מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

ילד / צביקה ניר

 

מרתה הייתה האחרונה.

וגם הראשונה.

אחרי הוריו שהסתלקו לבית עולמם באמצע חייהם, נפרדו ממנו בסדר כואב – אגי, נלי, ז'וז'ה ומרתה. חמש חברות. אימו הייתה היחידה שרחמה הניב פרי. הוא התוצאה.

"הסנדלרים הנאצים לא עשו אצלי בפנים עבודה טובה", לחשה מדי פעם באוזניו, כמתנצלת, שלא תשמענה חברותיה העקרות. היא הייתה חוזרת על משפט זה בגרסאות שונות, בכל אירוע שבו מצא עצמו במרכז. ימי הולדת, טקסי הענקת תעודה, הצגות כיתה. אפילו מתחת לחופה בטקס הנישואין עם כלתו, עקבו עיניה הנוהרות בהתנצלות אחר עיניהן של חברותיה שהצטופפו על כיסאות השורה הראשונה בהתרגשות.
הן היו חסרות מזל. אצלן הצליחו הסנדלרים הנאצים והוא הפך לילד של כולן.

בעליהן של אגי, נלי, ז'וז'ה ומרתה נעלמו מהסביבה כמו רפרפי לילה עם אור ראשון של שחר. בשלווה של השלמה בקץ הדרך.

זולי, בעלה של אגי, היה בעל דרגת אמן בשחמט. בכל שבת לפני הצהריים, היה מגיע באותה השעה לדירתם הצנועה עם תיבת העץ, הניצולה היחידה שהצליח להבריח, פורשׂ את הלוח על הרצפה, מציב  את הכלים במקומם, כורע ליד "השחורים" ופוקד עליו: "שב, תתחיל, תזכור! גמביט בודפשט", זו הייתה הפתיחה האהובה עליו, "ד – 4, ג – 4 ואתה מפתיע את היריב בשחור". חזר והדגים את המהלכים ואת התגובות האפשריות של הצד השני.
זולי הקפיד לבקר פעמיים בשבוע במועדון השחמט העירוני על שם לאסקר.

"פתאום, ללא כל התראה, באמצע מחשבה ארוכה נפל הראש שלו על הלוח והעיף את כל הכלים", התגונן יריבו למשחק שחש אשמה שמהלך מפתיע שלו עם הפרש פוצץ את נימי הדם במוחו של זולי. אגי נפנפה אותו מעליה כשכרע לידה בשבעה לחבק אותה.
"יותר טוב ככה", סיננה, "בלי כאבים ומהר, 'חת שתיים".

אגי, האלמנה הראשונה, נתלתה כרחיים על צווארו שנים רבות. ליום הולדתה השבעים תכנן אירוע עם בני משפחתו וחברותיה. אשתו גם היא התעלתה על עצמה, וסייעה לז'וז'ה בהכנת "המאכלים של הבית" שהיו אהובים על אגי. כל אותו היום ניקתה אגי. טיאטאה היטב את רצפת הדירה הזעירה. דירה בדמי מפתח, כמו של כולם. היא הגיעה עד לפינות הנעלמות ביותר  שהצטברו בהן פירורי אבק שקופים, שטפה את כל האריחים והפנלים, מירקה את  האגרטלים, את השמשות, המנורות, יצאה למרפסת הצרה והשליכה עצמה מן הקומה השלישית.

מיקי היה של נלי. איש קטן ומכווץ, כמעט ננס. הוא פיצה על נמיכותו בשפם הוני אדיר שכיסה כמעט את כל פניו. נלי נאבקה כלביאה פצועה שלא ישלפו את גופו השדוף והאכול מתוך המיטה הזוגית. רק לאחר שלקח אותה בזרועותיו ולחש באוזניה מילות כיבושין הונגריות, ניאותה לאפשר את עטיפת גווייתו ופינויה לחדר המתים.

בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של שכניה, שהתלוו אליהן נימות של איומים, נאלץ הילד לעשות מעשה. "כל לילה ולילה, בדיוק בשעה אחת לפנות בוקר, כאילו בתוך הגוף שלה חי שעון מעורר, היא מתחילה בצווחות", התלונן באוזניו אחד השכנים שליבו נכמר עליה, "היא צורחת על הגרמנים, על הנאצים, בגרמנית, עוברת לצרוח על ההונגרים בהונגרית ומקללת את הרומנים ברומנית. אי אפשר לעצום עין".

נלי אושפזה במרכז רפואי לבריאות הנפש במחלקה הסגורה, שם פגשה חברות לגורל. הוא הקפיד לבקר אותה בכל ערב שבת להדלקת נרות. לפעמים הייתה מצטרפת אליו גם ז'וז'ה ויחד היו מזמזמים מנגינות צועניות. עד שנלי החליטה להיפרד. הרעיבה עצמה למוות חרף כל תחנוניו ומאמצי הרופאים.

טיבי היה של ז'וז'ה. הם היו בני דודים. ממפגש של שרידי משפחה מפוארת בתום המלחמה, נולדו נישואין. הוא כינה אותה "אימא", והיא קראה לו "אבא", לקול צחוקם של הסובבים.

הם חיו כזוג תאומים. גם בצלילה לתהומות זיכרונותיו לא ראה אותם בנפרד. ז'וז'ה הייתה אמנית הבישול הטרנסילבני ובשביל האטריות המבושלות בפרג טחון וסוכר, היה בורח מבית הספר, ואפילו ויתר על פעולות ערבי התנועה.

טיבי נפטר תוך כדי ניתוח לב מסובך. כאשר בישר הילד את דבר מותו לז'וז'ה, הוטרד ממראה השלווה שבעיניה. ז'וז'ה הפליטה ביובש ארסי: "אצל הרופאים הנאצים זה לא היה קורה. הם ידעו מצוין את העבודה".

כאילו לא קרה דבר, חזרה ז'וז'ה עד מהרה לשגרת חייה. המשיכה להכין את מאכליה הידועים, הזמינה את הילד ואת רעייתו וילדיו לארוחות טרנסילבניות.
ילדיו כינו אותה "סבתא ז'וז'ה", לשמחתה הרבה. הם גם היו היחידים שהשתתפו בהלווייתה.

מרתה נמנעה מלהגיע, והוא מעולם לא שאל אותה מדוע.

הם היו "הזוג היפה". מרתה ובונדי. בונדי ומרתה. כבר כילד רך הבחין בהילה של אשליית היופי שריחפה סביבם.

"אף אחד לא יכניס את הקטן שלו לכאן", הצביעה מרתה על מפשעתה ולשה את אשכיו עד כאב בציפייה לפליטת נוזלי הזרע שלמבוכתו הכתימו את שערותיה הקצוצות. "גם לא בונדי. הוא אוהב גברים. אתה יודע. זו הסיבה שהתחתנתי איתו. לא יכולה לסבול שמשהו ייכנס לי בפנים. גם לא שלך", וצבטה את עור שקית אשכיו התפוחה.
היא הייתה הראשונה.
הוא היה בן ארבע עשרה.

מרתה ובונדי גרו קומה אחת מעליהם. כשבונדי היה יוצא בערבים, היה עולה אליה עם התשבץ השבועי של העיתון ההונגרי "אוי קלט", שאימו הייתה משאירה עבור מרתה. יחד היו מתמודדים עם ההגדרות. מרתה הייתה המשכילה שבהן. הוא החליף לה ספרים בספרייה ההונגרית שברחוב הראשי. היא סיימה בית ספר תיכון עם תעודת בגרות. בזכותה ההונגרית שלו השתפרה פלאים. הוא למד בהדרגה לקרוא ולכתוב.

כהרגלה, ערכה אימו ארוחה חגיגית ביום הולדתו. כולם הביאו מתנות. ספרים עם פתקי החלפה. מרתה התנצלה. היא שכחה את המתנה בבית. "תעלה אלינו אחרי האוכל", אמרה בפנים חתומות, "ואתן לך את המתנה". אימו ובונדי החליפו מבטים.


היא קילפה מעליו את בגדיו ומשכה אותו אל המיטה. כעבור שעה, לאחר שבאה אל סיפוקה בהתחככות סוערת עם גופו, שלחה אותו לביתו. אימו המתינה לו במטבח.
"שב", לחשה, שלא להעיר את אביו, והצביעה על הכיסא. "יומיים לפני שלקחו אותנו, סיפרה לי מרתה שהיא בהיריון. לא ראו עליה. היה לה גוף כמו של ילדה קטנה. אם יהיה לי בן, אקרא לו יוזף, היא אמרה. שם גם יהודי וגם הונגרי. אם אלד בת, אקרא לה אסתר, גם יהודי וגם הונגרי."

"הייתה כבר נשואה? מי האבא?" שאל.

"מת, היה המורה שלה בתיכון. קראו לו שנדור. אל תדבר איתה על זה, אסור לך לדעת. אפילו כשתהיו יחד לבד…" אמרה והסמיקה.

גיוסו לצבא קטע את הקשר. במפגשים בדירת הוריו הייתה מחבקת אותו ונושקת לו בלחייו כמימים ימימה. לעיתים, כשמצאה עצמה ישובה לצידו סביב שולחן הארוחה, הייתה דוחקת ברכה אל ברכו ומעבירה בעדינות את כף ידה על מפתח מכנסיו, לבחון את התפיחה המפתיעה, ובת צחוק מעוותת הייתה עולה על פניה.

ערב אחד בונדי לא שב בחצות כמנהגו. "זהו, הוא מת", אמרה לו בטלפון והזעיקה אותו באישון לילה, למורת רוחה של רעייתו הצעירה שכעסה: "כמה עוד הן ישגעו אותך?"

"הוא נכנס לים ולא יצא", העיד אחד מחבריו של בונדי במשטרה, "קראנו לו לחזור, הוא הסתובב וצחק אלינו. אני חושב שהחליט למות בטביעה. הוא אהב את הים, כמו כל ההונגרים המשונים".

גופתו של בונדי לא התגלתה מעולם. מרתה המשיכה לחיות בדירתה הצנועה שנים ארוכות לבדה. ביקוריו פחתו. מדי פעם הייתה מתקשרת ומבקשת את שירותיו. תיקונים בדירה המתכלה לאיטה, טיפול בחשבונות הבנק, הסעה לרופאים.

***

נהג כבן 60 דוהר ברכבו בחצות הליל. במושב האחורי, בזרועותיה של פיליפינית צעירה, שרועה קשישה רזה, עורה שקוף ועיניה עצומות. מדי כמה דקות פולטת אנחת כאב בהונגרית. הוא כמעט אינו דובר את השפה. שכח. נדמה לו כי הדרך להוספיס ארוכה יותר מהפעמים הקודמות שבהן הסיע אותה. אשתו מתקשרת בכל כמה דקות להתעדכן. "זה כנראה הסוף", הוא אומר לה. חושב איך יבשר לנכדיו שסבתא מרתה נעלמה מחייהם. בכניסה להוספיס ממתינה אחות עם מיטה מוכנה. הם מכירים היטב את מרתה. הוא, הפיליפינית והאחות מרימים אותה בזהירות ומניחים אותה על הסדין הצחור. לרגע נדמה לו שמרתה מחייכת בהנאה.

המיטה מוסעת אל חדר קיצוני נפרד. "אתה יכול ללכת", מניחה האחות כף יד רכה על כתפו.

"אשאר כמה דקות לידה", הוא אומר ומושך כיסא.

עיניה של מרתה פקוחות. שפתיה ממלמלות הברות בלתי ברורות. הפיליפינית יוצאת מן החדר. הוא נוטל את ידה המצומקת של מרתה ומעביר ליטוף רך על העור המרוסק.

לפתע, כקפיץ דרוך, תופסת מרתה בכף ידו, מסיטה ראשה לעברו ותוקעת בו מבט נושן שמרעיד את גופו. "שנדור", היא צועקת בהונגרית בקול חרוך, לא אנושי, "אם יהיה לנו ילד, נקרא לו יוזף, טוב ליהודים ולהונגרים. אם תהיה לנו ילדה, נקרא לה אסתר, טוב ליהודים ולהונגרים, בסדר שנדור?" קולה מתרכך, הולך ודועך.