דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

הספר שזיכה את אולגה טוקרצ'וק בפרס בוקר הבינלאומי מורכב מחיפושים, מהתבוננויות, ממבטים, מכאבים. רק סופרת מופלאה מסוגלת להטליא את אוסף הקרעים הללו ליצירה אחדותית בלתי נשכחת.
*
כשקראתי את הספר הזה בתרגום לאנגלית לפני כמה שנים צילמתי פסקאות רבות מתוכו ושמרתי את הצילומים כשם ששומרים שירים אהובים ומבקשים להבטיח לספר לקיים בשנית את מה שאובד במהלך קריאה רצופה. זו פרוזה למשוררות, סיכמתי, כלומר: הפרוזה האהובה עליי מכול, ולא רק היות שהספר מורכב קטעים־קטעים, חלקם התבוננויות בלא תובנה חד משמעית ומנוסחת, חלקם תובנות מעמיקות, חלקם סיפורים קצרים יותר או פחות, חלקם פרשנויות לגילויים שונים מן המציאות. זו פרוזה למשוררות היות שמשתלם להפעיל במהלך הקריאה אסטרטגיית קריאה ששמורה לקריאת שירה, להתעכב על צלילים ועל תפקוד כפול או משולש של מילים, לתת פשר לרשימות ולפניות, ליחס שבין הקטעים ובין עצמם ולשלם שהם מייצרים. לעיתים המציאות המיוצגת משמשת מעבר, גשר, חבל המתוח בין אמירה אחת לכאורה ובין אמירה שנייה בעצם. למשל, אחד הקטעים מספר על עיר לבנה עתיקה ומתוירת מאוד, שבנויה כמבוך. "היזהרו לכם, כל עולי הרגל, כל התיירים והנוודים שהגיעו לכאן", כותבת לנו המספרת. "הפלגתם בספינות, טסתם במטוסים, חציתם ברגל מצרים וגשרים, גדודי צבא ומכשולי תיל. פעמים רבות עצרו אתכם, את המכוניות והשיירות שלכם, בדקו היטב את דרכוניכם, הביטו לכם בעיניים. היזהרו, לכו בתוך מבוך הסמטאות האלה בעקבות הסימנים, התחנות, דאגו שתוביל אתכם האצבע המורה של ידכם המושטת, לכו בעקבות הפסוקים הממוספרים שבספר". קל לפרש שמדובר בזהירות שנדרשת מקורא לנוכח סבך הקטעים שבספר, אבל לא מדובר בסמליות פשטנית. מסתבר שבמרכז המבוך אין לא אוצר ולא מינוטאור שבו צריך להילחם. "הדרך מסתיימת פתאום בקיר – קיר לבן כמו העיר כולה. קיר גבוה, בלתי ניתן למעבר. […] זהו הגבול, ואין דבר מעבר לו". טוקרצ'וק איננה רק מציירת את התמרורים, היא גם מבהירה את הגבולות, של העיר שבסיפור, אחת מבין יעדים רבים, שבהם נטייל, ננדוד, ננוע יחד איתה. ברור שאלה הם גם גבולות השפה, הסיפור, הספרות; אבל הספרות, בדיוק כמו המציאות, מתקיימת כמושא לקליטה, לבדיקה ולעיבוד של מה שהווה, של מה שיכול להיות ושל מה שצריך להיות. טוקרצ'וק מערימה עלינו ביושר. לא מדובר בהתפעמות לשמה, אלא בהתעמתות חפה מעידון עם מארג חיים, שכולל בתוכו את המוזר והאלים והנדיר והפראי והשגרתי והאובדני. מפת יוון מזכירה סמל טאו ענק, וצורת פלופונס היא צורה של יד אימהית גדולה, שטובלת במים כדי לבדוק אם החום מתאים לרחצה. דוקטור בלאו אוסף תצלומים של אברי מין נשיים, וסבור שצריך לסדר את העולם אחרת. הנשמה תהיה בת תמותה, כי היא לא באמת נחוצה לנו, ואילו הגוף ייוותר אלמותי. "כל חלק בגוף ראוי לזיכרון", הוא חושב. "זאת שערורייה שמניחים לגוף להירקב באדמה או משליכים אותו אל הלהבות, כמו היה אשפה". בחור סרבי שהמספרת לוקחת כטרמפיסט, מספר לה על המלחמה, למרות שהיא כבר לא רוצה לשמוע. הוא אומר "שהמוות מסמן לעצמו שטחים כמו כלב שמשתין כדי לסמן את הטריטוריה שלו". בכל מקום ותמיד קיימים גם המתים. בתחילה אנחנו רואים את מה שחי ויפה, אבל ככל שנישאר לאורך זמן במקום שבו היתה מלחמה, קסמם של הדברים מתפוגג והולך. "את שואלת את עצמך מי גר בבית הזה ובחדר הזה לפנייך? כל הבתים ספוגים במותם של אחרים". זה ספר מסע, אבל הדרך אינה נגמרת. זה ספר נסיעות, אבל לעיתים אין יודעים לאן הולכים בכלל. זה ספר על זמן ועל חלל, שמבוסס על ניסיונה של טוקרצ'וק כמטיילת חסרת מנוחה, וגם אם מוצגות בו נקודות תצפית אחרות משלה, אלה הן נקודות המבט המדומיינות שלה, כשהיא מעמידה פנים שהיא מישהו אחר: גבר שנופש בקרואטיה ומחפש את משפחתו במשך כמה ימים, קטוע רגל שחווה כאבי פנטום, היסטוריון זקן שמקפיד לנסוע ליוון יחד עם אשתו הצעירה, אם לבן סיעודי נוסעת ברכבת התחתית ואינה ממהרת לחזור הביתה. טוקרצ'וק תמיד כותבת מתודעה של מדענית חוקרת או היסטוריונית, נמשכת לכל דבר שחורג מהנורמה. קטן או גדול מדי. הספר תורגם לאנגלית תחת הכותרת Flights, ולעברית נבחר לאחר מחשבה המושג "נדודים", אולי בהתאם להקשרים המוכרים לנו של היהודי הנודד. כך או כך, התנועה עומדת במרכז הספר, וזוהי תנועה שיש לה מטרה לכאורה: לראות את העולם, להרחיב את המבט, אבל היא גם ספוראדית, כסבך של מקומות, שתי וערב של נקודות ציון על פני מפה, חוטי שתי וערב שמייצרים את הטקסט, הרשת המתרחבת והולכת הזו שכל צומת בה הוא אפשרות חיבור, אבל גם אפשרות ניתוק. הכתיבה היא אמצעי שימור, אבל זה שימור של משהו מת, כמו גופה בפורמלין. "אל תתביישו", מסכמת טוקרצ'וק. "שלפו את יומניכם, וכתבו. זו דרך התקשורת הבטוחה ביותר. כולנו נחליף זה את זה באותיות וננציח אירועים על גבי נייר. נשקיע זה את זה בפורמלין של משפטים".