מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שירים / חיה משב

[ועוד יקרֵא בו]
וּמִכֵּיוָן שֶׁנִּכְתַּב הֵיטֵב בְּתוֹךְ הַגּוּף, שֶׁלִּי
נִבְנָה, מִתְנַסֵּחַ, לְתוֹךְ כָּל אֶחָד מֵאֲבָרַי
"גַּעְגּוּעַ, זֶה", שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת, לְךָ
מַסְבִּירָה, כִּי אַתָּה
בִּי, יוֹשֵׁב
מוּלִי אוֹסֵף בְּלִי, פַּחַד
אֶת שֶׁרוֹצֶה, שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּטוּחַ, אֵיךְ לְהִתְנַסֵּחַ, רַק
לִ פְ עֹ ם
אֲבָל הֵיטֵב מְנֻסָּח שֶׁאֵין מַבִּיט, בִּי, שֶׁאֵין יוֹשֵׁב אַתָּה, מוּלִי
הַפַּחַד. מִמָּה שֶׁ יָּכוֹל, שֶׁ כָּל
לְהַסְכִּים לוֹ, לֹא לְהַסְכִּים לוֹ, לְהַסְכִּים לוֹ, לֹא, לֹא, לֹא לְהַסְכִּים
פְּעִימַת הַפַּחַד
הִנֵּה זֶה מִתְפַּשֵּׁט, סַם. מִתְמַצֵּק רַעַל "גַּעְגּוּעַ, זֶה", לִכְאֵב, לִפְעִימַת "אֲנִי", זֶה.



***
כְּבֵדָה, כְּמוֹ שֶׁאֵין בָּהּ מוּבָנָהּ,
כְּמוֹ נִלְקְחוּ תָּוֵי מִתְאָרָהּ
הֵטַחְתָּ, "אֲנִי יוֹדֵעַ", אֶבֶן רִאשׁוֹנָה,
"מָה אַתְּ", אֶבֶן שְׁנִיָּה, "רוֹצָה" שְׁלִישִׁית וְהֶחְרַשְׁנוּ.
יְמַשְּׁשׁוּ הָאֶצְבָּעוֹת, הָעֵינַיִם –
דַּפִּים, תְּהוֹמוֹת,
מְבוּכַת מַדָּפִים נֶאֱסָפִים אַחַר
מִלָּה, בָּהּ נוֹקֶשֶׁת הָעֶצֶם: לָמָּה / מִכָּל / תֹּאמַר
רָצוֹא וּבְלִי שׁוּב, חוֹבֵט בָּהּ בְּלִי פֵּשֶׁר,
כּוֹרֵךְ בָּהּ אֶת הָעוֹר, מְמַלְמֵל, מְמַלְמֵל וְקוֹשֵר:
כָּל בְּלִיטָה בָּהּ, נֶגֶף. פְּקַק הַדָּם.
יִקָּווּ הַנְּשִׁימוֹת תַּחְתֶּיהָ וְתֵרָאֶה,
תֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. וְיִּקָּרֵא שְׁמָהּ לֵב.

כשאתה לוחש לי הֵ גֶ ל

שכן בשעה שהתבוני…נכנס, בד בבד עם התממשותו,
אל הקיום החיצוני, הוא מתגלה בעושר אינסופי של צורות.
הגל, "פילוסופיה של המשפט", הוצאת שלם

אֲנִי רוֹצָה לִטְעֹם אֶת הַבָּשָׂר
הַחַי, לִהְיוֹת קְרוֹבָה עַד מַגָּע
לַשִּׁנַּיִם שֶׁקּוֹרְסוֹת מַצֵּבוֹת רְקוּבוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ
לְתוֹךְ שְׂפָתְךָ,
כְּדֵי שֶׁתַּפְסִיק לְהַרְחִיק אֶת הַמִּלָּה
מִתְּפִיחַת הַשְּׂפָתַיִם כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר:
אֶ לֶ ף תְּ שַׁ ע מֵ א וֹ ת וְ חָ מֵ שׁ. שָׁלוֹשׁ מַסּוֹת עַל יֶלֶד, מְטַפֵּס שׁוּב וָשׁוּב
עַל כָּתֵף שֶׁל אָב כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד מְנֻמָּק, אֲבָל שֵׁב,
שֵׁב וְתַבִּיט בִּי (פֹּה סְבִיב הַכֹּל אֲדָמָה),
שֵׁב וְדַבֵּר אֵלַי דִּבּוּר מֻפְרָע, דִּבּוּר שְׂפָתַיִם תְּפוּחוֹת דִּבּוּר מָתוֹק מֵרוֹק.
שֵׁב וְנִלְחַשׁ שֶׁלֹּא הִצְלַחְתָּ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַקּוֹלוֹת
שֶׁמַּשְׁמִיעָה הַמִּלָּה יַלְדוּת.

אֲבָל אַתָּה בּוֹרֵר עִם סַכִּין וּמַזְלֵג שֶׁלֹּא תִּסְתַּנֵּן
הַטָּיַת הַגּוּף שֶׁלָּךְ, שֶׁשָּׂפָה לֹא תַּחְלִיק בְּתוֹךְ גּוּף:
אֲנִי (מָה הוּא?)
אֲבָל אֲנִי, עִם הַשִּׁנַּיִם הָיִיתִי נוֹשֶׁכֶת אוֹתְךָ לַחֲתִיכוֹת
דּוֹחֶפֶת אֶת הַלָּשׁוֹן לְעֹמֶק הַנְּחִירַיִם לְהַרְגִּישׁ בְּחֹם
הַנְּשִׁימָה הִזְהִירָה שֶׁלְּךָ.
וְלֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת לְהִזָּהֵר מִן הַזִּיפִים שֶׁקּוֹרְעִים
אֶת הָעוֹר שֶׁלִּי, הָאֲנִי הַזּוֹלֵג לְכָל עֵבֶר כְּמוֹ דִּבּוּר.

וּלְמַרְאִית עַיִן, לְתֵאוּר שָׂפָה, הָיִינוּ כִּמְעַט הֲפָכִים.
שְׁנֵי חֲצָאָיו שֶׁל דָּבָר.