנה שתלוי על יד. זו האֵם, מקור לכל אהבה, ואנחנו מבקשים: שתפי אותנו בכאב, הוֹ אֵם מיוסרת, אנחנו רוצים להתאבל יחד איתך. עמדת האם המיוסרת היא סטאבאט מאטר דולורוזה, זהו ניגון עתיק בלטינית ששואל מי יוכל למנוע את קולו מבכי בעודו מתבונן באם־האהבה. הדת הנוצרית אוספת את כל מאמיניה סביב אם־האהבה, במקום שבו מת הבן. לעד לצפות בגוף שנפרד, לעד להתאבל. באופן סביל אנחנו הופכים מודעים למושגים שלנו בנוגע לכוח, בנוגע לסכנה סביב. באופן סביל אנחנו קולטים את שפת האם שלנו, מילים נדרשות כדי למלא את החלל ואת המקום, מילים נדרשות כדי לאייש את התפקיד של בעלי הרחמים. ויש שהמילים נדרשות אך אינן בנמצא. מילים נעדרות כאשר משקלו וגודלו של העול שמתפתל סביבנו קשה מנשוא. הנטל של השתיקה עבה וכבד וארוך, כבלי ברזל של אין־מילים. יש אֵם מיוסרת ששמה עינב, והיא צופה בסרטון של בנהּ, רזה ומעונה, והיא אומרת "אני נלחמת עליך". והיא אומרת "אני מתהפכת במיטה בלילות". והיא אומרת "שורף לי בנשמה מרוב געגוע". הפנייה אל הבן היא פנייה אלינו, החלל הריק שנותר לאחר שנאמרת המילה "עליך", ללא תשובה מן הבן, מדגיש את החסר ברחמים. המבט של עינב מבקש למלא את החסר, להחליף עוינות באמפתיה, לקרוא את המציאות כאילו היה מתן הבן שלנו, מת הבן שלנו. כולנו מכירים את הקריאה הראשונית: 'אמא!', אבל כאן קריאה יחידה: 'בן!'. האם מישהו יכול לנתק אותה מאוזניו כליל?

   מכנים את עינב לביאה. לב של לביאה הוא חצי אחוז ממשקל גופה. ליבו של אריה עשרים אחוז פחות מזה. הלביאה מעבירה את גוריה מספר פעמים בכל חודש. בכל פעם היא נושאת כל אחד מהם בעורף. אחד אחרי אחד היא נושאת אותם אל מקום מוגן. גורי אריות מפגינים חוסר ביטחון כאשר הם פוגשים באריות בוגרים שאינם אמא שלהם. ישנו תחריט אשורי של לביאה פצועה מלפני אלפיים ושבע מאות שנים. שני חיצים פילחו את גופה. שתי הרגליים האחוריות שלה כבר אינן מסוגלות בעמידה, אבל שתי הרגליים הקדמיות מבקשות לזוז קדימה, וכך גם הראש, נמתח קדימה בצוואר נחוש ושואג. כאשר עינב מופיעה בבית הנבחרים, כדי לבקש שיצילו את בנה מתן, היא מושלכת החוצה. בתחילת השנה נמנעה כניסתה לבית הנבחרים כי היא "המשיכה להפר באופן חמור את הסדר במשכן". הסדר הממשי, טען הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן, הוא ההיעדר. היעדרו של בן אהוב מייצר חור בתוך הממשי, ולכן הסדר הממשי הוא מין אי־סדר שנחבא בתוך הסדר הסימבולי של השפה. עינב הלביאה נחווית מחוץ לקטגוריות המוכרות, ולכן היא כבר בעל חיים מסוג אחר, היא מחוץ לקטגוריית האדם. היא לביאה. כשפגש אותה זה שמסרב לחתום על עסקה שתשיב לה את בנה, אמר מילה אחת. "הלביאה". שבועות לפני כן נוצר מידיו הדימוי "עם כלביא". לביאה מכאן ולביא מנגד. דמות הבבואה של הלביאה הממשית היא הלביא מן הדימוי "עם כלביא", וזהו הלביא המצוטט מן המקרא. הכינוי של עינב אינו ציטוט, ואינו דימוי. הוא מטאפורה. עינב היא לביאה כי היא אינה מחרישה. עינב היא לביאה כי היא שואגת והיא דואגת, ולמרות החיצים שננעצים בה היא נחושה קדימה. הדימוי שהפך לשם של מלחמת ברירה בת 12 ימים הוא ציטוט מדבריו של נביא, שנחשב לזה שניסה לקלל ונמצא מברך. בלעם בן בעור קיבל משימה ממלך מואב: לקלל את עם ישראל לפני שנכנסו לארץ המובטחת, ארץ שחיו בה גם מואבים וגם מדיינים. ספר 'במדבר' מדווח שבלעם אמר את מה שאלוהים שם בפיו. בלעם אמר דברים שנחשבים לברכה: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". האווירה העוינת שהוא מברך בה, האם לגמרי ברכה היא בעצם? להתנשא, לא להתחשב, לשתות דם חללים. בזה נתברך? אישה־לביאה יושבת בכיכר העיר, מתהפכת במיטה בלילות, עומדת על במה בהפגנה ומכה על חזה, מבקשת שנתחשב, מבקשת שנהיה איתה, מבקשת שלא להעמיד עוד חלל למלחמה הזאת. שלא להקריב את בנה.

   אנדה עמיר־פינקרפלד הפכה בספרה "בחייהם" את הנופלים לדמויות ספרותיות, ובכך העניקה להם סוג מיוחד של נצח. כל אחד מהם מוחש לנו במילותיה בייחודו שלא יחזור עוד, אבל בהבעת דווקא מתוקף הכתיבה ושימת הלב לייחוד זה, הופך הנופל למגלם אחד של הנופלים כולם. בפתח הספר כתבה עמיר־פינקרפלד "אין היחיד המתואר אלא אח־תאום לרבים כמוהו, ואינו אלא סמל להם". המתים מתים יחד על פי היחד, תוך כדי ויתור על ייחוד, והחיים שנותרו אחריהם מופקדים על מלאכת האבל, ששתיקה ושבירת שתיקה משמשים בה בערבוביה. באחד הפרקים ציטטה עמיר־פינקרפלד את הנערה חנקה, חברת קיבוץ בית הערבה, שיהודה'לה האהוב שלה נפל בקרב בגליל. חנקה ביקשה מההורים "היו חזקים ואל תרבו לבכות". "אם אדע כי ידעתם לשמור על רוחכם יוקל גם לי בהרבה, ואוכל ביתר קלות להמשיך את חיי", כתבה. ועמיר־פינקרפלד מסכמת מטעמה: "ככה נושאות הנערות שלנו את שכולן הגדול; שממונו ותהומותיו בנשמה פנימה. הן מכווצות את שפתיהן לבל זעקת נפשם תפרוץ בעדן, והן ממעטות בדיבור, ואף על קרוביהן וידידיהן גוזרות הן שתיקה, אותה שתיקה חמורה שהיא ביטויו הנעלה והנשגב ביותר של האבל למעמקיו".

   הציווי שלא לשתוק מתחיל בנוף קטן. שבילי עפר ומשוכות פרדסים. תלמים אפורים שאיש לא זרע. שער עץ גדול בגדר חימר. זה הנוף שבתוכו מתהלכת כיתת חיילים בסיפור 'חרבת חזעה' מאת ס. יזהר. בוץ ודממה, זרדים נעוצים מושחלים לתוך גדר תיל חלודה ישנה. בקתות שוממות שנראות כאילו תמיד היו ריקות. החיילים יכבשו כפר ערבי בתוך הנוף הזה. בכפר הזה חיים בני אדם. החיילים יירו על הנמלטים ממנו ויהרסו את בתיהם. "עזוב־ת'־ערבושים האלה – לא אנשים", יאמר האלחוטאי. החייל שמספר לנו את הסיפור מביט בפליטים ומבין לפתע: "הנה זה גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות. אנחנו עשינו להם גלות". והמעשים כרוכים בשתיקה שנשברת. הקול שנשמע הוא עדות למרחק בין השומע ובין מה שזועק. החייל המספר מבין ש"הכפרים הריקים הללו, יום מגיע והם מתחילים לצעוק". הדממה הנטושה הופכת לקינת מספד שמרעידה את הלב. "הכפר הזה, הגדול והקודר, פותח ושר … שירת בשורת אסון־פתע מוחצת שקפאה ונותרה כמין קללה לא עוברת דל־שפתיים, ופחד, רבונו־של־עולם, פחד־אימה זועק משם, ונצנוץ, פה ושם, מין נצנוץ של נקמה". בטיוטות שנשתמרו אצל הסופר ס. יזהר הוא כתב כמין דברי הקדמה לסיפור 'חרבת חזעה': "כשהיו הערבים האלה יוצאים מן הכפר בשורות וחיילנו משני צדי השביל, ראיתי לפתע והנה הם גולי ירושלים או גולי ספרד שלנו היוצאים בגולה. אותו שקט של זעקה אל אלוהים, אותה כניעה שהיא גבורה עצומה לעתיד, אותה גדולה אנושית של החלשים מעולם לעומת החזק", והוסיף: "אני עם החלשים. תמיד, לעולם!" דיוקן המגורשים הוא אותם פנים מוכרות. את בבואתו שלו רואה יזהר ביניהם, על אף שלא חי בתקופת הגלות, אך סיפורה של גלות מוטמע בו.

   מבין הנמלטים בכפר שנכבש ב'חרבת חזעה' ראו החיילים אישה בוכייה, שאוחזת בידו של ילד בן שבע, גם הוא מייבב, חשוק שפתיים. החייל המספר משפיל בפניה את עיניו. הוא מרגיש שצעקה משוועת מתוך ההליכה של האם והבן. גאווה קטנה הייתה לאם, שהחיילים מבחינים בה. "הבינונו שהיא אֵם־לביאה", מדווח המספר, מחזק את קיומה של זו שהמבט מעניק לה קיום. האם הלביאה מן הסיפור של יזהר משמרת גאווה ברגע של השפלה. ואומנם ברגע של חורבן נולד דבר־מה אחר, שקשור במעגל אלים: "ראינו שקמטי התאפקות ורצון לשאת בגבורה הקשו תווי פניה, ועתה, כשאבד עולמה – לא רצתה להישבר לעינינו; ומרוממים בכאבם ובצערם מעל הווייתנו שלנו – המרושעת – עברו דרכם, ועוד ראינו איך מתרחש לו בלבו של הילד משהו, אשר כשיגדל לא יוכל להיות אחרת מאשר נחש־צפעוני, אותו זה שהוא עתה בכי ילד־אין־אונים".

   מולדת אינה מרפה מאיתנו. אנחנו שבים אליה ממחוזות אחרים. אנחנו נמסרים אליה מאת שליחים. אין לנו מנוחה ממנה, אין לנו הישארות בלעדיה, אין לנו שהיה במנותק ממנה בשום מקום. בפתח 'חרבת חזעה' מנמק המספר את עצם הבאת הסיפור לידי כתב. הדברים שהוא מספר על אודותיהם התרחשו "עוד מכבר", אך אינם מרפים ממנו. הוא ניסה להשקיע אותם בשאון הימים, להנמיך את ערכם בשטף של חיי היומיום, לחשוב כאילו זה לא היה, להדחיק. הוא הצליח אפילו להצטרף לעדת השותקים, אותה הוא מכנה "עדת המשקרים הגדולה הכללית – העשויה בורוּת, אדישות־תועלתית, וסתם אנוכיות ללא־בושה". אבל אין מוצא מן האמת. "תחת להחריש … מוטב אפתח ואסַפּר". הסיפורים והשירים הם דיבורה האפשרי של המולדת. כך מדברים אותה, ממירים אותה, משיבים לה. בספרות מדברת מולדת גם כאשר אופפת אותנו, מרוב פחד, חובה מדומה לשתוק. מולדת אינה שותקת, שואגת, נפרעת ממי שאינו עומד בדיבורה.