היום הכי טוב בטלוויזיה / רווה שגיא

שלושה שבועות היה אבי בטיפול נמרץ לפני שבישרה לי אשתו שכבר לא יחזור יותר אל הבית, אלא יועבר לבית אבות עם מחלקה סיעודית. שנים שהטרשת דרדרה את מצבו הגופני ואת דעיכתו המנטלית. דמיינתי את מוחו האפור כמו הספוגים הירוקים הלחים שבעבר נהגו לנעוץ בהם את הגבעולים בסידורי פרחים.
לפני שאושפז בפעם הזאת – ניתוח להוצאת כיס מרה שהסתבך והזדהם ושוב הסתבך עד שבסוף החלים, או מה שהם מכנים החלמה במצבו המדורדר ממילא – עוד הספיק אבי להרביץ למטפלת הסרילנקית המנומסת שלו, שהתגוררה בחדר משלה בביתם. בזמן אשפוזו לקחה את חפציה וברחה בלי לדאוג למשכורתה האחרונה. נמרה טמילית, אבי כינה אותה, באותה דרך שבה בז לכל אותם אנשים שלא היו הוא עצמו.

אבי התקשה לקבל את העובדה שאנשים צעירים ממנו טיפלו בו כמו בילד קטן, חסר אונים. היא לא הסתכלה עליי, אמר לי, יכולתי לראות שאני מגעיל אותה, עושה פעולות בצורה אוטומטית, צוחקת בטלפון עם חברות שלה בזמן שהיא מאכילה אותי בכפית. אתה יודע כמה פירה או פתיתים יש לי לפעמים בצווארון של החולצה אחרי שהיא מאכילה אותי?

מייד כשעבר לבית האבות הותקן בחדרו מכשיר טלפון והוא היה משתמש בו בעיקר כדי לבקש שאבוא לבקר, להתלונן על העולם ולשאול מתי אהרוג אותו כבר. ככה אני לא יכול יותר, זה לא חיים מה שהולך פה. תבוא בלילה, כשאני ישן, תשים לי כרית על הפנים. הוטרדתי מהאפשרות שהשיחה מוקלטת ותושמע בעתיד באחת מתוכניות התחקירים האלה של הדוקו-פשע-אמיתי. הוטרדתי גם מהעובדה שאולי קרא את מחשבותיי בעבר. כמה רציתי להרוג אותו פעם. אמרתי לו שהוא מדבר שטויות, אבל אחרי השיחות האלה לא נרדמתי. הייתי שם באוזניות את I Am… Sasha Fierce של ביונסה וחושב עליו במשך שעות. חשבתי איך לא משנה בן כמה אתה, ההורות תמיד תהיה כמו איזו יד בתוך החזה שמחזיקה לך את הלב.

If I Were a Boy כוס אמק.

תצפתי על בית האבות מבחוץ במשך כמה ימים. שגרת יום, שגרת לילה, כניסות, יציאות, חילופי משמרות, זמני ביקורים, שעות ארוחות, כיבוי אורות. כניסה ראשית, כניסת עובדים, כניסת ספקים אחורית. כשבכל זאת נכנסתי לבקר אותו הייתי יושב לידו ומנסה לדובב את זיכרונו בכל מיני אירועי עבר שלא באמת קרו, וצופה במוחו ממציא את החוויה כאילו היה שם באמת. תוך כדי הייתי צופה בסורגים על החלונות, במיקומי מצלמות האבטחה ובחיפוש יציאות חלופיות. האם דלת האש הפונה לחצר תפעיל אזעקה? ראיתי ככל יכולתי. שאפתי לקרבי את הריח הייחודי שהוא תערובת של חומרי ניקוי, מזון מתבשל, הפרשות וצרכים, כמו צוללן חופשי שמתאמן להחזיק בתוכו כמה שיותר זמן את האוויר.

בהתחלה הוא אמר לי, רק תיקח אותי לקניון עזריאלי, לגג. אני אחכה שתרד ואז אני אקפוץ כבר לבד. ככה לא יאשימו אותך. אחר כך הודיע לי שהוא מפחד מגבהים ושהפחד בטוח ישתק אותו והוא לא יקפוץ. שהוא מעדיף שארעיל אותו.

להרעיל אותך?

זה לא בעיה, תכין לי תה של דטורה, אתה זוכר איך השיח נראה נכון? בילדותי היה לוקח אותי לטיולים ארוכים בשדות ומסביר לי על כל הצמחים והציפורים, מלמד אותי לקרוא עקבות וסימנים.

התחלתי להתעצבן. אמרתי לו, תקשיב, זה שאתה מבקש ממני להרוג אותך זה מספיק קשה, אתה לא יכול גם להיות בררן.

אז איך תעשה את זה?

אתה לא תרגיש בכלל, אמרתי, אני אפתיע אותך.

לא לא לא, אני לא אוהב הפתעות.

מה אכפת לך?

הוא חשב, עיניו נעוצות בענפי המכנף הנאה בחלון. שירת ירגזי הגיעה אל אוזני ותהיתי אם הוא גם שומע אותה. כמה מטפלות פיליפיניות צחקו בחוץ על ספסל בהפסקה מעבודתן.

אז לא מחר, הוא אמר. רביעי זה היום הכי טוב בטלוויזיה. יש מונית הכסף ואחרי זה האח הגדול – משדר הדחה.

טוב, רשמתי לי בראשי, לא ברביעי.

אני חייב להגיד שלא הייתי עושה כזה דבר גדול בשביל האבא הזה שישב מולי, אדם שהמאיס את עצמו על כולם, אלא למען האבא שהוא פעם היה בשבילי, האיש שאהבתי כל כך, למרות שגם אז, מבעד לקרום הדק של הילדות, בשבילים שבהם הזיכרון נקרש כמו שרף עצי, תמיד ידעתי לזהות את העובדה שהוא חושב רק על עצמו.

בזמן שנסעתי הביתה, Why Don't You Love Me ביונסה שרה, חשבתי מה בכלל יוצא לי מזה. אולי ביטוי מאוחר לאהבה אליו שבכל זאת קיימת, למרות נתק ארוך שנים שבו היינו עסוקים כל אחד בקריסת חייו הפרטיים בשני אופנים שונים ונפרדים. אהבתי אותו תמיד משום שידע להיות רך איתי במקומות שבהם אימי הייתה קשה. בילדותי המוקדמת יותר הערצתי אותו, כפי שאולי מצופה מילדים, כשם שמצופה מנערים לרחם על הוריהם, או לתעב אותם. הוא לא היה גבוה או יפה מהאבות האחרים, אבל בעיניי היה החכם והמצחיק שבהם, ויכולתי להבין מה אימי פעם מצאה בו, לפני שבגד בה עשרות פעמים שאפילו לא ניסה להסתיר, דברים שהיום היה הולך עליהם לכלא מפאת גילן הצעיר של הנערות שאיתן עבד כשסייע להן בהכנת עבודת גמר בית ספרית על קינון תנשמות בשדות מול נזקי נברנים, או אמצעי ההגנה של גוזלי הלבניות במושבת האנפות – שפשוט מקיאים על המבקרים שנחשדים כטורף פוטנציאלי את ארוחות הדגים החצי מעוכלות שלהם. כל אותן נערות שבילו איתו במשך שעות בתצפיות על ציפורים כאלה ואחרות, שאת תמונותיהן שצילם בעירום מצאתי באחד מחיטוטי הילדות שלי במגירות ההורים, ואחר כך שירתו אותי כשהעליתי אותן בזיכרוני כשאוננתי במיטתי.

כשהגעתי הביתה הייתי גמור. מרוקן מאנרגיה. כעסתי עליו  שהוא מאלץ אותי לצאת מחיי שלי, ושוב חושב רק על תועלתו האישית. מרוב עצבים החלטתי שאני אעשה את זה הלילה, דווקא לפני יום רביעי. כן, חשבתי, אני אקח לו את היום הכי טוב בטלוויזיה, הדבר האחרון שאולי נשאר לו.

קמתי מהמיטה והתלבשתי במדי אח סיעודי שגנבתי באחד מביקורי הקודמים. הוצאתי מארון התרופות את הריטלין של הילדים ולקחתי כדור אחד של עשרה מיליגרם מכל אחד מהם. במטבח ריסקתי על השיש את שני הכדורים, סידרתי יפה שני פסים בעזרת כרטיס "אדי", גזרתי קש, ושאבתי אותם אל אפי. קרקפתי עקצצה מייד ובצידי לשוני דגדגה בת צחוק של איזו שביעות רצון עצמית.

חיכיתי במכוניתי במורד הרחוב מבית האבות עד לשעת כיבוי האורות ועוד שעה שלמה נוספת. הקשבתי ל-Halo בריפיט.

אני לא לגמרי זוכר שיצאתי והלכתי אל כניסת הספקים האחורית המובילה אל המחסנים והמקררים של המטבח, ודרך חדר האוכל אל מסדרון החדרים. ליבי פעם בכל גופי וצעדיי נבלעו בשטיחים כאילו ריחפתי על מצע של נוצות ציפורים. השפלתי את ראשי והחלקתי בזריזות במסדרונות, מסתיר את פניי מהמצלמות. נעמדתי בגבי לדלת חדרו והאזנתי לרחשים סביבי. מכונות הנשמה. כחכוחים ושיעולים חנוקים. צחוק מעמדת האחיות. מקלט טלוויזיה עובד באחד החדרים.

שמעתי רחשים מאחורי דלת חדרו של אבי, ותהיתי אם נרדם עם הטלוויזיה דלוקה. לחצתי חרש על הידית ופתחתי בדלת חריץ. לאט התרגלה העין שלי למראה שבפנים: אבי שכב במיטתו ולצידו, בגבה אליי, אחת המטפלות. שיט. אבי השמיע אנחה חרישית. חשבתי, הוא בטח שוב הרטיב במיטה והיא מחליפה לו חיתול, אבל עוד לפני שהספקתי להשלים את המחשבה חלחלה אליי ההבנה שהיא לא מחתלת אותו. שמה שאני רואה לנגד עיניי זה את המטפלת עושה לאבא שלי ביד.

מההלם נטרקה לי הדלת. כמעט נפלתי בבריחתי משם במהירות דרך המטבח תוך כדי שאני מקלל אותו וחושב, איזה בן זונה אגואיסט הוא היה ונשאר. אצבעותיי רעדו והתקשיתי להקליד את קוד האזעקה במכונית למשך כמה שניות. לבסוף עלה בידי להתניע את המכונית ונסעתי משם אל תוך אוויר הלילה הלח, גופי מוצף זיעה, ידיי מחליקות על גלגל ההגה. פתחתי את החלונות והגברתי את המוזיקה, Broken-Hearted Girl. Broken-Hearted Girl.