מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

סביבה בטוחה / דקלה קידר

אני רוחצת את הידיים בסבון פעמיים

והן עדיין מריחות מחרא.

  1.  

סופי גלשה בצהלה היישר אל זרועותיו של בועז שחיכה לה בתחתית המגלשה. כשהציע לה עזרה בטיפוס בחזרה, היא אמרה "לבד", והוא מחא כפיים, "איזה ילדה גדולה!" וחזר להתיישב לצידי על הספסל, ידו על ירכי. מצידי השני נחה השקית עם הסיר הנייד, עדיין באריזתו.

שלושה ימים מאז שסופי הכריזה: לא רוצה חיתול. זה קרה בדרך הביתה מהים, באחד הימים האחרונים של ספטמבר. חגיגיים ונרגשים קנינו יחד סיר ורוד, סולם פלסטי לטיפוס עצמאי לאסלה ועשרים תחתוני אלזה ואנה במידה 3. המוכרת הריעה לה, כל הכבוד.

"לבדוק אם זוהר פנויה הערב?" הוא שאל.

"לא בטוחה." אמרתי, לא מורידה ממנה את המבט, ועדיין מרגישה במבטו השואל.

"היא לא עושה קקי כבר שלושה ימים," אמרתי את מה שהוא ידע, בלי להביט בו, "לא בגן. לא בבית. לא נראה לי מתאים שנצא הערב."

ביום הראשון בועז אמר שהוא מבין שאני רוצה לעודד אותה, אבל אם אשאל אותה כל שתי דקות אם היא צריכה קקי היא באמת תחשוב שזה איזה ביג דיל, בדיוק ההפך ממה שאנחנו רוצים לשדר לה. כששמע שהבטחתי לה פיצה אם תעשה – הוא כבר התקומם. למה להבטיח פרס על דבר שאמור להיות טבעי? לחש מאחורי גבה. היא אוכלת יפה, זה לא יישאר בגוף שלה לנצח.

הוא נשם עמוק, משתדל לנטרל את נימת הביקורת, "נראה לך שהיא סובלת?"

סופי סובבה ילדה שלא הכרתי בקרוסלה. היא לא נראתה סובלת.

"עדיין לא," אמרתי, "אבל קראתי על 'חרדת אסלה'. זה פחד מקקי שילדים בגמילה מפתחים. הם מתאפקים ומתאפקים, ואז יש עצירות, ואז כשהם עושים זה כואב ונהיה טראומטי –"

"מה זה?" בועז פרץ בצחוק, "חרדת אסלה?"

"זה יכול להגיע גם לחוקן ולניתוח, בועז," אמרתי בלי שמץ חיוך, "אפילו ממליצים לתת משלשל עדין ליתר ביטחון במצבים כאלה, כדי להימנע ממעגל של כאב וסבל. לא שזה המצב אצלנו –"

הילדה סובבה את סופי, הן צווחו בחדווה, "יותר מהר! יותר מהר!"

איך ילדות זרות לגמרי מתחברות פתאום.

"אולי כדאי לצאת קצת מפייסבוק?" הוא חייך, "זה כמו לאבחן לעצמך סרטן בגוגל."

"עם מי יש לי להתייעץ בדיוק? הלוואי שהיו לנו איזה חברים עם ילדים."

"אם את דואגת, תתקשרי לד"ר ברק."

"אני אתקשר. אבל אני רוצה להבין גם מניסיון של אימהות אחרות."

"אבל את רואה שזה קצת לחפש בעיות –"

"יש בעיה, בועז." הבטתי בו.

הוא הרים גבה, ואז חייג מהאייפון ברמקול. "לא לדאוג אפילו אם עבר שבוע," אמר הרופא שלנו, ד"ר ברק, "ילד יכול להתאפק אפילו עשרה ימים ועדיין אין סכנה בריאותית, וגם בכלל לא בטוח שתהיה עצירות כשהיא כן תעשה –" בועז הביט בי בניצחון.

"אבל איך יודעים אם היא מוכנה בכלל לגמילה?" התערבתי, "זה בא ממנה. אולי היא בכלל לא מבינה, אולי צריך להציע חיתול רק לקקי?"

"אחרי כל ה'ילדה גדולה' וזה?" בועז התפרץ, "נפלת על השכל?"

"לא יודעת," אמרתי, "אבל אני לפחות מנסה להבין."

"הרגע ד"ר ברק שחרר אותך מזה לשבוע," בועז אמר וחזר מחויך לד"ר ברק, "מה לעשות. יוצא שלא הכול בשליטתה של אשתי."

ד"ר ברק צחק, "נו, זה כבר עניין לרופא אחר."

בלילה ידו חיפשה את שדיי. לחשתי שאני עייפה. הוא הסיט את שערי, "היא תהיה בסדר גמור, מותק. אל תדאגי." הוא ליטף את הבטן שלי. עצרתי את ידו כשהגיע לתחתונים. "אוקי. לילה טוב," הפנה את גבו אליי. כשנשימותיו האטו התחפרתי מתחת לשמיכה, שוקעת באייפון. לפתע הוא הציץ מעבר לכתפי, ואז, מבין את ההעדפה שלי, נרתע לאחור בעלבון.

ניסיתי לפייס אותו, לחבק אותו בכל זאת. "'זדייני עם האייפון שלך," הוא אמר.

2.

סופי אכלה בתאווה מנת קורנפלקס שנייה. שישה ימים. לאן כל האוכל הזה הולך, לעזאזל. דמיינתי את ערֵמת המזון הכהה והדחוס בבטנה הקטנה והעגולה. הכנתי לעצמי קפה.

"אפשר שוקו?"

נדרכתי. לרגע לא זכרתי אם בועז עדיין בבית. אנחנו מדברים עכשיו כל כך קצר ומעט. הוא בהחלט היה בבית, ישב ממש מולי בגבו אליי, בפינת המחשב. שלפתי במהירות את הצנצנת הלבנה. ערבבתי כף מהגרגירים הבהירים בתוך השוקו שלה והעלמתי אותה בעומק התיק שלי. הגשתי לה עם קש. בועז סגר את הלפ טופ, "בובי, מאוחר," הוא נשק לראשה, "בואי נצא לגן."

 בלילה, כשסופי סופסוף נרדמה, בועז חיכה לי במטבח שלוב ידיים.

"אילנה מצאה היום את סופי בשירותים בוכה, מלאה בקקי," הוא הודיע לי בקור. פי נפער.
"יותר נכון שלשול. מאה מגבונים מלוכלכים סביבה – בלגן – היא ניסתה לנקות את עצמה."

פעימות הלב שלי האיצו. חום הציף אותי.

"למה רק עכשיו אתה אומר לי?" זעקתי. "למה אילנה לא התקשרה אליי?"

"את נתת לה משהו?"

"מה?"

הוא הביט בי בחדות. הדופק הלם ברקותיי.

"משלשל? 'עדין'? משהו כזה? מה שאמרת אז?"

"מה? מה פתאום, ממש לא!"

הוא הביט בי עד ששמעתי את קולי הרועד מתוודה.

"זה רק משהו טבעי שהמליצו ב – זה רק היה אמור לעשות קקי רך –" דמעות הציפו את עיניי. תמונת בתי בשירותים.

"בראבו." הוא הפטיר, "עכשיו באמת יש לה סיבה טובה לחרדת אסלה."

יכולתי כמעט לזהות הנאה בקולו.

"מה אתה רוצה, שאני אשקר לך?"

"את שיקרת."

ידי רעדה כשליטפתי את שערה הרך של בתי. כשלחשתי שוב ושוב אל פניה הישנות, "סליחה." התכרבלתי עם סופי במיטתה הקטנה. מיטת מעבר. מעבר לאן. לאן אנחנו עוברות. כיביתי את האור. בהיתי בכוכבים הזוהרים המודבקים על התקרה. אני ובועז הדבקנו אותם לפני שנולדה. הרגשתי את רטט המסנג'ר. הוצאתי את האייפון.

שנתיים מאז דיברנו בפעם האחרונה.

שלושה ימים מאז נכנסתי לפייסבוק שלו.

יומיים מאז כתבתי לו.

הכמיהה שיענה הפכה לעלבון משתיקתו.

ואז ההכרה בטעות ועימה התקווה שלא יענה לעולם.

ועכשיו אברי ענה.

3.

כמה שנים אני מתגוררת על רצפת השירותים הזו?

יש לי מרצפת קבועה ותנוחה נוחה לרגליים על המשקוף. סופי על האסלה במרומי הסולם הפלסטי. אברי כתב שסביר שבגן היא לא תעשה בקרוב, אחרי ה"תקרית", אז עדיף שתהיה בסביבה בטוחה אם זה יגיע. כתבתי לו שזה הגיוני. שכך נעשה ותודה.

אכולת אשמה זזתי מהמחשב באחת ואספתי אותה לפני ארוחת הצהריים במקום בארבע. ימים ארוכים בבית. אני והיא. אוכל; שירותים; טלוויזיה; שירותים; חטיף; שירותים; גינה; שירותים; היא לא התנגדה, אבל גם לא עשתה. בסוף זה יקרה, אמרתי לעצמי. ראינו ביחד את כל יוטיוב. קראתי לה את כל הספרים מהספרייה. חרזתי כל מה שאפשר כדי להבהיר כמה כיף לעשות קקי, כולל המילה סופלקי. בסוף זה יקרה, אבל הסוף כבר כאן.

"אפשר כבר לרדת?" היא ביקשה.

"ננסה עוד קצת ודי."

היא ביקשה שוב את "טרופותי". התחלתי שוב להקריא. את מזדקנת על הרצפה הזו. את תמותי כאן. לפתע סופי התכווצה מעליי בפתאומיות. נבהלתי. מרפקיה התקפלו אל בטנה, "כואב," היא ייבבה ונאנקה, "כואב." הוקל לי. "בטח שכואב לך, מתוקה," אמרתי. הגיע הרגע. "יש לך קקי! עכשיו כואב אבל כשהוא יֵצא – כבר בכלל לא יכאב לך, מתוקה, אני מבטיחה."

"אין לי." דמעות זלגו מעיניה.

"הקקי שלך רוצה לצאת מהבטן. את רק צריכה ללחוץ," אמרתי, "נו תלחצי – עכשיו." קראתי, אבל היא מלמלה שוב שאין לה, והחלה לרדת מהאסלה. הושבתי אותה בחזרה.
"הפעם את עושה," אמרתי. היא ניסתה לקום. "את לא קמה עד שאת עושה," אמרתי בחיוך מתוח, אבל כשהיא החלה שוב לרדת, נחושה יותר, גם אני הושבתי אותה ביתר תקיפות, "קדימה. עכשיו." חיכיתי, מרגישה את הרגע חומק ממני, "נו תעשי כבר!!!! עכשיו! תני לו לצאת! את תרגישי יותר טוב! זה לטובתך! זה בשבילך! נו כבר!" היא התפתלה בסירוב עיקש בזרועותיי, בעטה בי, החלה לבכות. לא נכנעתי, הושבתי אותה ולא נתתי לה לזוז, היא נשכה אותי בכל כוחה בזרועי. השיניים שלי ננעלו בכאב. היא התנשפה ובכתה בהיסטריה. גם את הבכי שלי. וירדה מהאסלה.

הושבתי אותה מחדש. מחזיקה בחוזקה בפרקי ידיה, לא מרפה, "אני לא מרשה לך לנשוך. עכשיו את עושה ודי! ואם לא תעשי את תקבלי עונש!!!"

היא צווחה בבכי, "אבא!"

"אין אבא!" צעקתי.

אבל בועז דווקא כן היה שם והוא שלף אותה מעליי. הלביש לה את התחתונים והטייץ.

"מה אתה עושה?" ניסיתי לתלוש אותה מידיו, "כבר כואבת לה הבטן, היא חייבת לעשות!"
אבל הוא חיבק אותה, חזק ומהיר, חומק ממני, "תלכי תעשי איזה סיבוב בחוץ," וכשהפנה את גבו ושאל את סופי, "רוצה שנשחק בבובות?"

"היא רוצה – לעשות – קקי" אמרתי. אבל הם נעלמו בחדרה. מותירים את דמותי המובסת מאחור. המסנג'ר רטט בכיס שלי.

4.

בלילה קראתי לה את הסיפור על החד-קרן. ניסיתי להקריא אותו הכי יפה. בקול הכי רך. בעמוד 13 היא התכווצה שוב מכאב בטן עז. קפאתי. גם היא. זיכרון אחרי הצהריים השתקף במבט שלה אליי. מפוחד. החזקתי חזק בספר. ממשיכה לקרוא בדהירה, מרוכזת במילים. בנוצצים. בקסם. קראתי עד ששמתי לב שהיא נרדמה לפני הסוף הטוב בכל צבעי הקשת. עננת כאב עדיין מעיבה על פניה המלאכיות, גבותיה עדיין מכווצות. התיישבתי מותשת. ראשי כבד בין כפות ידיי.

ריח חריף עלה לפתע באפי. כשהבחנתי בפניה – השלווים סופסוף – הבנתי.

הפשטתי ממנה את התחתונים בזהירות. עוצרת את הנשימה שלי. רוקנתי אותם לשירותים וזרקתי אותם לפח. ניקיתי אותה במגבונים. ניגבתי אותה במגבת. היא אפילו לא התעוררה.

נכנסתי לחדר השינה, מוחה זיעה ממצחי, "היא עשתה בתחתונים. מתוך שינה."

בועז הביט בי, "זה טוב? זה רע?"

"לפחות היא עשתה, לא?"

"אני לא המומחה," הוא אמר. "מה אברי אומר על זה?"

בלעתי את רוקי. שחזרתי בהילוך מהיר את ההתכתבות. את המחיקה. מה הוא ראה.

"מתי חזרתם להיות בקשר?" הוא שאל.

"ממתי אתה מחטט לי בטלפון?"

"מאז שיש לי סיבה."

"מה אתה מחטט לי בטלפון?"

"את באמת רוצה לדבר על מוסר?"

"אין בינינו כלום. הוא פסיכולוג ילדים."

"מחקת די הרבה מהשיחות, יחסית לייעוץ מקצועי."

"מחקתי כי ידעתי שתתבאס."

"ברור," הוא גיחך, "זו אשמתי."

"רציתי את דעתו על סופי. זה הכול."

"ולכל הפציינטים הוא קורא בייב?"

"מה הקשר, נו באמת! יודע מה, עזוב – אני אגיד לו שזה נגמר."

הוא הביט בי בפליאה, "זה לא נגמר לפני שנתיים?"

"התכוונתי להתכתבות."

התיישבתי על המיטה בלאות, "אין לי כוח."

"את אמרת שאת עוזבת את הסטודיו כדי לחשוב. כדי לקחת חופש אמיתי פעם אחת בחיים שלך, כדי לבחור – ובסוף את מתעסקת בקקי – או באברי –"

"אני לא." התחלתי להגיד. ולא ידעתי מה.

"כמה זמן לא הזדיינו?" הוא חבט בכרית, "חודש? יותר?"

"אני מקנאה בך שאתה יכול במצב הזה לחשוב על סקס."

"אל תגידי לי שאת מדברת עם אברי ולא חושבת על זיונים."

"הוא פסיכולוג ילדים."

5.

זימון מבועז בגוגל קלנדר: פסיכולוגית הגיל הרך – ד"ר ענת שפיר.

מייד אחר כך הודעת טקסט: היא מספר אחת בתחום. במקרה היה לה ביטול למחר אז קבעתי בלי לוודא איתך קודם. אני שולחת לו אימוג'י אגודל.

וחוזרת למסנג'ר.

כל הגוף שלי כואב משינה על המזרן הדק מדי בחדר של סופי כשאני אורבת לקקי הלילי שלה. שערה החלק של ד"ר שפיר נע עם כל ניד הבנה שלה את תמונת המצב שבועז מתאר לה.
"הקקי של סופי הוא בסך הכול מקור שליטה של ילדים, אין להם יותר מדי אפשרויות לשלוט בגורלם," היא מסבירה בסבלנות. בועז מביט בה כמו נער מאוהב והיא נראית לי פתאום פתיינית, "ולכן טבעי שהיא תעשה אותו בשינה – המקום שהיא משחררת שליטה באופן מוחלט."

אנחנו שותקים. אבודים.

"אז בואו נחשוב יחד: למה היא נאחזת ככה במקור השליטה שלה, אולי יש מקומות אחרים בחיים שלה שאתם לא משחררים?"

וואו. איך שבועז מסתער על התשובה. ויש לו הרבה מה לומר. ריח מוכר מסב לפתע את תשומת ליבי. ריח מוכר. מחליא. הוא מציף את נחיריי. אני מקרבת בלי משים את אצבעותיי אל אפי. הלב שלי צונח. איך. שטפתי בבית פעמיים. שלוש. ובשירותים של הקליניקה עם הסבון הזה. הידיים שלי מצחינות שוב. איך.

"מה שאני מנסה להגיד בעדינות," ד"ר שפיר אומרת במעין חיוך, "תפסיקו להיכנס לה לתחתונים. הקקי שלה הוא לא עניינכם."

מבטה נע מבועז הנלהב – הוא מצא את האחת – אליי.

משב חפיפת הבוקר שלה חולף לרגע בנחיריי. אני שואפת מלוא ריאותיי, אבל הריח שלי מנצח. קצות האצבעות שלי. פנים היד. פרקי הידיים. אני מתאפקת מלרחרח מולם את המרפקים. הזרועות. אולי זה מתחת לציפורניים. אני אקרצף בבית עם מברשת שיניים ישנה. סיבית.
ד"ר שפיר מציינת שאני מאוד שקטה בשיחה הזו, "מה את אומרת?"

"תפסיקי להגיד קקי," אני אומרת. "זה לא קקי. זה חרא."

הם שותקים. בועז פונה אליי, "מאמי. את מוכנה שננסה את הדרך הזו?"

6.

אני לא נכנסת לה לתחתונים.

אבלאני מזהה כל כך טוב את הרגע הזה.

ההתכווצות; הריכוז; המאמץ; ההימלטות לפינה נסתרת בבית כמו חיה.

אני חוזרת ואומרת רק את המילים של ד"ר שפיר, מתוקה שלי. לא קרה כלום. בפעם הבאה תצליחי. אנימרוקנת את התחתונים שלה. מים רותחים. אקונומיקה. או פשוט משליכה לפח.

עכשיו היא כבר לא מתאפקת בכלל. רק נעלמת מעיניי, ועד שאני קולטת, היא עושה בתחתונים.

וזה קורה לה רק ביום. בועז ניצל מהטיפול בזה. הוא פשוט לא כאן כשזה קורה. הלילה שקט. זו רק אני שאומרת שוב ושוב לא קרה כלום. בפעם הבאה תצליחי.

חדרהשירותים מתייתר, הסיר והסולם דוממים כאנדרטה.

הריח לא עובר גם כשהידיים שלי נשרפות במים הרותחים. כשאני משאירה אותן עוד רגע אחד לפני שבא לי לצעוק. הוא זורם בעורקים שלי. בוקע מכל נקבובית בגוף שלי.

מבטינו נפגשים ערב אחד במראת האמבטיה, אני עם תחתונים סרוחים ביד והוא עם מברשת שיניים. אני רוצה שנתנשק. שנתפייס. שנזדיין. אבל לא מצליחה לעשות דבר אחר מאשר לתקוע את התחתונים המסריחים בידיו. "בבקשה. תטפל בזה אתה." הוא לוקח אותם בפנים חתומות, עוטף בשקית, משליך לפח וחוזר לצחצח שיניים בקור רוח.

"זה לא עובד השיטה הזו – אתה לא רואה?" אני שומעת את קולי זועק אליו.

"ידענו שזה ייקח זמן," הוא מזכיר לי, וגם מזהיר אותי במבט קר, "התחייבנו יחד לדרך הזו. אם נחליף עכשיו גישה, זה ישגע את סופי."

7.

"זה בדיוק אותו דבר."

השפתיים שנישקו אותי בכל הגוף מדברות עכשיו על חרא. מסביבן צמח זקן. אני יודעת שהוא מחביא צלקות אקנה ישנות. ארבע שנים עברו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו.

"כמו שאת משכיבה אותה כשאת יודעת שהיא עייפה – ומאכילה אותה כשהיא רעבה? אם את יודעת שהיא צריכה – ולפי מה שאת אומרת את ועוד איך יודעת – אסור לה לקום מהאסלה. חמש דקות על השעון. עשתה? סבבה. לא עשתה –"

אנחנו מביטים זה בזה אבל מדברים רק על סופי.

קולו שלחש לי בייב פעם. שקרא לי בייב במסנג'ר, ומייד התנצל, נעלם גם כאן.

הוא מדגיש בפניי עד כמה חשוב להיות עקביים. שזה המפתח לכל הצלחה הורית, מזכיר בטבעיות ואגביות את בועז, גם חשוב מאוד שנהיה בזה ביחד כמובן. אני נשענת על המרפק שלי, מהנהנת אבל לא מקשיבה. בשביל מה באתי. כל כך שקופה. העבר נמחק. כליל. נעלם. לא היה קיים מעולם. לא היו אתה ואני ואתה והיא והוא ואני. לא היו אני ואתה.

נשארה בינינו רק היא. סופי. הבת שלי ושל בועז.

הריח מציף את דרכי הנשימה שלי בעוצמה רבה כל כך, עד שאני כמעט נבהלת. אני לא מצליחה להבין מאיפה זה בא. מאיזה מקום זה מגיע. ומה זה חשוב.

"את יכולה לקחת חופש ולהקדיש לזה כמה ימים?" הוא שואל.

"אני בחופש," אני מהנהנת, "עזבתי את הסטודיו לפני חצי שנה."

"באמת? לאן?"

אני רואה את החרטה המיידית שלו על הסקרנות האישית.

"לשום מקום. עזבתי כי לא היה לי טוב. לקחתי חופש כדי להיזכר מה אני רוצה להיות."

הוא מהנהן כמו פסיכולוג. ארבע שנים של הנהונים גרמו לזה להיראות טבעי.

"אז בהצלחה. ובמובן של סופי זה מעולה שאת פנויה אליה," הוא חוזר לנושא, "כי החמש דקות האלה יכולות לקרות גם אלף פעם. וזה לא לכיף. לא ספרים ולא אייפון. היא אמורה להשתעמם, שיהיה לה אינטרס –"

"אברי?"

הוא מביט בי. הברכיים שלי רועדות. הוא מטה את ראשו אלי.

"הידיים שלי מריחות מחרא?" אני מושיטה אליו את ידיי. הוא בוהה בי לרגע, מופתע. גבה מורמת. הוא מהסס, אבל לבסוף מקרב את כפות ידיי בזהירות אל אפו, מרחרח. מרחוק.

"לא," הוא פוסק, "ריח נעים של סבון."

אני תופסת בכפות ידיו המתרחקות, אל תלך.

הן מכסות עכשיו את כל פניי.

בתוכן אני בוכה.

8.

השינה של שנינו נודדת. אנחנו מתהפכים לפי התאמה. שלא נפגוש זה בפניה של זו.

גב מול פנים. פנים מול גב.

"נפגשתי עם אברי."

אוושת המצעים נעצרת, מנורת הקריאה נדלקת. הוא שואל למה.

אני כמעט שומעת בקולו את הציפייה לשמוע תירוץ מקצועי מנומק, לעוד חוות דעת של פסיכולוג ילדים. אני כמעט משתפת עם זה פעולה.

"כי רציתי להיפגש אתו."

פניו חיוורים, מבטו נשמט ממני.

"כתבתי לו בגלל סופי, אבל ידעתי שניפגש בסוף."

הוא שותק אבל אישוניו תזזיתיים. יש לו הרבה שאלות אבל הוא לא אומר כלום.

"לא יודעת אם זה בגללו בכלל," אצבעותיי מתירות ורוכסות את כפתור הציפה, "אולי זה געגוע למשהו שאין לנו."

בועז נשען על הקיר. מקפל את רגליו על המיטה. מחבק אותן. הולך ומצטמצם.

דממה מצמיתה יורדת בינינו. אמבולנס רחוק. חתולי רחוב. קולות לילה.

ואז רחש פסיעותיה הרך של ילדתנו. פנינו פונות בדריכות אל הדלת, מצפים לפניה המנומנמות ולגופה הקטן שיטפס למיטה שלנו. אבל היא לא נכנסת. אור השירותים נדלק.

צרימת רחש פלסטי נשמעת על הרצפה. בועז מניח את כף יד על זרועי, שלא נזוז.

אני מביטה במגע הזה. ידו על זרועי. שקט. הוא מושך את ידו במבוכה. ואז חריקה פלסטית נוספת. ושוב פסיעות רכות בחזרה למיטה. ואז שקט.

בשירותים אנחנו מתבוננים באסלה המלאה.