מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

לשחות עם התנינים הגדולים/ אורין מוריס

מבקר נעשיתי, לגמרי בטעות. רציתי להיות סופר של סיפורים קצרים. גרסה מתקדמת של אתגר קרת זה אולי מה שעמד לנגד עיניי, או אדגר אלן פו. סופר של התחום האפל והאלים. אף אחד לא קרא אותי, למעט שניים או אחד. הקורא המקצועי הראשון שלי היה עודד וולקשטיין, אבל החומרים היו עדיין במצב של תרדמה, או הפנמה כלשהי, לא בשלים כנראה ליציאה אל העולם. עד שיום אחד ניגש אליי עודד עם הצעה שערורייתית: "למה שלא תהיה מבקר?"

אני מוכרח להודות שזה מעולם לא עלה על דעתי. לא קראתי הרבה אף פעם, ודאי לא בספרות העברית. מצד שני, בערך מגיל עשר או אחת-עשרה הייתי קורא באדיקות ובלהיטות רשימות ביקורת במוסף "ספרים" (בדקתי מאז, וזיכרון זה הוא כוזב, שכן המוסף של הנדלזלץ החל לצאת ב-1993, בהיותי בן שש עשרה). בכל מקרה הייתי קורא בו מדי שבוע בהתרגשות גדולה. ואף פעם לא קורא את הספרים שבהם עסקו הרשימות. רק את המאמר. נהייתי חובב מושבע של קריאת מאמרי ביקורת, ולאחר מכן גם של קריאת ספרי מחקר על הספרות. תיאוריה של הספרות, היסטוריה של הספרות ופרשנות. אלה הדברים שעניינו אותי, ומעט מעט גם הספרות עצמה. ספרות המופת בגיל הנעורים, ולפני כן קצת מדע בדיוני שקראתי עם אחי.

אז בעצם הרעיון של עודד להפכני למבקר לא היה כה שערורייתי, כי הייתי מצוי בז'אנר מאוד, ואף חובב שלו מושבע, זה רק לא דמה לעצמי-הכוזב שלי, שראה עצמו בתור סופר. סופר של דור. סופר של תחת. אני זוכר איפה הייתי כשההצעה עלתה. הייתי בירושלים ב"קפה סמדר", ופסלתי מייד את העניין. השנה הייתה 2006, והתחלתי בדיוק את לימודיי לתואר השני באוני' בן-גוריון שבנגב, בחוג לספרות עברית. אימא שלי שידלה אותי ללמוד שם כי יש מחלקה לכתיבה יוצרת, וכי משהו חייב מבחינה שכלית-מקצועית להתקדם אצלי. עד אז וגם עשור לאחר מכן עבדתי רק בעבודות מנואליות, החל מעבודת בניין לפני צבא, עבור בנהיגת משאית בניו יורק, וכלה באבטחה ומלצרות בירושלים ובתל אביב. כך למעלה מעשור, בעצם במשך כמעט שני עשורים. אז אימא שלי מאוד רצתה שאלמד תארים.

אבל אני מספר על זה כי הייתה אחת שהייתי רואה בדרך לבאר שבע, ברכבת, והיא חבשה כובעים. אישה נאה מאוד ובעלת סגנון מיוחד ומשולח כלשהו. לאחר כמה נסיעות משותפות מתל אביב לבאר שבע אני מניח שפניתי אליה משום שישבנו בכיתה אחת במשותף, ולמדתי שהיא כתבה ספר, ולא רק אחד, אלא שעמד לצאת לה ספר שני ממש עכשיו. מיותר לומר שהיא מאוד מצאה חן בעיניי, ועניינה אותי, אז כשעודד שאל אם ארצה להיות מבקר, התשובה שנפלטה לי מהפה הייתה: "כן, אני מוכן לכתוב. אבל רק על ספר אחד, על הספר שיוצא להיא." עודד צחק מהצד השני של הטלפון, ושאל: "זה לא קצת ספציפי מדי?"

צחקנו שנינו, ואמרתי שרק על זה אני מוכן. כעבור כמה ימים התקשר שוב לומר: אל תשאל. פנו אליי בבקשה לכתוב למוסף "ספרים" על הספר החדש, המסוים הזה, ועניתי להם שאני לא רוצה אבל יש מישהו שאני מכיר שיכול ומעוניין. וכך העניין הופקד בידו והועבר אליי. העברנו יחדיו (בנפרד, במיילים) שלושה שבועות חניכה מרתקים, שבהם אני שולח לו גרסה, והוא מתקן ומציע הערות, וכך הלוך ושוב, אולי שש פעמים. מקץ שבועיים–שלושה נהייתי קצת מודאג, ושאלתי, עודד, אתה לא חושב שאנחנו מושכים כאן קצת יותר מדי זמן עם זה? האם לא הגיעה כבר השעה לביקורת שתישלח ותפורסם? כי בעצם כל הזמן הזה בכלל לא הייתי בשום מגע עם עורך "הארץ ספרים", והכול היה בקשר הסיאמי הדמיוני עם עודד. הוא ענה שהכול בסדר, שאשאיר את זה בידיו, ואז בוקר אחד, בנקוף השבוע השלישי לטירונות הנהדרת שהעביר אותי, הטלפון צלצל, והוא אמר בקול כבד, קול שהזכיר את האופן שבו מודיעים לך על מישהו שמת, שבמוסף "ספרים" היום התפרסמה הביקורת על "הלווייתן מבבל" של הגר ינאי, ושאין לו מילים, ושהוא מאוד מצטער.

לא נראה לי שצחקתי ברגע הזה, אלא יותר שתקתי. אחר כך אמרתי, שמע, לימדת אותי להיות מבקר. לא נורא שלא התפרסם, עכשיו יש לי רשימה ראשונה פרי עטי, ואין לי מספיק מילים לומר תודה.

אני לא יודע אם תרצו לשמוע עוד מתוך המעשייה הזו, אבל סיפור שהיה כך היה: אם כן, לא נהייתי עדיין למבקר אבל הייתה לי רשימה מוכנה, ודי נאה, ומישהי שהייתי איתה בקשר ידידות סיפרה כי השכנה שלה לדירה המחולקת, עם דלתות נפרדות באותה כניסה, היא סגנית העורכת בוואלה! תרבות (כן, תמיד ככה עם סימן הקריאה המגוחך והבלתי נפרד), ושאם זה מעניין אותי אני יכול להעביר לה את צרור הדפים, או לשלוח במייל. אז כך היה, המאמר לא פורסם בוואלה!, אבל שימש תעודת יושר ראשונה שלי כמבקר בפוטנציה בוואלה! (שמישהו חייב פעם לספר שזו המילה הכי נדבקת בלשון העברית, ושבכל פעם שמישהו שואל איפה אתה כותב, ואתה אומר "וואלה!", אז הצד השני, בלי יכולת לעצור, עונה תמיד "וואלה" בעצמו, וזו עבודת קופירייטינג סף גאונית, ומקרה מיוחד שנכון אולי רק לעוד מילה אחת בשפה העברית: "סבבה – סבבה" – שאלה ותשובה).

אם כן, הם הציעו שאכתוב מאמר אחד על עשרה ספרים, המיועד ליוצאים ולחוזרים מחו"ל בקיץ: מה אפשר, כדאי ורצוי לעלות איתו על המטוס של חופשת יולי 2007, וחשבתי שכקוריוז אפשר להמליץ על ספרה הראשון והמצוין של הגר ינאי, בעריכת העורך העילוי חיים פסח: "אישה באור".
וכך אולי נסגר מעגל קטן, וגם נפרשת איזו מפה ראשונה של טעמים בספרות העברית והמתורגמת.VO

למה לכתוב ביקורת

זו שאלה שעולה מדי פעם, אם לא אצל המבקר עצמו, אז לפחות מצד דורשי שלומו. כסף אין בזה, כבוד רב ודאי שלא. קוראים רק מתי מעט, שונאים בשפע רב. מה הצורך, אם כן, אצל מי שיצר המוות אינו מנהיג את עיקר פעולותיו? המבקר, רוב הזמן לא ישאל עצמו שאלה זו, ואף המלט עצמו, משך מרבית חייו, לא שאל אם להיות או לא. הוא פשוט היה. כך גם הביקורת פשוט ישנה. מוטב, אם כך, לשאול "איך" ולא "למה".

ישנן גרסאות רבות לתפקיד המבקר בחברה, ובתרבות. ג'ורג' סטיינר פתח את קובץ מאמריו המופתי Language and Silence, בווידוי הבא: "כאשר יביט המבקר לאחור, יראה תמיד את צילו של הסריס". זוהי הצעה משעשעת, לתפוס פונקציה זו של הביקורת כדמות איש-אין-אונים-לו, אך יש בה גם משום ההצטנעות, וגם משום חוסר הדיוק. סטיינר מן הסתם כיוון לאותה תחושה טפילית ושניונית שמפעמת במבקר כמי שבא "אחרי"; א-פוסטריורי, תמיד לאחר מעשה, בא להעיד על טעם בשר הציד שכבר ניצוד, לאחר שהסופר הכניע את חיית הבר האימתנית, ספק מפלצת מיתית, לעיתים, של היצירה.

זוהי השקפה שיש בה נכונות בממד הדיאכרוני – של מה בא לפני מה – אך היא איננה נכונה לממד הסינכרוני, כי בעוד הסופר עמל על ציד החיה הגדולה האחת, המבקר מופקד של כלל שטחי המרעה, על הגבלתם, ועל שימור זנים בסכנת הכחדה. אם כן, המרחב שבו הוא פעיל כלל אינו אותו מרחב שבו פועל הסופר, הממוקד (כביכול) בענייניו שלו, המשימתיים והביצועיים גרידא. המבקר, לעומת זאת, חייב כל העת לעמוד במגדל הפיקוח ולהתבונן על תא השטח כולו, מכלול הדינמיקות המתקיימות בו, תוך שהוא מנסה לעמוד על התפתחויות מיטביות ומרעיות, וכל זאת תוך מהלך הדברים עצמו.

אלה, אם כן, פונקציות שונות בתכלית, וכאן אכן ההשוואה מתייתרת לגמרי. אבל בממד אחר אפשר שוב לבחון את הצעתו של סטיינר ולראות כי אין להיפטר מעליה בקלות כזו, ואולי יש לתקנה מעט. אין ספק שיש קשר בין המבקר לבין הצל. הוא נוכחות-צל של הפעילות הספרותית, בפרוזה ובשירה. לולא הן לא היה לו חומר הגלם ליישם עליו את מלאכתו. כלומר בשר הציד שלו הוא חומר שמישהו אחר אכן עמל עליו, ועל כן ניתן באמת לראותו כטורף מסדר שני, בדמות אוכלי-הנבלות הבינוניים והקטנים. לאריק גלסנר, המבקר המרכזי מבין הדור המכונה ילידי שנות-השבעים, יש הצעה אחרת מעט. הוא גורס כי המבקר אינו מסתפק בתחום הזה, הטפילי, רק בשל היותו חסר כוח גברא המספיק על מנת להתחרות בסופרי התקופה, אלא גם מפני שאינו מסוגל להשיג את האידיאל הספרותי שאותו הוא רודף, או לפי הגדרתו: "מפני שאינו יכול להיות טולסטוי". כלומר זה לא מפני שאינו יכול להיות צייד ראוי, אלא משום שלא שרדו הבופלו והממותות כחיות גדולות הראויות למרדף.

אז בכל זאת אנו רואים שאי אפשר להיפטר מן הצל, אבל השאלה היא, צילו של מי? אני סבור שיש קשר בין המבקר לבין הפאלוס, אבל מעט אחרת מכפי שהציע בתחילה סטיינר. המבקר אכן ניצב תחת צילו של טוטם ענקי, פאלוס הספרות הוא נוכחות-הצל שמדריכה את שנתו (ויש לציין שהרוב המוחלט של עבדי הביקורת, העברית לפחות, הם אכן זכרים) ומגבילה את תחומי פעלתנותו.
המבקר הוא קורבן של ידיעת ה"יותר מדי", של סוג הרפיון שמטיל המפגש עם הגדולה הספרותית. הסופר, במובן זה, הוא על פי רוב הניצול הגדול של הבורות; אי-הידיעה היא זו שמצילה אותו, ואכן על זה עומד באופן מבריק הרולד בלום בספרו חרדת ההשפעה, כאשר הוא מעמיד תנאי של עבודה למשורר החזק: "קריאה שגויה בכתבי אבותיו". אי-ההבנה היא-היא המנגנון המחיה, וההבנה היא דווקא זו שמצמיתה. כאן אנו מתחילים לגלות יחס נכון יותר בין פעילותו של הסופר לפעילותו של המבקר, אף שמספר מטאפורות שומשו כאן, והיחס ביניהן לא לגמרי מוכרע. כך זה יישאר. כך עיקר הרעיונות יישארו תמיד. כי מומנט ההכרעה בעניין הערכת עצמנו לא לנו ניתן. נותיר אותו, אם כן, לשמיים ולאדמה.