מֹאזְנַיִם

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לכתוב על חדוה. שגרת המלחמה המאוסה משבשת את מצב התודעה ואת התפקוד. חדוה מתה בין המלחמות, בדצמבר 2025, ועדיין לא הספקתי להתאבל עליה ולהיפרד ממנה ולא פענחתי מי היא ומה היא בשבילי. אני מוצפת בזיכרונות שנפרשים על פני שלושים שנה. אני חוזרת להתכתבויות במייל, לתמונות מהנייד ולמפגשים מן השבועות האחרונים לחייה, כדי ליצור לעצמי סקיצה התחלתית.

   בהתחלה היו השירים. את השירים שלה גיליתי לבד, בנערותי, עוד לפני שהכרתי אותה. אני זוכרת שיר אחד במיוחד, "אבל אהבתי", מתוך ספרה השני, עדי (1981), שנפתח במילים "אבל אהבתי איננה בכוחי". כשקראתי אותו לראשונה נרעדתי. הוא נתן לי מילים להבין דרכן את חיי באותה עת. הייתי מאוהבת עד כלות במורה שלי לספרות. הרגשתי משובשת ומוזרה. היה לי ברור שהמשוררת שחתומה על השיר הזה מכירה על בשרה את האושר המציף והמענג ואת הפגיעות המבהילה של המצב שבו מצאתי את עצמי לראשונה בחיי הבוגרים. לא ידעתי דבר על חדוה וגם לא הרבה על עצמי, אבל השיר, שמסתיים במילים "אינני יכולה יותר, אינני יכולה" לכד את מנעד התחושות הקוטביות והסותרות שהייתי מוצפת בהן. נעצתי אותו ללוח השעם בחדר נעורי.

   כמה שנים לאחר מכן, באמצע שנות ה־90 עבדתי בסנונית, אתר אינטרנט שפיתח תוכניות העשרה לחטיבות הביניים ולתיכונים. יצרנו פרויקט חדשני: אתר לשירה ישראלית, שבו ניתן להאזין למשוררות ולמשוררים קוראים משיריהם בקולם. תקופת העבודה על האתר הייתה חלומית. טיילנו ברחבי הארץ, שתי חברות לעבודה וללימודים, מצוידות בטייפ דיגיטלי קטן, והקלטנו משוררות ומשוררים בבתיהם. אני זוכרת שביקשתי מחדוה לכלול את "אבל אהבתי" בין השירים שהקליטה.

   בשנה הראשונה שבה לימדתי, כמתרגלת, בחוג לספרות עברית בירושלים, אלישע, בנה היחיד של חדוה, היה סטודנט שלי. הייתה לו נוכחות קדחתנית בכיתה. הוא היה נסער מן השירים שנלמדו והרבה למחות על דברי ולהתווכח איתי, אבל עשה זאת באופן שנון ומצחיק, מתוך מעורבות עמוקה בדבר עצמו. לפעמים השיעור הפך לזירת התגוששות פרשנית. כמעט בכל שיעור קם ויצא לעשן ואז שב ונכנס ברעש גדול לכיתה. הפרעת קשב וריכוז מהלכת. את מטלות הכתיבה הגיש לי מודפסות במכונת כתיבה על דפים כמעט שקופים בלי שורות, שכוסו באותיות דיו קופצניות ובמחיקות עט, בלי שוליים. הזיכרון הכי חזק שלי מן השנה הזאת הוא של האהבה והגיבוי שאלישע זכה להם מהכיתה, אוסף סטודנטיות וסטודנטים צעירים, בשנה הראשונה ללימודי התואר הראשון, שהתקבצו בכיתת התרגיל של קורס החובה, "פואטיקה תיאורית בשירה", וליבם יצא אליו.

   כשאלישע מת הייתי בשנת לימודים באנגליה. אמא שלי, שגם היא בקשרי חברות ארוכי שנים עם חדוה, התקשרה לספר לי. אחרי שחזרתי לארץ הקשר עם חדוה התהדק. גרתי כבר בתל אביב עם בת זוגי אז, דפנה בן צבי. חדוה הייתה דוהרת בפיאט פונטו המקרטעת שלה לתל אביב, מתפארת בחיוך ממזרי שהיא "נהגת שודים", ומביאה איתה תמיד משהו לשתות או כלי זכוכית יפה שרכשה "לכולנו". בעייני רוחה היינו חבורה, ולרגע קצר אולי גם בעינינו. היינו ארבע (הרביעית היתה ארנה קזין). חגגנו את אהבתנו המשותפת למילים, לכתיבה ולקריאה. החלפנו שירים, סיפורים ומחשבות כמו מתנות יקרות. מתישהו הבועה הזאת התפוצצה והובילה לכמה שנים של נתק. חדוה כתבה על החבורה שלנו ועל הטריפ המשותף שהיא הייתה המנוע והדלק שלו, בשירים שנכללו בראנא (2014) והוקדשו "לכל בנות אלמוות של המעצמה 'איזדורה היפה'". אחד מהם נפתח במילים "שמרי על האוריינטציה שלי, דנה". ממרחק השנים, אני מבינה שהצטיירתי בעיניה כמי שיודעת להתנהל בין העולמות: עולם ה"מציאות" (שחדוה התקשתה לחבב ולהשלים אתו ואף בזה קלות לצייתנות שבה האנושות נענית לחוקיו), והעולם של משחקי השפה, של השירה ושל הדמיון, שניתן להמריא ולצלול אליו ביחד.

   בשנים האחרונות חזרנו לקשר קרוב. באחד המפגשים שהתקיימו כשכבר הייתה חולה וחלשה, סביב מיטתה בשערי צדק, היא סיפרה שבנעוריה בדגניה, הייתה ספורטאית ואפילו זכתה פעם בתואר סגנית אלופת הארץ לנערות בטניס שולחן (היא הדגישה ש"פינג־פונג" הוא צירוף לא יפה בעיניה). אחר כך ניסתה להיזכר בשמו של המאמן שלה והתעקשה שאני אמורה להכיר אותו כי מתישהו כיהן כחבר כנסת. כל הסיפור נשמע לי משונה. בדרך חזרה לתל אביב שיתפתי בחששותיי את שיר, בת זוגי, שבאה איתי לכל הביקורים והעניקה לחדוה שעות של שמחה. חשדתי שחדוה מטושטשת ומבולבלת ומחברת בין דמויות וזיכרונות רחוקים ושונים. בביקור הבא שלנו חדוה נזכרה בשמו המלא של המאמן וכל פרט בסיפור התגלה כאמת לאמיתה.

   התמונה המדומיינת של חדוה בת השבע עשרה משחקת טניס שולחן מהפנטת אותי. המוזיקליות המובהקת של השירים שלה נשמעת לי פתאום גם כמו קולות חבטה נמרצים במשחק טניס שולחן אינסופי. אני צופה בה בעיני רוחי נעה בווירטואוזיות, מצליחה להחזיק הרבה מילים, משפטים ורעיונות באוויר, מעבירה אותם מעל לרשת מדומיינת של כללים ואיסורים וחוגגת את ניצחונה. החזרתיות העשירה והנואשת לעיתים על מילים וצירופים, המזוהה כל כך עם השירה של חדוה, נדמית לי לפתע גם היא כחלק מהמשחק, כלומר כציפייה עיקשת ומתמדת, מלאת אופטימיות אפילו, להופעתה של מישהי מצידה השני של הרשת, שתיתן לה פייט.